התיקון של הבן איש חי

הנושא של תפיסות פרשנות – אופני ההתייחסות לכתוב, קריאתו והבנתו – עשוי להיראות במבט ראשון כסוגיה מופשטת שאיננה תלויה בהקשרים פוליטיים, מגדריים ומעמדיים. מחשבה על ההיבט הפוליטי של תורת הפרשנות (או ההרמנויטיקה) עשויה לכן להיראות לא-לגמרי צפויה; אולי אפילו חשודה במידה מסוימת. בפסקאות הבאות אני מציע לפסוע דווקא בשביל החשוד הזה ולהצביע על האופק של הזיקה בין פרשנות לפוליטי דרך בחינת הקשרים שבין תפיסת מושג התורה, הרחבתו ופריצת גבולותיו בכתבי ר' יוסף חיים מבגדד (1909-1834; ידוע יותר כ"בן איש חי", על שם חיבורו המוכר) ובין המאבקים המעמדיים בבגדד בתקופתו.

 

ר' יוסף חיים (הרי"ח) היה אחד מחשובי הפוסקים, הדרשנים והמקובלים בעירק ובאימפריה העות'מאנית בכלל במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. דרשותיו בציבור, שקובצו בחיבורו"'בן איש חי", תוארו בעיתונות היהודית הבגדדית כמאורע מרכזי של הקהילה וכאבן שואבת לרבים. הרי"ח אמנם לא אחז (להוציא את תפקידו כדרשן) בתפקיד רשמי — חכם באשי או ראש ישיבה — אך בכל זאת זכה כאמור למעמד של אחד מבכירי החכמים בבגדד, באימפריה העות'מאנית ואף מחוץ לגבולות האימפריה. בצד היותו בעל מעמד בעולם הרבני, היה הרי"ח גם שותף ברשתות הסחר הקולוניאליות שהתגבשו במרחב של האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי במהלך המאה ה-19 והיה נציג הסניף של הפירמה של דוד ששון בבגדד — אחת השחקניות המרכזיות ברשתות אלה. 

 

ב-1879 אסרו השלטונות העות'מאניים בבגדד את יצוא התבואה מחוץ לגבולות האימפריאליים מפני שאותה שנה הייתה שנת בצורת, ויצוא התבואה עלול היה להוביל לעלייה במחירים. הרי"ח, בתור נציג החברה, ביקש להגשים את האינטרסים הכלכליים ולמקסם את רווחיה, ולכן השתמש בקשריו עם הנציג הבריטי בבגדד על מנת לעקוף את האיסור ולייצא כמות גדולה של תבואה שהייתה בידי החברה. במעשה זה שירת הרב את האינטרסים הכלכליים של החברה המסחרית שבה היה שותף ולא את אלה של בנות ובני המעמדות הנמוכים בבגדד, ובכללם רבים מקהל המאזינים לדרשותיו. תגובתם של האחרונים לא איחרה לבוא, ועל פי עדותו של הרב ששון שמוחה, החכם באשי של בגדד באותה עת, תקפו את הרי"ח בחרפות ובגידופים במהלך אחת מדרשותיו בטענה כי הוא "נאה דורש, ולא נאה מקיים". תגובה זו הייתה ביטוי אחד מני רבים להתקוממות העממית בבגדד נגד השותפים ברשתות הסחר הקולוניאליות.

 

שנת הבצורת של הכתיבה

 

