כאן בונים

"אנו בונים פה נמל" היא הצגה שעושה את מה שהיא מספרת ומספרת את מה שהיא עושה.

 

שלושה גברים שנפלטו אל החוף בונים על הבמה נמל לאורך כשעה ורבע באמצעות מנופי עץ, שקי חול, רשתות דיג, שרוולי ניילון ורפסודה אחת אימתנית במיוחד. בה בעת פעולותיהם מספרות את סיפור הנמל: את עבודת הכפיים שהבנייה מצריכה, אך גם, ואולי בעיקר, את המניפולציה שהם עושים בנרטיב ההיסטורי כדי לחיות עם מעשיהם בשלום; השקרים שהם מספרים, הסודות שהם מסתירים והאמת החדשה שהם מייסדים ומעצבים. ממש כמו שהם מעצבים את חומרי הגלם לנמל.

 
מתוך "אנו בונים פה נמל". הצגה שעושה את מה שהיא מספרת (צילום: אופיר בן שמעון)

את ההצגה כתב במשותף שלושה אנשים – נטע וינר, יונתן קונדה ואנה כהן-ינאי – וביים אותו רז וינר. היא עלתה לראשונה בפסטיבל עכו 2012 וזכתה שם בפרס הטקסט הבימתי הטוב ביותר. האחים וינר וקונדה גם משחקים בהצגה, מלהטטים בין שפות ומשלבים עם רפרנסים מגוונים: ממסכת עבודה זרה, דרך שמואל הנגיד (ששירו ״הים ביני ובינך״ מרפרר באופן מבריק לסלקציה במועדונים) ועד יוזמות פינוי-בינוי.

 

״ההצגה היא תולדה ישירה של ׳על התל׳", מספר נטע וינר, "העבודה הקודמת שלנו, שנולדה חצי בטעות מאסופת שירים על תל אביב-יפו ומניסיון להתחקות אחרי סיפור אחד ספציפי. הדבר הראשון שהגיע זה דימוי של נמל ושל עיר נמל – אם ׳על התל׳ היתה על יפו, אז זה נוצר במיוחד לעיר עכו. מבחינתנו, יש קשר בין העיר ובין הנמל בתור שני דימויים שבאים לדבר על אותו הדבר״.

 

מה משותף בין שני הדימויים הללו - העיר והנמל?

״בשניהם יש עיסוק במפעל, במשימה. זה סיפור על הידרדרות או על דעיכה והתפרקות שמתרחשת גם אצלנו – מקומות מפורקים, קשים ואלימים אצלנו שאנחנו לא אוהבים, מקומות של אין אונות ושקר״.

 

ואיך מצליחים לכתוב בקבוצה?

״בניגוד להצגה הקודמת שלנו, פה רז הבמאי התווה סיפור מסגרת - עושים הצגה על נמל עם חמש מערכות. לתוך סיפור המסגרת הזה הלכנו לכתוב. ישבנו לכתוב ביחד - שעות של כתיבה משותפת בתוך הסיפור הזה, ואז הבאנו את הטקסטים לחדר החזרות. ׳על התל׳ היא הצגה רזה שהטקסט עושה בה את העבודה, וכאן יש עיסוק מסיבי וכמעט אובדני בעומס של טקסטים וחומרים. אם אתה הולך להעביר אנשים חוויה כזאת, אז כדאי שתדע איך זה מרגיש ובמה אתה מתעסק. למעשה, הצופה עובר חוויה של הצפה ושל עומס עד כדי אובדן חושים, שהיא חוויה מאוד חזקה של נמל״.

 

יונתן קונדה: ״חקרנו בכמה רבדים את הכתיבה השיתופית. יש דברים שנכתבו מראש, אבל גם במיוחד להצגה. התיאטרון כאן משמש אותנו כדי לבחון את האקט של איך כותבים סיפור ומספרים אותו בפועל. ההצגות עוסקות בנושאים שונים - אחת עוסקת ביפו-תל אביב כמיקרוקוסמוס, אבל גם כעולם בפני עצמו עם נרטיבים היסטוריים שאנחנו חלק מהם, והשנייה עוסקת בנמל בתור דימוי מכונן. בשני המקרים מדובר בניסיון לכתוב את עצמך לתוך סיפור שקיים כבר וגם למחוק את עצמך מסיפורים קיימים״.

 

העברית המעוולת

 

התהליך של בניית נמל הוא תהליך שנראה חיובי, תהליך של יצירה, ואילו אתם חוזרים ומדברים על מחיקה והתפוררות של נרטיבים. איפה אתם רואים את הקריסה הזאת?

