אנטולי קפלן: ציור מכושף

החייט המכושף: בין שלום עליכם ואנטולי קפלן

02.01.23


אחי דוד רוסקיס ואני גילינו את האמן היהודי־רוסי (יליד בלארוס) אנטולי קפלן באותו אופן שבו גילינו את כל האמנים שלנו – דרך היצירות שאימנו, מאשה רוסקיס, רכשה ותלתה בביתנו. אך כיצד התגלגלו לידיה יצירותיו של קפלן? בשנות השישים גרנו במונטריאול ואילו האמן חי ויצר בלנינגרד, מאחורי מסך הברזל. אז כפי ששואלים ביידיש: איך החתול חצה את המים?
אימנו אהבה אמנות והייתה פטרונית של אמנים. בקהילה היהודית במונטריאול פירוש הדבר היה לתמוך בעבודתם של סופרים יידיים ובאמנים חזותיים יהודיים מקומיים, כמו אלכסנדר ברקוביץ' (יליד אודסה) ובתו סילביה ארי. כך התיידדה אימנו עם המשורר מלך ראוויטש, וידידותם הובילה אותה לעבודותיו של בנו, האמן יוסל ברגנר, שאייר רבים מסיפוריו של הסופר היידי י"ל פרץ.

שלא יהיה ספק, בקהילה היהודית של מונטריאול שררו מחלוקות פוליטיות עמוקות – לא משהו מיוחד במקום ההוא – אבל הן לא סילפו את ההערכה האמנותית. כשקומוניסט יהודי מקומי התחיל לייבא את יצירותיהם של אמנים מברית המועצות ולמכור אותן, אימא הביטה מעבר לאידיאולוגיה של המוכֵר והתמקדה במעלותיה של הסחורה. הקסימה אותה במיוחד סדרת איורי ליתוגרפיה של אנטולי קפלן לסיפורו של שלום עליכם, "דער פֿאַרכּישופֿטער שנײַדער" (בעברית: "החייט המכושף"). הסדרה מצאה חן בעיניה עד כדי כך, שקנתה כמה עותקים של הסדרה לה ולנו, ילדיה. עד שאחי, פרופ' דיויד רוסקיס, ואני הפכנו למרצים לספרות יידית ולימדנו את הסיפור הזה, הליתוגרפיות של קפלן כבר היו תלויות גם אצלנו בבית.

אהבתי את היצירות האלה מרגע שראיתי אותן לראשונה, אך חלפו שנים לפני ששאלתי את עצמי מה היה עשוי לדרבן אמן סובייטי כמו קפלן לקחת על עצמו פרויקט בסדר גודל כזה. הבולשביקים הוציאו את קיום מצוות היהדות מחוץ לחוק בשלב מוקדם, ואת הציונות על אחת כמה וכמה. אבל בברה"מ חיו עשרות מיעוטים אתניים, והמשטר היה מודע לכך שהוא אינו יכול למחוק את זהויותיהם הלאומיות בבת אחת. לכן מוסקבה אפשרה ליהודים להשתמש ביידיש ככלי של ביטוי עצמי – כל עוד הביטוי עלה בקנה אחד עם העקרונות הסובייטיים.

בתרבות היידיש המודרנית היו חלקים שלא התקשו כלל עם המגבלה הזאת. לא הייתה שום בעיה ללמוד סופרים כמו מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, שצוחקים בחיבה על החיים היהודיים המסורתיים, כל עוד הוצגו כמי שמתארים היבטים מחיי היהודים בעבר. דרמטורגים עיבדו את יצירותיהם לתיאטרון היידי, אמנים ציירו את הנושאים והתמות שלהם, בתי הספר היהודיים לימדו את סיפוריהם. ומכיוון שיצירותיהם זכו לתפוצה רחבה – כולל תרגומים לרוסית – הסופרים נעשו מוכרים לכל מי שנמצא בספֶרה היהודית של התרבות הסובייטית. לעיתים, מהדורות בליווי הערות של חוקרים אף הגניבו פנימה מידע על אודות מנהגים, אמונות וטקסטים יהודיים.

