ומותר, ומותר לאהוב
ומותר, ומותר לאהוב
social
facebook whatsup email tweeter
אלחנן ניר //
5.3.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הרב מנחם פרומן העניק לדור שלי דרך דתית מלאת אהבה, חופש ושובבות. ובתוכה היתה יראה גדולה, אפילו אימה. אלחנן ניר נפרד

fruman
האפשרות לחיות מחדש. הרב פרומן ז"ל (פלאש90)
לפני הכול: הרב פרומן יצר לדור שלי אופציה דתית חדשה. היו לה גם הרבה מאוד נגזרות פוליטיות ורומנטיות, ואפילו הלכתיות. לא הכול היה בעסקת חבילה, ולפעמים, כמו רבי אמיתי, הוא גם ידע להביך, אבל הוא לא הפסיק לאתגר אותנו ולבקע אותנו במסמר.

והיה לו מבט ירא חטא שהיתה בו גם מן הקונדסות. והמבט שלו כלל שובבות, הומור ומשחק תהום שהלך והתפתל בסלאלום אינסופי. וגם התכות חדשות, שאף פעם לא היה ניתן לצפות אותן. זו לא היתה רק האזרחות העמוקה בתיאטרון ובקולנוע, בשירה ובמוזיקה, והבכי שלו כשאהוד בנאי שר מילים כמו "היום אשלח יד ללטף את ראשך/ היום אגרום לך סוף סוף לחייך/ היום אגרש את העצב מעינייך/ אעשה את היום למאושר בחייך" (מילים שהרב שלנו בישיבה התיכונית אמר שאסור לנו לשמוע). וגם לא רק הסיכוי הזה לומר בחופשיות אלהים ולא אלקים. זאת היתה האפשרות לחיות מחדש. לעבור מבגדי השחור אל הלבן, מההיפרדות והנפרדות אל העירוב והמעורבות הטוטלית, לשחרר את החשד והפחד הדתיים לדרכם ולהתחיל לחיות בצורה חשופה את הנוכחות האנושית, ובעיקר - את הנוכחות הא-להית. ודי היה לשמוע אותו ולו רק פעם אחת אומר-צועק "שמע ישראל", סתם מתפלל תפילת מעריב או מניח תפילין עם שחר, ולראות כמה 'הכרת הנוכח' בו ובכמה דרכים ידע להביאה.


הדרך שהתחילה בריאלי בחיפה, עברה במרכז הרב של הרצי"ה ובאוניברסיטה העברית, בעטרת כהנים ובעתניאל, חיה על ספר המדבר, מוקפת במודעות חדה למורכבות ולתקווה שבמפעל ההתיישבותי ונושמת את העולם כולו, היתה לנו בשורה של יום יום. כי הוא חי את שכתבה לאה גולדברג: "ופשוטים ופשוטים/ הדברים וחיים/ ומותר בם לנגוע/ ומותר לאהוב/ ומותר, ומותר לאהוב". והוא נגע בחיים ואהב ולא חשש להתיר, ואמר "תבקשו מהנשים שלכן לשיר". והוא יצר דרך ישראלית שהאלמנט החזק בה היה האהבה והכנות ללא גבול, החירות ומחיאת הכפיים. " לא הייתי תלמיד ישיר שלו, אבל נפגשנו לא מעט, וגם היה לילה כמעט שלם שישבנו יחד רק שנינו ולא פסקנו מלדבר על החיים ועל המוות. ופעם, בבוקר אחד, ואני כבר בישיבה והגמרא למולי וטלפון ממנו, מבקש שאאסוף אותו למפגש עם ראש העיר בית לחם. אני שועט, הוא יושב לידי, מניח תפילין, לומד בספר הזוהר הקדוש. אנו מגיעים, והוא מתחיל להתבדח. פונה לראש העיר הפלסטיני: 'בוא נלך למרפסת', ושם – אל מול ההרים – אומר לו: 'בוא תזרוק אותי למטה, בוא', ומתגלגל בצחוק המפוגג כל חשד "

ובתוכו גם היתה יראה גדולה. אפילו אימה, חרדית לחלוטין ונטולת כל סלע או גוף, ובתוכה כל השואה כולה. כך אמר בראיון המטלטל שהתפרסם ב"הארץ" לפני חודשים לא רבים: "אנחנו כאן בתקוע, מול הר נבו. ומשה ואהרון גם הם בנבו. לא זכו. לא הגיעו. יש אלוהים או אין אלוהים? זו שאלה שכל החיים שלי אני שואל, מורט עוד עלה כותרת, ועוד עלה כותרת. יש, אין, יש, אין".


אתה לא בטוח שיש אלוהים?

"לפעמים אני בטוח. לפעמים אני בטוח שאין. כל המשפחה נרצחה בפולין. כל המשפחה".

הוא אמר על עצמו ללא הרף – אני "מרכזניק", בעליל, ולא חדל להתכתב עם העולם של "מרכז הרב" ולהביט על תמונת הראי"ה קוק שהיתה תלויה בחדרו, ולבוא ממנו אל השלום הגדול, ולסחוף יחד איתו את רבותיו – את רבי נחמן ואת רשב"י, "המרא דאתרא של תקוע", בלשונו. ולא חדל לתת אמון באהבה גם כי בזוּ לה ולו. ללא הרף. 

לא הייתי אחד מן הקרובים אליו, אפילו לא הייתי תלמיד ישיר שלו, אבל נפגשנו לא מעט, וגם היה לילה כמעט שלם שישבנו יחד רק שנינו ולא פסקנו מלדבר על החיים ועל המוות. והוא פתח לי פתח בלתי נגמר. ופעם, בבוקר אחד, ואני כבר בישיבה והגמרא למולי, וטלפון ממנו, מבקש שאאסוף אותו למפגש עם ראש העיר בית לחם. אני שועט, הוא יושב לידי, מניח תפילין, לומד בספר הזוהר הקדוש, מלפנינו ומאחורינו המשטרה הפלסטינית. אנו מגיעים, והוא מתחיל להתבדח. פונה לראש העיר הפלסטיני: "בוא נלך למרפסת", ושם – אל מול ההרים – אומר לו: "בוא תזרוק אותי למטה, בוא", ומתגלגל בצחוק המפוגג כל חשד. אחר כך יושב ומבקש לדבר עם ארדואן, ומתכננים יחד תפילה על הגשם. תפילה שאכן היתה משותפת למתפללים משלוש הדתות היושבות כאן על אדמת הקודש.

mpgsh_m_mvshl_byt_lkhm_bd_l-ptkh_myyl_kh_bkhshvn_tsh
הרב מנחם פרומן (יושב מימין), מושל בית לחם אל-פתח ואלחנן ניר

לאחר הטמנת ידידו הקרוב הרב שג"ר באדמת הר הזיתים, תוך ששירת התלמידים מסרבת להיפרד, נעמד הרב מנחם, הניף ידיו אל השמים, ואמר אל כמה מיקרופונים את אשר בלבו. וכמה דייק את הדברים, הנה הם שבים אליו עצמו:

"הרב שג"ר הוא בעיניי מימוש ההבטחה שיש במשנת הרב קוק, הוגה הדעות הרשמי של הציבור הדתי-לאומי. הציבור שלנו מחזיק בדרך כלל בתכנים של הרב, כמו ארץ ישראל, מדינה, צה"ל, וגאולת ישראל, אך עיקרה של משנת הרב קוק, לדעתי, הוא להאיר את העולם הדתי באור של חופש. העיקר הוא האמירה החופשית שבה אתה חי את החיים הדתיים שלך. הרב שג"ר מימש זאת - לא במובן של חופש אינטלקטואלי, אלא במובן נפשי עמוק של זרימה חופשית, כאדם שכל הנפש שלו זורמת כך. הדבר הזה הקרין מאוד על התלמידים שלו, וזה, לדעתי, השורש של כל התכנים בעולם הדתי הקלאסי, ובזה של תלמידי הרב קוק. רק כך נעשו תלמידי הרב שג"ר חלקם רבנים, חלקם אנשי אקדמיה, חלקם סופרים, וחלקם אנשי תיאטרון, וחלקם גם לא-דתיים".

 

הרב אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת שיח ועורך מוסף "שבת" ב"מקור ראשון"

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus