מיהו יהודי

תהל פרוש
25.08.13

ההיסטוריון שלמה זנד מציג בספרו החדש "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?" מציאות נכוחה, אבל גוזר ממנה מסקנות תמוהות, שלא ברור כיצד הן מקדמות את האופק הפוליטי שהוא חותר אליו

ספרו החדש של ההיסטוריון שלמה זנד "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?" הציב אותי בדיסוננס ובשסע מנטלי לא נעימים, תחושה שדומה במשהו לחריקת חתיכת זכוכית על לוח. אפשר לומר שיצירת רעש זאת מומחיותו של זנד, שמייצר סביב שאלות זהותיות בסיסיות של היושבים בציון ארומה שערורייתית שנקראת לעתים קרובות כפוסט-ציונית ומשויכת לחוגים שמאלניים רדיקליים. כך קרה עם ספריו הקודמים, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" ו"מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" וכך קורה עם הספר הזה, שהוא מעין מונוגרפיה של חשבון נפש על הזהות היהודית שלו.

 


זנד. מאי נפקא מינה? 
השאלה המרכזית בספרו החדש של זנד מנוסחת באופן הבא: "כיצד בתנאים אלה יכול אדם שאינו דתי מאמין אך בעל יושרה מינימאלית – הומניסט, דמוקרט או ליברל – להמשיך ולהגדיר את עצמו יהודי?". הספר מגדיר את "התנאים האלה" בעיוותים המוסדיים המובנים במערכת השלטון הישראלי שמפלה כל מי שאינו יהודי באופן בוטה ומייצרת את מה שניתן לכנות כמשטר אתנוקרטי. כך למשל הפקעת קרקעות מהמיעוט הבדואי (תוכנית פראוור, הנמצאת כרגע לפני קריאה שנייה בכנסת, היא דוגמה טובה לכך) והערבי, לעומת הענקת קרקעות למתנחלים, חוק השבות, שמעניק הטבות ליהודים, ועוד.

 

זנד בעצם חורש שני תלמים כדי להסביר את החלטתו לפרוש מהציבור היהודי. הראשון עיקרו בעוולות שמייצרת מדינת ישראל בשם היהודים כלפי קבוצות המיעוטים בה, ובעיקר הפלסטינים; והשני עיקרו בטענה שאין דבר כזה זהות יהודית-חילונית, ואם יש, היא משוקעת ביהדות הלאומנית שמייצרת את העוולות הקשות בישראל ומעודדת את המשך קיומה. 

 

הדיסוננס שמצאתי את עצמי בו תוך כדי הקריאה התרחש מכיוון שזנד שוטח את המציאות נכוחה, אבל בו בזמן מסיק ממנה מסקנות תמוהות. הזדהיתי עם האמירות הבסיסיות של זנד, כגון זאת: "כאשר ניסיתי לברר לעצמי בכנות מהי תרבות יהודית חילונית, התגלה לי פתאום שהדבר אינו כה פשוט להגדרה ואני ניצב מול הר גדול של מוסכמות". וגם עם זאת: "מול עגלת הדת היהודית המלאה, עגלת היהדות החילונית היתה ונותרה ריקה". כך גם הזדהיתי עם הדין וחשבון שהוא עושה לגזענות  הישראלית המובנית ולרצון שלו באופק אוניברסלי ושווה זכויות לכל תושבי ישראל. אבל זנד, שמגולל בספר את החיפוש שלו אחר זהות יהודית-חילונית פוזיטיבית שיוצאת מגדר הדיכוטומיה של נרדף או רודף, אינו מצליח לשכנע שזהות כזאת אינה קיימת, אלא רק בזה שוויתר על הניסיון לייצר אותה לעצמו.

 

יותר מזה, הוויתור על הזהות היהודית, שזנד עושה ממנו מעין לולאה אינטלקטואלית לא מתוחכמת במיוחד, מקבל נופך בכייני, כמו ילד שמנת שדוחה מעליו ארוחה לאות הזדהות עם ילדים רעבים בביאפרה. כי מה המשמעות של ויתור כזה אם המדינה קובעת שאתה יהודי והאנשים סביבך מתייחסים אליך כיהודי ואתה מקבל פריבילגיות של יהודי? מה הנפקות של הוויתור הזה אם אתה נוסע לחו"ל והביוגרפיה של משפחך ושלך רוויה בהיותם יהודים? עם תום הקריאה, לא הצלחתי להבין כיצד אקט סימבולי כזה מקדם משהו מבחינה פוליטית את האופק שזנד ואני רוצים במשותף. " מה המשמעות של ויתור על היהדות אם המדינה קובעת שאתה יהודי והאנשים סביבך מתייחסים אליך כיהודי ואתה מקבל פריבילגיות של יהודי? מה הנפקות של הוויתור הזה אם אתה נוסע לחו"ל והביוגרפיה של משפחתך ושלך רוויה בהיותם יהודים? "

 

בצד כל זה, זנד כותב בהתרגשות: "איני מוכן עוד להשתייך למועדונים סגורים של יוקרה והיבדלות, מועדונים שאחרים אינם יכולים ואינם מיועדים להצטרף אליהם". אם היהדות מבחינת זנד היא מועדון יוקרתי כזה, הנותן לו פריבילגיות בשפע, אז נכון להמשיך בהשלכת המטענים המיותרים של הפריבילגיה ולשאול מדוע זנד אינו חדל גם להיות גבר, אינו חדל להיות אשכנזי ואינו מוותר על הנכסים החומריים שלו. המעשה הפוליטי של יהודי-גבר-אשכנזי וכיו"ב זהויות פריבילגיות שאדם יכול לשאת עליו אינו לזנוח את הזהות ולהותיר אותה למי שעושים בה שימוש לרעה – להפך - המעשה הוא לתבוע אותה לעצמו ולקחת עליה בעלות, ולו רק כדי להיות מסוגל לכבד זהויות אחרות. 

 

ההתנערות מזהות כי היא מלוכלכת ומלכלכת – כמו שזנד מיטיב לדעת – היא התכחשות לעובדה שכל זהות נושאת את המאפיינים הללו של רע וטוב ושבכל קטגוריה זהותית יש משהו מלוכלך ומלכלך. הקטגוריה הזהותית הישראלית שזנד קופץ אליה כאל גלגל הצלה אינה שונה בהיבט הזה מהזהות היהודית המושלכת.

עוד בבית אבי חי