אבל בשלב שבו אנטולי קפלן יצר את "החייט המכושף" גורל התרבות היידית כבר הוכרע והיה ידוע לכול. אנשי רוח מרכזיים באליטה היהודית בברית המועצות הוקעו כבוגדים והוצאו להורג. תיאטרון היידיש התוסס נמחק והבמאי המבריק שלו, שלמה מיכאלס, נרצח באכזריות. מעשים אכזריים אף יותר היו עתידים להתרחש.

קפלן היה בן חמישים כשתקופה מתונה יותר, "ההפשרה", החלה סוף סוף בעקבות מותו של סטלין ב־1953. בעבור קורבנותיו הרבים של המשטר הסובייטי זה כבר היה מאוחר מדי, אך קפלן נהנה בתקופה זו מחופש יצירתי רב מקודמיו. הוא ניצל את ההזדמנות ופנה לאייר כמה מהיצירות המשובחות של הסיפורת היידית. אף על פי שהסוחרים שהביאו את יצירתו של קפלן לקנדה קיוו שהעבודות יעזרו לשקם את המעמד של הסובייטים בקרב יהודי המערב, היצירות עצמן מתעלות על תנאי יצירתן.

איור היה סוגה אמנותית מוערכת מאוד באמנות הסובייטית, ואמנים יהודיים יצרו עבודות מבריקות בעבור טקסטים ביידיש. אבל קפלן לא עבד לפי הזמנה, והליתוגרפיות שלו לא היו סתם איורים. הוא השתמש בהן כדי לספר מחדש את הסיפורים במדיום שונה בשביל דור חדש שלא הייתה לו גישה לשונית למקור. וכך, האופן שבו היצירות האלה הגיחו לחיינו, עזר לחזק את הקשר בין יהודים שהגיאוגרפיה והפוליטיקה הפרידו ביניהם זה מכבר.