״הבנייה של הנמל בהצגה הזאת היא כמו כדור שלג שמתגלגל ותופס תאוצה, החל בתנ״ך, דרך התלמוד וימי הביניים וכלה בציונות ובפוסט ציונות. כל הדימויים מצטרפים לכדור הזה, ואפשר להידרס על ידו או להיטמע בתוכו. המופעים האלה הם הניסיון שלנו לרקוד עם כדור השלג האימתני הזה, להתוות אותו, לראות מה אפשר לעשות איתו״.

 

מהם חומרי הגלם התרבותיים שאתם עובדים איתם?

"העברית היא שפת האם או ספינת האם שלנו. היא המקום שחוזרים אליו כשהנמל חרב או מפחיד. אם יש לנו שורשים, אז הם הנשמות שלנו, והאדמה שלהם זה העברית. הרבה מהכעס והביקורת שמניעים את הטקסטים שלנו נובעים מתחושה של משהו שאבד ומהרצון לתבוע אותו מחדש. השפה העברית מולאמת ומגויסת באופן בוטה, או אפילו יותר גרוע - באופן סמוי.

 

"הרבה אנשים טענו בפנינו שזה לא תיאטרון אלא פרפורמנס, וזה באמת נובע מכך שקורה פה משהו באמת, חוויה מיידית ובלתי אמצעית של הקהל. נוצרת שותפות גורל במובן הכי רחב והכי מיידי, כמו אקט פולחני, שזה משהו שקיים בכל המקורות שאנחנו משתמשים בהם. אנחנו באים מעם שהמילים הן כל מה שיש לנו, והמקום שלהן זו הבמה". " רז וינר, הבמאי: מה שהפעיל אותנו זה לנסות לקחת את הבנייה של הנמל כפעולה קונקרטית, לא רק כמטאפורה או כסמל. לכן אנו באמת בונים מבנה ומתחילים מערימה של חומרים וחלל ריק. מבחינתי, זה אחד הדברים שאני מאוד שמח עליהם בהצגה - זה שהמטאפורה מתממשת בפועל, ולא נשארת איזשהו רעיון אינטקלטואלי "

 

וינר: ״בעיניי זה נוגע במקום שבו בידור ואמנות, מילים ומנגינות מגויסים כמו נשק לטובת סיפור, נגד ובעד אנשים. אנחנו בודקים מה המקום של שירה ומלל בלכונן מציאות ולהזיז דברים בעולם. במעיינות התרבותיים שלנו יש מקום מאוד חזק של זמר ככלי נשק, כלי בניין וכלי הרס, אפילו יותר מטנק, כי זה כלי יותר עוצמתי בפועל. הטנקים עושים את עבודתם, ואחר כך העבודה נעשית על ידי שירונים.

 

"בכלל, יש הרבה מאוד אלימות בתהליך היצירתי וגם כלפי חוץ, בהצגה. כרגע זה שם מתוך כנות לגבי הניכוס והמלכוד של השפה העברית, שיש לי אינסוף אהבה אליה, אבל גם הרבה כעס וחוסר יכולת להתגבר על מה שנעשה לה ולשפות בנות הדודות שלה והסבתות שלה. לכן ההצגה מתייחסת גם לשברים של היידיש והערבית. אני באמת מקווה שזה משהו שיוכל ללכת ולהתעדן בהצגות הבאות שלנו; שנצליח להיות עדינים כלפי עצמנו וגם כלפי הקהל".

 

ההצגה היא פעולה

 

בשל העומס הטקסטואלי של ההצגה, שמותיר את הצופים המומים מן השפע והשטף שנחשפו אליו, קל לשאול מה בכלל הופך את זה להצגה, ולא סתם למופע מדובר, או אפילו לטקסט כתוב. כאן נכנסת במלוא העוצמה פעולת הבנייה של הנמל, שעליה מספר רז וינר, הבמאי: ״ההצגה היא פעולה בפני עצמה. מה שהפעיל אותנו זה לנסות לקחת את הבנייה של הנמל כפעולה קונקרטית, לא רק כמטאפורה או כסמל. לכן אנו באמת בונים מבנה ומתחילים מערימה של חומרים וחלל ריק. מבחינתי, זה אחד הדברים שאני מאוד שמח עליהם בהצגה - זה שהמטאפורה מתממשת בפועל ולא נשארת איזשהו רעיון אינטקלטואלי, לטוב ולרע״.

 

מטאפורת הנמל מתממשת בפועל (צילום: אופיר בן שמעון) איך באמת יוצרים עולם בימתי שמותיר די מקום לשפה מורכבת ועשירה כל כך ובכל זאת כזה שמתקיים בפני עצמו ונותר חזק?

