כותב מבקר האמנות פרופ' מיכאיל גרמן: ״קפלן מביט בבתים בעיירת הולדתו [...] בהערצה גלויה. בעיניו מבנה בולי העץ והקורות, קצב החלונות הישנים והמדרגות מסתירים אין־סוף תעלומות קסומות.
ניתן לומר כי השירה בציוריו נובעת לחלוטין מתוך הדמיון הנוקב והמדהים שלהם למציאות – אותו דמיון מיוחד, בלתי מעורער למציאות שניתן להבינו בלי להשוות את הציור למקור [...] הוא רואה ומצייר את הבתים מבעד לעדשת רשמי ילדותו, ששרדו באורח פלא, ומבעד לערפל זיכרונותיו המדגישים כל סדק זעיר וכל עקמומיות בגג בצער שאינו נמוג על היעלמה של חדוות ההתרשמות הראשונית.״
שנים לאחר מכן, בעודו חולף על פני סוללות הגרניט המפורסמות על גדות הנהר בעיר לנינגרד, נשאל קפלן: ״מהיכן מגיעים אליך הרעיונות לציור האנשים בציוריך?״
״הם חיים כאן,״ הוא נהג לענות ולהצביע בידו על ליבו.
