כלבים, רבותיי, כלבים

מה המנגנון הנפשי והחברתי המונע מהאדם החרדי להיפתח לחוויה נפלאה כמו מפגש עם בעל חיים? ומה הוא מפסיד כתוצאה מכך? על האבסורד הכרוך בדפוס התנהגות זה, ודרך אפשרית אחת לפתור אותו

אחת האמרות המוסריות החשובות החרותות ביותר במוחי היתה זו ששמעתי עוד בתקופת ילדותי, אך רק לימים הבנתי את משמעותה התיאולוגית-חברתית העמוקה והמכוננת, בהקשרו של המקום שבו גדלתי ושל תפיסת עולמו הערכית-חינוכית. את אמרה זו, ובעיקר את משמעותה, אני רוצה לחלוק עמכם הקוראים.


כלבלב זה, אינו אלא חיה "טמאה" (צילום: ת'ינקסטוק)
 

האמרה מיוחסת לאחד מגדולי ראשי הישיבות ביישוב היהודי בארץ ישראל לאחר השואה, רבי חיים שמולאביץ – ראש ישיבת מיר, והיא נסבה על דברי התלמוד במסכת עירובין (ק' ע"ב): "אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול".

 

וכך היתה אמרתו של ראש הישיבה; אכן כי כן, אם באמת לא היתה ניתנת תורה לישראל, הרי כי או אז, היה נתבע עלינו להתבונן נכוחה באורחותיהם ורבעם של בעלי החיים, ומהם ללמוד אי אלו נוהגים מוסריים, כמו צניעות ואיסור גזל וכיו"ב. אך מעת שניתנה תורה לישראל, נחסמות בעדנו כל הדרכים הטבעיות המובילות אל המוסר ואל דרך הישר, ואך דרך אחת ערוכה בפנינו - התורה ומצוותיה. עד כאן אמרתו של הרב.

 

אינני יודע אם הרב שמולאביץ המנוח התכוון באמת באמרה דרשנית זו לנסח את מה שבעיניי הוא לא פחות מאשר אחת הדוקטרינות המכוננות של החברה החרדית-העכשווית בישראל. דוקטרינה אשר אותה אני מכנה: הדתיות החרדית. התבוננות במשמעות התיאולוגית האצורה באמרה זו תפתח בפנינו צוהר להבנת תפיסת העולם החרדית, גם במישורים חברתיים ותרבותיים, ולאו דווקא דתיים במובהק. ואנסה להסביר.

 

פרדוקס הכלב

 

המערכת הדתית, זו המסורתית והמוכרת, מחילה על האדם הדתי סדרה של חוקים, הוראות וריטואלים. סט של ערכים (וערכים מוספים) אשר מעניקים לאדם הדתי ולחייו משמעות וייחודיות דתית נבדלת. אם את שבת בבוקר מציין האדם החילוני על שפת הים או בטיול בחצבני, הרי שהאדם הדתי עושה זאת בבית הכנסת בתפילות ובביתו בשמירת השבת והזכרתה, וכך בנוגע לסדר היום הרוטיני ולעוד סדרה ארוכה של מאפיינים ייחודיים-פרטיקולריים אשר יוצרים אבחנה ברורה בינו ובין האדם שאיננו דתי.

אך כל זאת לא גורע גם ממי שמקיים תרי"ג מצוות, קלה כבחמורה, לחוות עם כל אדם אחר באופן שווה לחלוטין, ללא הבדל דת, גזע ומין, הרבה מאוד חוויות אסתטיות, הומניות או סתם הנאות של חולין  אשר אינן קשורות בשום צורה ואופן אל אותו עולם דתי מסוים  שלו.

 

אז עד כאן הדברים פשוטים וידועים ביחס לכל אדם דתי באשר הוא, אך כאן בדיוק נכנסת האבחנה בין האדם הדתי לאדם הדתי–חרדי. עולמו הדתי, התורני והחוויתי גם יחד של החרדי חולש על כל הוויית קיומו – מן המסד עד הטפחות, ואין כל חוויה, תופעה והתרחשות אשר חורגות מהחלה דתית גורפת זו.

 

הדוגמאות להמחשת דבריי הן רבות, אך כיוון שפתחתי במובאה הרעיונית משמו של ר"ח שמולאביץ, נראה לי שיהיה נכון לראות בהקשר הזה - היחס לבעלי החיים מרגע נתינת התורה ואילך - פרדיגמה רעיונית ופרגמטית מובהקת.

 

כילד, אני זוכר היטב איך נחשפתי לבעלי חיים, ולא פחות מכך, לקשר הכה מיוחד שנרקם בין בני האדם לבעלי חיים. הופתעתי שגם בני אדם שלפחות על פניו נראים כשפויים ונורמטיביים לכל דבר ועניין מקיימים קרבה פיזית ואף רגשית כה עזה עם בעלי חיים כמו כלבים. בעיניי לפחות, כלבים היו מין בעל חיים כמעט דמוני. פחד ורתיעה עמוקה היתה מובנית בי מפניהם.

 

בכל פעם שהיה כלב עובר מולי ברחוב, הייתי מוצא את עצמי נרתע לאחור ומתרחק מימנו כמטווחי קשת. ולא, אני לא מדבר בהכרח על זנים אימתניים כמו בולדוג או אמסטף; לחלוטין לא. הדברים תקפים באותה המידה גם ביחס לפודל יפה עיניים וקטן ממדים. בשנותיי המעט מאוחרות יותר הרהרתי באבסורד המוחלט שבדפוס ההתנהגות הזה ובמה שגורם לי להתנהג בבעתה מול כלבלב מחמד שכזה.

 

אמת מידה קיומית
 


וגם חתולים הם די חמודים (צילום: דפני קסל)
את התשובה, דומני, הבנתי כבר אז. ברי הדבר כי אין ברתיעה שכזו כל אלמנט רציונלי של פחד. אדרבה, קרבה לבעל חיים שכזה עשויה דווקא להעניק תחושת נעימות ונחמה לשני הצדדים גם יחד. דא עקא, כי מדובר בבעל חיים ט-מ-א. בעל חיים הנושא על גבו השברירי מטען מיתי-הלכתי (וממילא גם תרבותי), אשר מקצה אותו קטגורית אל מקום של הסתייגות ורתיעה, שלא לומר, שיקוץ.

 

כלבלב זה אינו אלא חיה "טמאה". תחשבו על זה, יש משהו בשורש טמ"א, לעומת שורש טה"ר, אשר מקנה לאדם הדתי את האפשרות להופכו לאמת מידה אונטולוגית, אמת מידה שעל פיה יישק דבר, ואך היא זו אשר תקבע בעדו להתרחק או להתקרב, לגעת או להסתייג, לחוות או לא להירתע לאחוריו. מה בעצם לא נכנס ומצטרף באמת המידה הנוקבת הזאת?

אם לאדם הדתי שאיננו חרדי שאלת הטמא או הטהור אינה אלא אמת מידה הלכתית פר אקסלנס - היא בסך הכול קובעת לו מה ראוי או לא ראוי להיכנס לו לצלחת - הרי שלעומתו, בעיני חרדי, מדובר באמת מידה קיומית המובנית שם באופן תדיר וקבוע בבואו להשקיף על המציאות שסביבו.

 

העובדה כי אותו בעל חיים יכול להיות מופת לתכונות מוסריות נפלאות, כמו צניעות, הימנעות מן הגזל וכו' (כך ששמא אדרבה, יפה יעשה האדם, אם ייצור עמו קרבה וילך לרעות בשדותיו על מנת להתחקות אחר אורחותיו המוסריים וממילא לתקן את דרכיו הנלוזות שלו), אך לא, חלילה, מעת שנתנה תורה, על האדם להסיט את מבטו מבעלי החיים (ובעצם מהמציאות הטבעית כולה) ולתקוע את מבטו המוסרי אך פנימה, אל המציאות התורנית בלבד, אל אותה אונטולוגיה מכוננת, עדכנית ופרטיקולרית המכונה בשם "תורה".

 

אך התורה בתצורתה ההלכתית ראויה לשמש כפריזמה ההולמת להשקפה ובחינה, ומעתה כל חיכוך, ולו מסוים, של האדם החרדי עם המציאות הטבעית, לא ייעשה אלא על פי עינה הבוחנת, המושגית, ההיסטורית והתרבותית גם יחד. כאן לדעתי נעוצה הייחודיות הקונספטואלית של התיאולוגיה האולטרה-אורתודוקסית ואבחנתה מכל זרם דתי אחר.

 

מפאת קוצר היריעה, אין זה המקום להרחיב על עוד אי אלו הקשרים תרבותיים, חברתיים ואף פוליטיים הקשורים לדעתי בטבורם בתזה זו. כך שכל שניסיתי לעשות בשורות אלו הוא להציע את הדברים בפני הקורא בתצורה תמציתית ככל האפשר וכמהלך רעיוני-אינדוקטיבי.

אני גם מרשה לעצמי להניח כי יהיו לא מעט מהקוראים שימצאו שהתופעה הזאת ראויה להידרש לשבח, כשם שיהיו לא מעט אחרים שידרשוה לגנאי, אך אני, על כל פנים, לא באתי אלא להציע קריאה תיאולוגית-אנתרופולוגית אשר לדעתי אף שופכת אור על תופעות וקונפליקטים לא מעטים שעמה מתמודדת החברה בישראל, אם במישורים דתיים מובהקים ואם במישורים חברתיים ופוליטיים (דת ומדינה וכו'). את העמדה הערכית-שיפוטית אני משאיר לקורא הנבון לקבוע כטוב בעיניו.

* אודי הרשלר הוא בוגר החינוך החרדי וכיום מרצה בפילוסופיה יהודית וקולנוע.

סוגיות שונות בחיי הזרם הליטאי ביהדות החרדית ידוסקסו בסדרת המפגשים "ליטאים" בבית אבי חי 

עוד בבית אבי חי