"החייט המכושף" על פי שלום עליכם
"החייט המכושף", שראה אור לראשונה כ"סיפור ללא סוף", הוא יצירתו האפלה ביותר של שלום עליכם. העלילה היא עלילתו של סיפור ידוע מקורפוס "סיפורי חלם", אך קוראים שמצפים לקומדיה המוכרת יופתעו לגלות מה שלום עליכם עושה איתו.
בסיפור העם, חלמאי מסכן נשלח על ידי אשתו לעיירה שכנה כדי לקנות עז שהחלב שלה יסייע לפרנס את המשפחה. עם שובו הוא עוצר למשקה בפונדק; הפונדקי הקונדס מחליף את העז שאיתה בא בתיש. בגללו הבעל סופג את זעמה של אשתו כשהוא חוזר הביתה והיא מנסה לחלוב את החיה. הבעל עושה את דרכו בחזרה לעיירה השכנה כדי לדרוש פיצוי ועוצר שוב בפונדק. הפונדקי חוזר שוב על התעלול שלו, במהופך. כשהבעל מתלונן בפני המוכר על שרימה אותו, המוכר מראה לו באורח פלא כיצד הוא חולב את העז בשמחה. בדרכו הביתה, תעלול הפונדק חוזר על עצמו שוב. אחרי הכישלון השלישי הולך הבעל המסכן אל הרבנים לבקש עצה. בגלל האִי־גיון המפורסם של חלם, הרבנים מנסחים בסופו של דיון את הכלל הבא: בכל פעם שעז חולבת מובאת לחלם, היא הופכת לתיש.
עד פה הקומדיה.
החייט המכושף: בין שלום עליכם ואנטולי קפלן
אפשר לומר ששלום עליכם מבצע הקצנה של הסיפור. גיבורו המבולבל שמעון־אלי הוא חייט מטליא, המעמד הכלכלי הנמוך ביותר בסולם החייטות. אבל הוא גם איש מחאה נלהב שמצדד בעוז בעניים ויוצא נגד הנדבנים יפי הנפש, הרבנים והפונקציונרים הדתיים, שמבחינתו הם "כנופיה אחת, כת של גנבים, רמאים, משספי גרונות, רוצחים, גזלנים, שתיכנס הרוח באבי אבותיהם ואמותיהם..." (עמ' 185) בעיירה זלודייבקה, גרסתו של שלום עליכם לחלם, ניכרת כך הרוח המהפכנית האוחזת אז ברוסיה: ואכן, לקראת סוף הסיפור, אומני העיירה מתייצבים לצד עמיתם המרומה ומחליטים ללכת לקוזודוייבקה – "עזחולבת" (כך במקור) ביידיש – כדי לנקום את נקמתו, וצועקים: "מגהץ ומספריים אנשי שלומנו עמך!".
אם לא די בכך, גיבורנו היהודי המסורתי הוא גם גבאי בית הכנסת של החייטים, ולא אחת הוא מוביל את התפילות בקולו ה"לא לגמרי גרוע". הם קוראים לו "שמעון־אלי שמע קולנו", ביטוי שהוא גם רמיזה לאחת התפילות הפונות לאלוהים בסידור וגם עקיצה על להיטותו "לעבור לפני העמוד" (שם). מכיוון ששמעון־אלי אוהב לצטט מן המקורות, הסיפור מלא גם בקטעי תורה ותפילה. המספר (כלומר, שלום עליכם) מתמסר גם הוא לרוח הזאת, ומצטט לעתים ביטויים בעברית, ואחריהם את מקבילותיהם היידיות, במעין חיקוי כאילו פדנטי של שיטת לימוד התורה המסורתית: "איש היה בזְלודיובקי – היה איש בזלודייבקה..."; "ויבוא – והוא הגיע..." וכו'. לא במקרה המשפטים האלה מהדהדים את ספר איוב המקראי.
והנה, כשגיבורנו בא אל קוזודוייבקה הרב חיים־חנא – בעלה של בעלת העז תֶמֶה־גיטל – עסוק באותה שעה בלימוד של פסוק ממסכת נזיקין: ולא סתם פסוק, אלא זה המתאר עז שכאשר "ראתה איזה דבר מאכל על גבי החבית – חטפה... את דבר המאכל...". היהודים האלה עוסקים בעיזים בהלכה ובמעשה, ואף על פי כן לא נראה שהם יודעים דבר וחצי דבר על עיזים.

שלום עליכם כתב לקהל שידע להעריך גם את ההקשרים המסורתיים וגם את הסטיות מהם. השטן בכבודו הוא ששידל את שמעון־אלי לעצור לכוסית בדרך הביתה, והכלי האנושי של השטן – הפונדקי דוֹדי, בן דודו של שמעון־אלי – הוא שמחליף בין העז לתיש. אפשר לומר שחלק מעונשו של שמעון־אלי מגיע לו, שכן הוא משפיל את בן דודו על ידי התרברבות בהשכלתו המרשימה יותר לכאורה. בספרות של שלום עליכם אסור לתושב עיר לזלזל בבן דודו מהכפר, אסור ליהודי להיות שחצן מדי, ונשים יהודיות כמו ציפֶּה־בֵּיילֶה־רֵייזֶה היו זוכות לאהדה רבה יותר לולא הפנו גב לבעליהן האומללים.