רז: ״ניסינו להבין את הדמוקרטיה של אמצעי ביטוי בהצגה לא מתוך חלוקה מרחבית של ׳עכשיו יעלה ויבוא הטקסט ועכשיו תבוא התפאורה׳. אנחנו מדברים בבת אחת בכמה מישורים, וזה האתגר של ההצגה. כמו שהמילים והצלילים יכולים ליצור הקשרים אסוציאטיביים אצל כל אחד ואחת בקהל בהתאם לעולם התרבותי ולנטייה האישית שלהם, כך גם הפעולה הבימתית והחומרים. הפעולה הזו לפעמים מתבססת על קלישאות בימתיות ברורות ומובהקות, כמו שלישיות בידור, להקות צבאיות או תיאטרון רפרטוארי או מחזמר, ולפעמים היא מתבססת על רעיונות מקוריים, צירופים אקראיים ותאונות".

 

ואחרי כל השטף הזה, העליות והמורדות, הצחוק והבכי, מה קורה לקהל, תהיתי. נדמה כאילו ההצגה הזאת, שלא כמו רבות אחרות, מבקשת להציע איזו הצעה של ממש באשר לאופן שבו אנחנו צורכים את התרבות שלנו. בעיניי, זו הצעה פוליטית מהותית באשר לצורה שהמקום הזה יכול לתפוס אצל כל יושביו. הרגע שממחיש אותו בצורה הטובה ביותר הוא כאשר שלושת הגברים המותשים יושבים על קצה הרפסודה אחרי ההקמה, החניכה והקריסה של הנמל ומספרים לנו:

 

״ההיסטוריה מלמדת את ילדיכם להאמין למה שאומרים להם / היא מצמידה עובדות כמו אלקטרודות לרקותיהם ומחשמלת את מוחם כמעט למוות / ההיסטוריה מלמדת את ילדינו לשבת בשקט / מלמדת אותם למה מה קרה למה מי מת / וההיסטוריה מלמדת את ילדינו שאינם ילדים עוד / ושאינם יכולים עוד או אי פעם לשחק / באמת / כמו כדורגל / להתחבא מהאמת / לבעוט באמת / לקללה״.

 

מול מילים כאלה אין אלא לתהות עם איזה מין מטען אנחנו הצופים נשלחים אל העולם, מה אנחנו למדים על ההיסטוריה שלנו ובעיקר - על האופן בו אנו בוחרים לספר אותה.

 

מה לדעתכם ההצגה יכולה לייצר בעולם האמיתי? עם מה היא שולחת את הקהל החוצה?

 

קונדה: "יש תחושה שיש משהו שמתפספס, שהצופה לא תפס הכול. זו תחושה שיכולה להפעיל מישהו לראות את ההצגה עוד שבע פעמים או להכעיס אותו. המציאות החיצונית הולכת ומחריפה ונוצרות אמות מידה מאוד ברורות של מה זה דעת ומה אמורים לראות בהצגה ומה זה תרבות. ׳אנו בונים פה נמל׳ זו הצגה שמושיטה יד לרעיון של לא לדעת מיד הכול ומציעה שיש דרך אחרת לדעת דברים, דרך מורכבת או מסובכת. בשבילנו זו דרך אישית שמאפשרת לנו לא למות כשאנחנו עולים על במה״. " יונתן קונדה: נוצרו אמות מידה מאוד ברורות של מה זה דעת ומה אמורים לראות בהצגה ומה זה תרבות. ׳אנו בונים פה נמל׳ זו הצגה שמושיטה יד לרעיון של לא לדעת מיד הכל ומציעה שיש דרך אחרת לדעת דברים, דרך מורכבת או מסובכת. בשבילנו זו דרך אישית שמאפשרת לנו לא למות כשאנחנו עולים על במה "

 

נטע וינר: ״זה קשור גם לממד של יצירה של החיים שלך עם חומרי הגלם שקיבלת. דווקא מתוך חוסר הבהירות והגודש מגיע המקום שבו ההצגה מסתיימת - בעיסוק היסטורי שמאפשר חוויה משחררת ושואל שאלה של אחריות - מה אתה עושה ומה אתה יכול לעשות. אנחנו לא באים ללמד או להטיף; אנחנו מנסים ללמוד את זה בעצמנו, ביצירה של החיים שלנו. אחד הדברים שקרו לנו בתהליך היצירה, והייתי רוצה שימשיכו ויקרו, זה ההבנה שהשורשים שלך שייכים לך, היכולת להגיד הזמן הוא עכשיו, הנוסטלגיה כבסיס מכונן לתרבות היא שקרית ומכסה על דברים מכוערים״.

* ההצגה תעלה ב-16.2 בתאטרון "תמונע" בתל אביב

Model.Data.ShopItem : 0 6