מיזם התקווה: עשר יוזמות מקוונות שנועדו לעשות טוב

שנאת חינם, תאוות נקם, יצר הרע, הלא-מודע, מיסטר הייד, הצל וחוסר האור, הרצון להעיף כאפה אחת קטלנית לבת דודתך השמאלנית, לאחיינך מהגבעות, לשכנך מהימין, לפועל הפלסטיני שבא עם הקבלן כדי לסייד לך את הקירות – כל אלה תוססים עכשיו ברחוב ופי מאה אלף יותר ברשתות החברתיות. לעתים, כשיש כל כך הרבה ממנה, נדמה שהשנאה מצחיקה, קומית, כיפית אפילו; מוצר זול וזמין כמו צעצוע פלסטיק מסין. אבל האם זאת לא עוד דרך להרגיע את עצמנו?

 

כדי לנסות להוריד במשהו את מפלס השנאה, בית אבי חי מציג עשר יוזמות אינטרנטיות שנועדו לעשות טוב לבני אדם. חלקן פועלות כבר שנים, אחרות טריות יותר. אחת מהן, שומו שמים, אף מנסה לייצר שלום אזורי בדרך תמימה במודע ומכמירת לב. ראו הוזהרתם.  

 
* * *
 

נתחיל בחינוך. University of the People, או אוניברסיטת ההמונים, הוא פרויקט חינוכי חינמי אמריקאי שנוסד ב-2009 בידי שי רשף הישראלי. היוזמה מנצלת את הצמיחה ההולכת וגדלה של תעשיית החינוך המקוון כדי לאפשר לתלמידים במדינות מתפתחות ומרוחקות לשלם מחיר סמלי ולרכוש השכלה דרך קהילות לימוד, לימודים של אחד על אחד, שיעורי בית ומבחנים. בפברואר האחרון, אחרי עיכובים לא מעטים, קיבלה האוניברסיטה אישור רשמי להעניק תארים מהמועצה האמריקאית לחינוך והכשרה מרחוק. כיום יש לה יותר ממיליון ו-200 חברים בפייסבוק.

 

 

הפרויקט מיזם תקווה, מיזם מקומי שנוסד ב-2012 בידי אורלי וילנאי וגיא מרוז, הוא אתר המעניק שלושה שירותים חברתיים. השירות הראשון הוא מרכז מידע על זכויותיהם של אזרחים ישראלים, על עמותות וארגונים שיכולים לסייע להם ועל מאבקים חברתיים שראוי לזכותם בחשיפה; השירות השני הוא מוקד אינטרנטי ואנושי לפתרון בעיות ביורוקרטיות אישיות או קהילתיות מול גופים שונים במדינה; והשירות השלישי, שמוסיף שכבה מעניינת של רשת חברתית למיזם, הוא מפה אינטראקטיבית לסיוע הדדי בין ישראלים, שדרכה ניתן לתרום ידע, זמן, מוצרים, כסף ועשייה למען הקהילה.

 

 

פרויקט אגורה הוא אחד המוכרים והוותיקים ברשימת המיזמים האינטרנטים החברתיים בישראל. הוא נוסד ב-2006 בידי צור טאוב וירון בן עמי כפלטפורמה למסירת חפצים שאלמלא כן היו נזרקים לפח. האתר, שזכה בפרס "מלאכים ברשת" של איגוד האינטרנט הישראלי, פופולרי במיוחד בקרב סטודנטים, זוגות צעירים, חיילים וגם פסניונרים. אגורה הצליח במקום שבו הרבה יוזמות חברתיות כשלו, והוא עשה זאת בעיקר בזכות צמיחה ושיווק מתוכננים והדרגתיים (בלי השקעה גדולה בהתחלה ובאמצעות פנייה ראשונית לגולשים בעלי מודעות חברתית ושיתופית) ומודל עסקי מוצלח, הנשען על פרסומות.

 

* * *

 

גם שונאי היידישקאיט החריפים ביותר יתקשו ללעוג לאתר מיי הריטג', שנוסד בידי גלעד יפת ב-2005. הסטארט-אפ הישראלי גייס עד כה כמעט 50 מיליון דולר, מעסיק 150 עובדים ויש לו 75 מיליון משתמשים רשומים ברחבי העולם. מיי הריטג' מאפשר לגולשים לבנות עץ שורשים משפחתי ולחקור את ההיסטוריה המשפחתית באמצעות שילוב של כלי מחקר מתקדמים, המתעדכנים כל יום הודות לרכישת חברות ומאגרים אחרים בתחום. השירות מאפשר גם להתאים בין עצים באופן אוטומטי באמצעות שם ותאריך לידה, וכך ניתן למצוא קרובים שלא נודע על קיומם עד כה.

* * *

 

משימה כמעט בלתי אפשרית צפויה לשחקנית שרלין דה-גוזמן האמריקאית, שהשיקה לפני שנה את הסרטון "שכחתי את הנייד בבית". הסרטון, שמציג יום בחיי צעירה ששכחה את הטלפון שלה בבית, נהפך לסנסציית רשת ויראלית וגרם למיליוני צופים לתהות אם הם מסוגלים להשאיר את הטלפון בבית ומה הם מפספסים כל יום כשהם בוהים במכשירים החכמים. בעת כתיבת שורות אלה, מספר הלייקים/צפיות שלהם זכה הסרטון ביוטיוב בלבד הוא אמנם ,43,386,261, אבל נדמה שהקרב כבר הוכרע – ולא לטובת דה גוזמן.