אלה רק חלק מהתמות שאפשר לקשר להרפתקתו המשובשת של גיבורנו, אבל השינוי המשמעותי ביותר ששלום עליכם מבצע בסיפור חלם הוא להסיר את הקו הדק שמפריד בין טיפשות קומית להשלכות טרגיות. סופו של הסיפור, המסתכם במשפט בודד בגרסת חלם, נפרש כאן על פני חמשת הפרקים האחרונים של הסיפור (מתוך 13 בסך הכול), ובהם שמעון־אלי מאבד את אחיזתו במציאות ומידרדר לטירוף. הכול יוצא משליטה. החייט מדמיין שהעז היא ודאי "גלגול", נשמתו של נפטר שנעשה לו עוול, והפונדקי המקומי מלבה את האמונה הזאת. הרבנים מפנים מכתב מאשים למוכר העיזים, והמכתב זוכה לתגובה סוערת לא פחות מעז חולבת, שבעקבותיה האומנים האחרים של זלודייבקה ממהרים לצאת להגנת חברם ומאיימים לצעוד על קוזודוייבקה. כך הולך ומסלים העימות בין שתי הקהילות.

רופא שנקרא לטפל בשמעון־אלי המסכן מקיז כמות גדולה כל כך מדמו עד שספק גורם למותו. אשתו, ציפה־ביילה־רייזה, וילדיהם מתחילים את תקופת האבל עוד לפני שהם הופכים לאלמנה ויתומים. שמעון־אלי, שהתחיל את דרכו מאושר ומלא עזוז, אחד ממנהיגי הקהילה, מת בבדידות גדולה למרות ההמולה סביבו – ובאותו רגע העז שרודפת אותו משתחררת ובורחת.

שלום עליכם לא היה יכול להציל בסופו של דבר את גיבורו השבור. הסופר שקוראיו מעריצים אותו על יכולתו ליצור "צחוק מבעד לדמעות", ואולי יש לומר "צחוק מבעד לבלהות", מודה בכישלונו כמחבר ואומר לקוראים, "[...] אתם כבר מכירים את מחבר הסיפור הזה שהוא בטבעו רחוק ממרה שחורה [...] ויודעים שהוא שונא מוסר השכל ולהטיף זו לא דרכו." וכך, במקום לתת לנו סוף, הוא משיא עצה: "הצחוק בריא. הרופאים ממליצים לצחוק". המילים האלה הפכו לפתגם יידי נפוץ המשמש במצבים קשים שאי אפשר למצוא בהם ולו דבר מצחיק אחד.

"החייט המכושף" על פי אנטולי קפלן
בכל פעם שאמן מנכס לעצמו ביצירתיות עבודה של אחד מקודמיו הוא מעשיר את ערכה. כפי ששלום עליכם הפך את סיפור העם לספרות, כך אנטולי קפלן – תהיה אשר תהיה הסיבה שבחר ליצור גרסה ליתוגרפית של הסיפור – ברא אותו מחדש בפורמט חזותי.

יצירתו לא הייתה מחווה בלבד, וגם לא היה בה ולו שמץ נוסטלגיה. בתקופה שבה יצר קפלן כבר הושמד עולמו של שלום עליכם השמדה גמורה ואכזרית. וכעת לקח קפלן את שלום עליכם אל עולם הדימויים העממיים האיקוניים־לשעבר. הסופר עדכן את חלם, ואילו האמן דחף אותה בעדינות אחורה בזמן.

כיצד הוא עשה זאת? שלום עליכם הפיח חיים חדשים בקומדיה העממית עם עקיצותיו על ההיבטים המיושנים של חיי השטעטל, עם דיאלוגים שאפשר לייחס בקלות למצבים עכשוויים, ועם עלבונות המותאמים לקוראים בני תקופתו. לעומתו קפלן מדגיש את עָבָרוּתו של העבר בכך שהוא מציג את יצירתו כאלבום, שכל תמונה בו מקושטת בדוגמאות בהשראת האמנות העממית שעיטרה את בתי הכנסת העשויים עץ של רוסיה. הקוראים נתקלים בבני אדם שחיו בתקופה שונה לגמרי, עם מנהגים ותלבושות שונים, שמדברים שפה שונה ושנדרש סגנון מיושן של אמנות כדי לספר את סיפורם. במקום להזמין אותנו להזדהות עם אבותינו, קפלן מכיר בפער בינינו ובין אלה שאינם עימנו עוד.

