מחאה לשם שמים

אחד המסרים העמוקים של הנבואה היה שחורבן בית המקדש לא התחיל בתשעה באב. בתשעה באב קרס המבנה החיצוני של המקדש, אולם החורבן החל שנים רבות קודם לכן. הוא החל בשעה שהחברה החלה להתפורר בשני ממדים: הממד החברתי והממד הזהותי. ירמיהו הנביא שירטט את הדברים באופן מדויק: "הגנוב רצוח ונאוף והישבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה?! המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם...?".

הנבואה לימדה כי תנאי הכרחי לכינונה של עיר הקודש - ירושלים - הוא התשתית הצודקת של החברה וזהותו של עם ישראל כעם הנאבק בעבודת האלילים הפגאנית, אשר מיעטה את דמות האדם ואת דמותו של האל. כל זה אירע שנים רבות לפני החורבן, וההתפוררות האטית הביאה לקריסה מוחלטת ביום החורבן עצמו. תשעה באב הוא אפוא היום שבו אנחנו מציינים תהליך עמוק בהרבה, וחותרים להבין את מקורותיו ואת סיבותיו. 

פנינו אינם מופנים לעבר בלבד. המטרה אינה לשוב במנהרת הזמן לאותם ימים אפלים, כי אם להביא את הימים האלה אלינו, ולעבור תהליך עמוק של הבנה ביחס למציאות שבה אנו חיים כעת. המסר הנבואי הזה הוא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה ראוי שאנו עצמנו נקרא את המציאות שלנו כיום.

ירושלים. ערב תשעה באב 2011

התרגלנו למציאות שבה האיום החיצוני שמסביבנו - שלרגע אסור לשכוח אותו - הוא המגדיר את זהותנו, ובעיקר את הנושאים שעליהם אנחנו מתווכחים, ושהם אלה שמכריעים את מערכות הבחירות. לכן לא שמנו לב לדברי החוכמה של הנביאים, שלימדו כי ביסודו של דבר מה שיכריע את דמות החברה שלנו יהיו דווקא עניינים פנימיים: מהסולידריות ועד השיח הפנימי, מהאתיקה הציבורית ועד מעשי החסד ההדדיים, מהשיתוף והדיבור ועד הנכונות לחיות ביחד גם עם חילוקי דעות עמוקים מאוד.

לא זו בלבד שיכולת העמידה שלנו מול האיומים החיצוניים תלויים בכל אלה, אלא שהם גם התחומים המהווים את תמצית הצדקת הקיום המשותף והרצון לחיות ביחד. במקום שבו אין אהבה ושיח, במקום שבו לא חשים כאחים ולא מתנהגים כאחים - שם מאבדים את טעם הקיום המשותף, ומכאן ואילך הבניין מתמוטט.

השנה אנחנו מציינים את תשעה באב על רקע האפשרות כי אכן נוצר שיח מחודש בחברה הישראלית. אני כותב "ייתכן" כי עדיין אי אפשר לקבוע לאן זה הולך - למחאה ולמאבק פוליטי, או לשיח אחים המבקש את שפת התיקון, את שפת הצדק מחד גיסא ואת החמלה מאידך גיסא ואת השפה שהופכת קונפליקט לדילמה ומאבק להתלבטות משותפת. לפני שנים שרה נעמי שמר "אם בהר חצבת אבן" ולימדה אותנו כי כל פעולת בניין בארץ ישראל היא בניין מקדש; כיום אנחנו מבינים כי "אם ברחוב הקמת אוהל" עשוי להיות בניין המקדש של היום - מהשדה החברתי אל השדה הזהותי, וממנו והלאה כלפי שמים.

הרב יובל שרלו

 ומה אתם חושבים?