 

 

עמרי קטרי ואלדור מריע החליטו להשיק קמפיין נגד בריונות ברשת. קטרי פרסם בקבוצת הפייסבוק שלו פנייה לבני נוער ובה קרא להם לספר כיצד נפגעו מבריונות אינטרנטית. בתוך יום קיבל בחזרה מאות סיפורים כאלה, ובהם סיפורים רבים של בני נוער שחותכים את עצמם בעקבות בריונות של אחרים. היוצרים בחרו שלושה סיפורים, יצרו להם לחן והפכו אותם לשיר, ואת השירים העלו ליוטיוב. כך נולד הפרויקט חתכים, ובעקבותיו גם קבוצת פייסבוק שבה יכולים בני נוער לשוחח על בריונות אינטרנטית שחוו. עד כה הצטרפו לקבוצה 3,300 חברים.

 

 

ב-2011 הוקם הדסטארט, אתר פלטפורמת מימון ההמונים הראשונה בישראל למימון פרויקטים יצירתיים (בעיקר בתחום המוזיקה והספרות). למרות תקרית אחת הקשורה בסופר עוזי וייל (שמממניו תרמו בהדסטארט לספר חדש שלו, בהנחה שהספר ייצא באופן עצמאי, אך בסופו של דבר יצא בהוצאת "מודן" הגדולה); ולמרות ביקורת עקרונית יותר, הטוענת שמיזמים כמו הדסטארט מאפשרים למדינה לצמצם למינימום את אחריותה על תקצוב התרבות בישראל, המיזם אפשר את מימושם של אלפי פרויקטים, שייתכן כי לא היו מתאפשרים בצורה אחרת. לפני כשנה נבחר הדסטארט למקום השלישי מתוך 100 המשפיעים ביותר על עולם התרבות במאמר שפורסם במוסף "גלריה" של "הארץ". לפי הנתונים, הסכום הממוצע המגויס בו עומד על 30 אלף שקל לפרויקט, וב-2013 היו לו כמעט 24 אלף תומכים, שתמכו בכ-29 אלף פרויקטים.

 

* * *

 

האתר Too Young to Wed, או צעירה מכדי להתחתן, הוא יוזמה אינטרנטית שאפתנית של סוכנות האו"ם לאוכלוסין שנועדה להיאבק בנישואי ילדות ברחבי העולם. לפי הסוכנות, כל שתי שניות בעולם נישאת ילדה או נערה בנישואים כפויים. האתר מציג תערוכת תצלומים בנושא, מספק לגולשיו מידע ומאפשר להם להעלות לאתר יוזמות פרטיות או קהילתיות למניעת נישואי ילדות, בין שאלה קמפיינים אינטרנטיים, יוזמות חינוכיות או תרומות.

 

 * * *
 

3 שבועות של אהבת חינם הוא מיזם אינטרנטי שמנסה לטהר את ביב השופכין הנוכחי ברשתות החברתיות. למה שלושה שבועות? משום שאלה ימי בין המיצרים, המוקדשים ביהדות לאבל על חורבן שנגרם בשל שנאת חינם. "בימים אלה, רוויים כאב וזעם שהולידה המלחמה, כאשר השיח הציבורי נזרע במילים קשות ופוגעות מכל הכיוונים, אנחנו מבקשים להפנות את הזרקור אל העשייה הטובה המתקיימת ואינה זוכה לתהודה מספקת ולהרבות במעשים של טוב ואהבה", כותבים המארגנים בעמוד הפייסבוק של הפרויקט. "בשלושת השבועות הקרובים נפרסם בדף האירוע משימות למעשים של אהבת חינם. משימה אחת בכל ערב (בין 20:30-21:30) ליישום ביום למחרת. פשוטה, קלה ליישום, אך משמעותית לשינוי האווירה והשיח".

 

* * *

 

המעצבים רוני אדרי ומיכל טמיר, בני זוג ובעלי מכינת האמנות "פושפין", החליטו להגיב ב-2012 למתקפת ההפחדות הגרעינית שהסלימה בין ישראל לאיראן בקמפיין האינטרנטי "ישראל אוהבת את איראן". במרץ באותה שנה הם פתחו בפייסבוק ב"מתקפת אהבה ושלום", שהופנתה לאזרחי איראן והכריזה: "איראנים, לעולם לא נפציץ אתכם. אנו אוהבים אתכם". בתוך זמן קצר פורסמו אלפי תגובות וממים בנוסח "ישראלים, לעולם לא נפציץ אתכם, אנחנו אוהבים אתכם", רבים מהם מאיראנים והמפזורה האיראנית בעולם. הקמפיין פורסם בעיתונות הזרה, ואדרי הוזמן להרצאה נרגשת בפרויקט "טד" היוקרתי. בשלב הבא התרחב המיזם לאתר "מפעל השלום", והיו בו גם קריאות בנוסח "ישראל אוהבת את פלסטין" ו"פלסטין אוהבת את ישראל". בימים אלה מתפרסמים בדף הפייסבוק שלהם תגובות וממים למבצע הלא-כירורגי הנוכחי בעזה.

 

יופיו של "ישראל אוהבת את איראן" נעוץ בשפה העיצובית הצבעונית שלו, שנראית כאילו באה מעולם האופנה ושונה מהשפה העיצובית המיושנת של ארגוני שמאל רבים. תכניו חזקים משום שהם פונים לרגש ולא לשכל, והמופרכות המכוונת שלהם יוצאת נגד הררי המלל הפרשני שהצטברו באזור מאז היווסדה של ישראל. מופרכת או לא, אי אפשר להישאר אדישים לכמות האהבה והתקווה וטוב הלב והקוליות והאי התבדלות וההומור והסירוב לחיות בעבר שנדבקו ל"ישראל אוהבת את איראן".

 

 

לכתבה הקודמת בפרויקט, על עשרה סרטונים וירטואליים שעוררו השראה

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6