כך קורה שבנוסף לנוכחותם המסורתית של אריות וציפורים משני צידי ארון הקודש, ובהתאם למוטיב המרכזי של הסיפור, קפלן נותן מקום של כבוד גם לדמות העז. ביהדות עיזים – או ליתר דיוק התיש – מופיעות בעיקר בהקשר של טקס השעיר לעזאזל, שבו בזמן בית המקדש היו בני ישראל מכפרים על עוונות קולקטיביים ביום הכיפורים באמצעות תיש שהיו משלחים למדבר. סיפורו של שלום עליכם הופך את הרעיון שבבסיס הטקס על פיו, כשמותו של שמעון־אלי הופך לאירוע שמביא לשחרור העז – האדם הוא הכפרה כעת, ואילו יצורו של הטבע רץ חופשי.

החייט המכושף: בין שלום עליכם ואנטולי קפלן

קפלן נותן לכך ביטוי חזותי כשהוא משלב את העיזים שלו, הצוהלות והמרובות, בתוך אוסף של דמויות הכולל גם את הזוג הזולודייבקי שמעון־אלי וציפה־ביילה־רייזה, את המורה לבן הזקן חיים־חנא עם אשתו הנוקשה לא פחות תמה־גיטל, ודוֹדי הפונדקי הגדול. הוא גם נותן לנו לא אחד, אלא שני צמדי תיש ועז הפונים זה לזה, כאילו מנסה לומר: אומנם שמעון־אלי לא מזהה את ההבדל בין המינים, אבל אני כן. לבסוף, המסגרת סביב שדה הראייה מלאה בטקסט היידי הרץ של הסיפור עצמו: "מדריך" מילולי להתרחשות החזותית בפנים.

החייט המכושף: בין שלום עליכם ואנטולי קפלן


בגרסתו של קפלן הסיפור מתחיל בעוני עליז. שמעון־אלי נראה תחילה כשהוא עומד ליד שולחן העבודה כשבמרכז התמונה אחד מבניו הקטנים מטיל את מימיו בשמחה אל סיר לילה. חובבי אמנות יזהו את האלוזיה לדוד של מיכלאנג'לו, וכל הצופים ישאבו הנאה ממראה הילדים הנהנים מגופם לפני הופעת העכבות.

אבל כאן מופיעה גם התמה שתוביל את החייט מהקומדיה אל הטירוף והמוות – קרי, העיוורון לטבע. בנים מטילים את מימיהם בדרכם ובנות, כמו האחות הקטנה באיור, בדרכן. אילו אביהם היה שת לבו לדברים כאלה, יכול היה להבחין בין העז לתיש ולהבין שמישהו עושה לו תעלול. העוני שלו אינו מצליח להימלט מכבלי ההכרח מכיוון שהוא אינו מביא בחשבון את העולם האמיתי.

החייט המכושף: בין שלום עליכם ואנטולי קפלן
הביקורת השקטה על חוסר הישע היהודי התאימה באופן מושלם לסובייטים, שביכרו את המציאות החומרית על פני הלמידה הדתית. במסגרת המקיפה את אחד האיורים, שמציג מפגש בין שמעון־אלי והפונדקי, מופיע טקסט יידי ובו תחזיתו של שמעון־אלי שלפיה העשירים המדכאים את כולנו ייענשו בקרוב. אבל קפלן מדגיש באותה נשימה שלתפיסת העולם הצוהלת הזו של שמעון־אלי, שבמרכזה אלוהים, אין סיכוי נגד הניסיונות הזדוניים להפילו. הפונדק האפל שמופיע במרכזן של כמה מהליתוגרפיות נראה מאיים בכוונה, מכיוון שהוא מה שמפתה את גיבורנו אל גורלו. בשום מקום איננו רואים את החייט טוב הלב של שלום עליכם היוצא אל מסעו כשהוא שופע ביטחון עצמי. הגיבור של קפלן מתחיל את דרכו כיהודי צנום – ומסיים אותה כגופת יהודי צנום.