שנים מעטות לאחר האירוע - שבעקבותיו אף פעל הרי"ח להדחתו של הרב שמוחה - ובעקבות הכנסת אֵחיו, שהיו גם שותפיו המסחריים, לכלא העות'מאני, ירד הרי"ח מנכסיו והתנתק מרשתות הסחר שבהן היה שותף. בעקבות אירועים אלה, הסתגר הרי"ח בביתו לתקופה של כשבע שנים, שבהן נמנע מלדרוש בציבור ועסק בתיקון על פי החיבור הקבלי "ספר הקנה". תיקון זה פותח כך: "הרוצה לשוב בתשובה יתייאש מן העולם ולא ישא ויתן בשום עסק של זה העולם [...]", זאת בצד סיגופים אחרים. פשיטת הרגל של בית המסחר שבו היה שותף, שהתחוללה כשנתיים לאחר התפקיד שמילא בהדחתו של הרב שמוחה ולאחר יציאתם של עניי הקהילה נגדו, הביאה אותו לנקוט דפוס של פרישה מן הרשתות המסחריות — ממשא ומתן "בשום עסק של זה העולם" —ושל תענית. מלבד זאת, סימנו אירועים אלה את תחילתה של "בצורת כתיבה" מבחינתו של הרי"ח, שהסתיימה רק ב-1897.

 

הבן איש חי

 

בכתביו המאוחרים ניתן לזהות בבירור את הדי האירוע, הבאים לידי ביטוי בהתייחסויות שונות לשאלות של עוני, עושר וחלוקת הון. בכתביו המוקדמים של הרי"ח ניתן היה לזהות התייחסויות אל דמות העשיר כמי שהונו בא לו בזכות מעלתו, ואילו כתביו המאוחרים גדושים במופעים גרוטסקיים של דמויות העשירים העושים כל שלאל ידם על מנת להגדיל את הונם, בייצוגים של עניים, ואף גנבים, כתחבולנים החושפים את ערוות שכבת העשירים, ובתפיסת חלוקת ההון הקיימת כשרירותית לחלוטין. הוא אף יוצא במפורש נגד מגמותיהם של בעלי ההון לשנות את הרכבי מיסי הקהילה תוך העמסת מיסים ישירים ודיפרנציאליים (כאלה המשתנים בהתאם להון) על מיסים עקיפים, תוך שהוא מאמץ רטוריקה מפורשת של מאבק מעמדי.

 

התמורה שהובילה את הרי"ח להתבוננות במערך יחסי הכוח המעמדיים הקרינה גם על האופן שבו תפס את התורה, ולפיכך את פרשנותה, כשיקוף של אותו מערך. אומנם, גם בכתבים המוקדמים של הרי"ח ניתן לזהות את החירות הפרשנית הרחבה שנקט בנוגע לכתוב. עם זאת, נראה לי שאם בתקופה המוקדמת הבסיס לעמדה הפרשנית הזאת נבע מהדגשת מקומו של הדרשן כיוצר, הרי שבתקופה המאוחרת, ההיבט של הא-סימטריה המעמדית (בצד הקשרים אחרים) היה בעל השפעה רבה על זיהויו את הצורך בערעור יחסי הכוח בגישה הפרשנית של התורה עצמה. ביטוי לכך נמצא בפירושו למשנת בן זומא "איזהו חכם? הלמד מכל אדם" במסכת אבות:

 

כי שבח מדות הטובות אינו שוה אצל כל אדם. יש אדם משבח מדת הנדיבות והצדקה במאד מאד [...] מפני שהוא מן המקבלים ואינו מן הנותנים, כי עני הוא ומכיר ערכה [...] מה שאין כן העשיר שהוא מן הנותנים לא ישבחנה אחד מאלף משבח אשר ישבח העני. ומדת הנאמנות ישבחנה העשיר יותר מן העני [...] כי הוא צריך לה כי ממונו מסור ביד אחרים ושמירת ממונו תלוי בנאמנות. מה שאין כן העני אין לו ממון כל דהוא ביד אחרים אלא אדרבא ממון אחרים מסור בידו הן לשמירה הן לעסק ומלאכה והיצר הרע מפתהו כל שעה לגנוב למלאת נפשו ונפש בני ביתו על כן תהיה הנאמנות רופפת בקרבו [...] ואיזהו חכם? הלמד שבח המצות ומדות טובות מכל אדם, דהיינו שבח גמילות חסדים ונדיבות ילמד מן העניים הנצרכים אשר ישבחו אותה ויגידו ערכה ותפארתה מחמת מאורעות שאירע להם בדוחק ובצער הפרנסה ולא יטה אזנו לדברי העשירים אשר מהרהרים ומזלזלים בזה. והנאמנות ילמוד שבחה מן העשירים [...] ולא מן העניים אשר מקילים בתפארתה ומצדדים צדדי היתר בגזלנות [...] וכן שבח מצות שכר שכיר ילמוד מן השכירים ולא מן המשכירים.

 

פירוק המושג "אדם"

 

במבט ראשון עשוי פירושו של הרי"ח להיראות בנלי, מעין פראפראזה נוספת על המימרה המוכרת של בן זומא. ואולם, למעשה הרי"ח מפרק בפירושו את המושג "אדם" והופך אותו למושג לא-סימטרי. ה"כל אדם" איננו אמור להיות מובן כיצירת זהות בין כלל בני האדם, אלא להפך — להדגיש את הפער ואת חוסר הסימטריה הפוליטיים, שמשמשים בסיס לגישה אחרת אל התורה. הפער הזה מתארגן סביב ציר מעמדי מובהק. כך, ניצבים מן העבר האחד של המתרס העניים (המתוארים בדבריו של הרי"ח כעובדים בעבודות מזדמנות דוגמת שמירה, או לחלופין, כבעלי מלאכה ומתקנים), עוברי האורח והשכירים, המשבחים את מידת הנדיבות והצדקה ואת מצוות שכר שכיר ועלולים להקל ראש במידת ה"נאמנות"; ולעומתם, ניצבים העשירים אשר מבכרים את האחרונה ומזלזלים בחשיבותן של הראשונות.  

 

ד"ר אבי-רם צורף

 

 

התורה, בדברים אלה, נתפסת כמי שאין ניתן לרכוש אותה במעין לימוד מופשט, כמסגרת חוקית העומדת מעל לתנאי החיים הממשיים, אלא מחייבת את הלימוד של "כל דבר מבעליו היודעו ומכירו" — כלומר, זה הזקוק להגנתה של המצווה. כך הופכים העניים לבעליהן של מצוות הצדקה, הכנסת האורחים ומתן שכר השכיר,כלומר, בעלי המצוות שעליהם מצווים העשירים, המעסיקים ובעלי הבתים, הנדרשים לארח, לתרום ולשלם שכר בזמנו. לעומתם, הופכים העשירים לבעלי האיסור על הגזל ומצוות השבת האבדה (זאת אף שבהסתכלות כוללת על כתביו, הסימטריה הנוצרת בפירוש זה בין עשירים לעניים היא מדומה לחלוטין, מאחר שגם הגנבים נהפכים בדבריו למבקרי הסדר החברתי).

 

ההכרה במעמדות והכלתם במסגרת פרשנות התורה אינה נובעת מהכנסתם לתוך מערכת מושגית אחת, אלא מפריעתה של המערכת ומההפניה אל הצרכים, אל החוזקות ואל החולשות של העניים והעשירים. התלמיד נדרש, בלשונו של הרי"ח, להגיע למצב שבו "עדותיך התורה היא עצמה משיחה עמי, ולא זה המלמד שהוא אדם כמוני". כלומר, רכישת התורה מותנית ביציאה מחיקו של הלימוד הבית-מדרשי, המוצג כלימוד שבו המלמד והתלמיד שותפים לאותו מעמד והמלמד הוא "אדם כמוני", אל הקיום המעמדי הא-סימטרי שמהווה את שיחתה של התורה עצמה. כך, בניגוד לניסיון להצביע על קידומו של טוב משותף, המבוסס על הבנה אחדותית של המושג "אדם", מפרק הרי"ח את המושג לחוליותיו המעמדיות ואל יחסי הכוח המאפיינים את המרחב הפוליטי, וזאת על מנת לייצר הבנה אחרת – הבנה של תורה המישירה מבט אל הרע שאינו משותף. 

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

Model.Data.ShopItem : 0 6