בננו, ג'ייקוב וייס, היסטוריון של האמנות שהיה מוקף בליתוגרפיות האלה בילדותו, מצביע על ההבדל הבולט בין קפלן ובין אמן בלארוסי נוסף, מארק שאגאל, שנולד 15 שנה לפניו והעשיר את מראות השטעטל היהודי בצבעים חיוניים וטכניקה מודרניסטית. אף שקפלן עשה כמוהו בכמה מציורי השמן המוקדמים שלו ובעבודותיו במדיות אחרות, כאן הוא מקנה לאמנותו מראה מסורתי שנותן כבוד ליצירה הספרותית שהיא מאיירת. שאגאל היה נחוש להפוך את היהודים למודרניים. קפלן יצר ליתוגרפיות סיפוריות שהגיעו אמנם לתפוצה רחבה הרבה יותר, אך הנציחו יהדות שכבר חלפה מן העולם. שלום עליכם עדיין היה מעורב בחברה שהוא פירש. קפלן, מצידו, ידע שאת היהודים בני זמנו מושכים במרמה או בפיתוי אל מותם, בדיוק כפי שאת שמעון־אלי משכו אל טירופו. יצירתו אפופה בהילה של הנצחה עצובה.

די בהתבוננות באלבום ליתוגרפיות בודד כדי להבין שעל חוקרי האמנות, ובייחוד אלה שעוסקים גם בספרות, להעמיק לחקור את מפעלו היצירתי הפורה של קפלן. כל אחת מיצירותיו המופיעה בקטלוג זה ממתינה למחקר ולפרשנות. השינויים שקפלן עשה בטקסט של שלום עליכם, השמטותיו והדגשותיו, ההתאמה בין טקסט לתמונה, ה"סודות" האפשריים המשובצים באופן שבו התמונות ערוכות ומעוטרות – כל אלה ממתינים לתשומת לב הולמת ולניתוח ראוי לשמו.

ג'ייקוב ציין גם את צניעותם האמנותית של איורים אחרים שיצר קפלן. האמן אינו שואף להתחרות בטקסט או להכביד עליו. המִתארים העדינים של הדמויות והצורות, סגנון השרטוט המשוחרר, הבעות הפנים המאופיינות בכלליות, והפוקוס הרך על אלמנטים מרכזיים שמתבלטים בעבודות – כל המאפיינים הסגנוניים האלה מלמדים על אמן שנמנע במכוון מהשתלטות של החזותי על המילולי. אפשר לשאול, אם כך, שמא קפלן נתן כבוד רב מדי לסופר ולסיפור? או שאולי הוא נמשך ליצירה שעודדה את גישתו הכללית? האפשרות השנייה היא, כמעט בוודאות, הנכונה.

בתרגום לאנגלית כותרת הסיפור "החייט המכושף" היא The Haunted Tailor, קרי "החייט הרדוף". ואכן, נדמה שנושא היצירה גם כישף את קפלן וגם רדף אותו. אין ספק שהוא היה מכושף, או ליתר דיוק מוקסם, שכן על אף הקדרות שבה הוא מציג קווי עלילה מסוימים, אלבומו משדר שמחת יצירה. בסך הכול סיפורו המאויר מציב את היהודי בין נסיבות חייו האמיתיות של אדם קשה יום ובין הבטחות מלהיבות להגנה משמיים – הבטחות שבגללן הוא לוקה במחסור גורלי בתשומת לב לסכנות השוכנות בין שני הקצוות. קפלן מצליח לתאר באופן מושלם את המציאות העגומה חסרת הרחמים, את העצב הרודף את האדם, ואת הקסם המשנה אותו, ובדומה לשלום עליכם מסרב להשאיר אותנו שקועים בייאוש. הוא היה פרשן אידיאלי לסיפור היהודי הזה, סיפור ללא סוף.


רות וייס מופקדת על קתדרת מרטין פרץ לספרות יידית ופרופ' (אמריטה) לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד.

 

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי