מלך בשר ודם

התערוכה "הגוף החסר", המציגה בבית התפוצות, מבוססת על התפיסה שהיהדות, בניגוד לנצרות, נוטה לדימויים מופשטים של האל ולהדחקת הגוף הגשמי. אך למרבה הצער, תזה זו כבר הופרכה במחקרים

תערוכת "הגוף החסר", המוצגת כעת בבית התפוצות, היא תערוכת שבבסיסה תזה יומרנית, המבקשת לעסוק בנושא אמנותי-תאולוגי חשוב: בחינה של ייצוגי הגוף האנושי ושל ההתייחסות לאל כשני אפיקים משיקים המתקשרים זה עם זה. נקודת המוצא של האוצרת אירנה גורדון היא כפולה: מחד, היא קושרת קשר בין היחס לגוף באמנות העכשווית ובין היחס לאלוהי, ומאידך, היא מבחינה בין הגופניות האלוהית ומאפייני הבשר ודם שלה באמנות הנוצרית ובין הכחשת מאפיינים כאלה באמנות היהודית.משה גרשוני, צילום: אלעד שריג 

 

במאמרה בקטלוג התערוכה נוגעת האוצרת כמעט בכל טקסט אמנותי או פרשני חשוב בתחום, ומבחינה זו, מדובר בסקירה מצוינת. אלא שהסקירה נשארת חסרה, נטולת מבט ביקורתי מעודכן, כמתבקש מתערוכה כזו. עובדה היא כי בשנים האחרונות עירערו תפיסות מרכזיות בעולם המחקר על ההנחה שעומדת בבסיס התערוכה, והיא שהמסורת היהודית, המקראית  והתלמודית נסמכה על תפיסה מופשטת של האל. ההפך הוא הנכון. בספרו החדש של מאיר בר-אילן, העוסק באסטרולוגיה ובמדעים אצל יהודים בעת העתיקה, סיכם חוקר התלמוד את הסוגיה: "שאלה זו כבר הוכרעה מזמן: היהודים בתקופת התלמוד האמינו באל אנתרופומורפי".

 

גישות אלה, שנדחו בעבר על ידי בעלי ההלכה הרציונליסטים, מקבלות מקום מרכזי בשיח העכשווי. לדידן של גישות אלה, התפיסה הקנונית של חז"ל ראתה את האל כבעל דמות וצורה. קביעתו הנחרצת של הרמב"ם, ולפיה "על דעתם של החכמים ז"ל לא עלתה הגשמה מעולם" (מורה נבוכים א', מ"ו), צריכה להתפרש בעיקר על רקע פרויקט הגישור שלו בין היהדות והפילוסופיה האריסטוטלית בימי הביניים ועל רקע הפולמוס שלו עם המתנגדים לדרכו. כבר בזמנו של הרמב"ם יצאו חכמים נגד תפיסתו המחמירה: בעוד הרמב"ם כותב ש"האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה נקרא 'מין'"  [כופר; ד"ש] (משנה תורה, הלכות תשובה ג', ז'), הראב"ד, בן דורו ומי שכתב הגהות והסתייגויות על ספרו "משנה תורה", סבור אחרת - "למה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזאת המחשבה, לפי מה שראו במקראות" (הגהות הראב"ד, שם). גם מדברי ר' ישעיה די טראני בן התקופה עולה שרבים מרבני אשכנז באותו זמן האמינו בהגשמה פשוטה.

 

עניין זה מהותי לנושא התערוכה - בעוד האוצרת מבחינה בין הדימוי המופשט של האל ובין גשמיות האדם, כפי שנתפסים הדברים לדידה בעולם היהדות, המחקר העכשווי, כאמור, דווקא מדגיש חיבורים בין הפיזיות של האדם לדימוי האל. חוקר התלמוד יאיר לורברבוים, למשל, הראה כיצד בספרות התלמודית דווקא גופו הממשי של האדם, ולא רוחו, מייצג את צלמו של אלוהים, ומכאן נובעת יראת הכבוד ביחס לגוף, המשתקפת בהלכות התקופה.

עוד נקודה מרכזית שלא עולה בדיון של האוצרת, וחשיפתה מערערת על הנחותיה במידה לא מבוטלת, היא העובדה שהתפיסה המקובלת של העולם היהודי כמי שדחה והדחיק את הגוף הממשי גם היא עורערה מן היסוד במחקר בשנים האחרונות. תרומה מובהקת בחילוצה של "יהדות הבשר" מן ההשתקה וההדחקה יש לחוקר התלמוד דניאל בויארין, שאינו מוזכר כלל בסקירה בקטלוג.

 

דלות ואתוס

צפייה בעבודות המצוינות המוצגות בתערוכה מגלה סוללה של אמנים טובים העוסקים בגוף ובאזכוריו, תוך התכתבות עם אמנות נוצרית, ולעתים עם המקורות היהודיים. עם זאת, חבל שהקשר בין האדם לצלמו האלוהי (או יותר נכון, האלוהי שהוא בצלמו של האדם) והחלוקות הבינאריות בין יהדות לנצרות ונגזרותיהן בתחום האמנות נשארות כלואות בתפיסות מיושנות.ארז ישראלי, מגן דוד, וידאו 

 

כאמור, התזה האוצרותית של התערוכה נסמכת על ההבחנה המקובלת בין חיוב הגוף וסינתזת הבשר והרוח בעולם הנוצרי ובין הדחקתם בזה היהודי. למעשה, מדובר בתפיסה מכלילה שפותחה אצל אנטישמים והתקבעה גם בעולם היהודי המודרני, אבל קועקעה לא פעם במחקרים חדשים. בקטלוג מצוטטת, למשל, האוצרת שרה בריטברג-סמל במשפטיה הידועים מקטלוג תערוכת "דלות החומר": מתוך סקירה זו עולה תמונה של כאן-שם... שם [באירופה; ד"ש] האסתטיקה, שם התרבות הגדולה של המערב. שם לחומרים יש נשמה ומשמעות, היין הוא הדם, הלחם הוא הגוף, הצלב הוא הגאולה. כאן [בישראל; ד"ש] החומרים הם דלים, חסרי משמעות, ודווקא משום כך הם משמשים מקור עשיר לאמנות. כאן ההפשטה, כאן המחשבה משוחררת מסמלים. למרות שלאמנים אשר מניתי אין כל קשר לדת, יש ביצירותיהם זיקה למשמעות הטמונה בהיות יהודי, וככזה מנותק מתרבות פגאנית או נוצרית אלגורית, המתקיימת על מיתוסים וסמלים.

  • " הניסיונות להסביר את האמנות הישראלית (וכן את האמנות האמריקאית המופשטת) על רקע תפיסות יהודיות הם ניסיונות פרשניים, עקרים וכושלים, ואין טעם לחזור ולנסות להחיות אותם או להסתמך עליהם "

 

אלא  שהפשטה, רישול, מושגיות ואמנות רזה - ערכים שמצאה האוצרת בעבודותיהם של יוצריה ה"תל אביבים" לצד "איכות יהודית" (בלשונה, ה"היבט הא-אסתטי, הלא מטריאלי שבמורשת היהדות") - לא הומצאו על ידי אמנים יהודים בארץ, אלא באו דווקא מעבר לים ורווחו גם אצל אמנים לא יהודים. בריטברג-סמל, אם כן, יצרה תזה אמנותית שהתאימה ככפפה ליד לאתוס הישראלי באותם ימים.

 

הסוציולוג עוז אלמוג עמד על השינויים באתוס הישראלי מאז קום המדינה. לדבריו, אם בשנות ה-40 שלט בכיפה אתוס מורכב של חספוס, גבורה ומאצ'ואיזם, בד בבד עם רגישות, רוך ונטייה לפיוט ולמלנכוליה, הרי שמשנות ה-60, ובעיקר בשנות ה-70, אפשר לזהות אתוס מקומי אחר. את המורכבות החליפה נטייה ברורה להיעדר מורכבות, לפשטות, לישירות, לבוטות, לנועזות  ולחוצפה, ששולבו עם איזשהו קסם ילדותי מחוספס. "הילד התל אביבי", "הצבר המנושל", שאותו ראתה והיללה בריטברג-סמל באמן רפי לביא ובחבריו-תלמידיו, מתאים מאוד לאתוס זה. כדי לתקף גוון מקומי מובהק באמנות פירשה האוצרת את אמנות התקופה המקומית בצלמו ובדמותו של האתוס המקובל, ובאופן מופרך, היא גם חיברה בין ערכים אמנותיים של דלות לערכי היהדות - חיבור שספק אם התממש בדור מן הדורות באופן המכליל שבו היא הציגה אותו.מוטי מזרחי, ויה דולורוזה, מיצג, צילום: אלעד שריג 

 

ארכיטיפ וסטראוטיפ

נדמה שהאקט הפרשני של בריטברג-סמל ואקטים דומים שמנסים להסביר את האמנות הישראלית (וכן את האמנות האמריקאית המופשטת) על רקע תפיסות יהודיות הוא ניסיון פרשני עקר וכושל, ואין טעם לחזור ולנסות להחיות אותו או להסתמך עליו. גורדון, אוצרת התערוכה, אמנם מסייגת פרטים העולים מהתזה של בריטברג-סמל ומזכירה, למשל, שלמעשה כבר בשנות ה-70 התחברו אמנים ישראלים לגופניות הנוצרית, אבל בסיסה של התזה, שרואה ב"דלות החומר" סממנים יהודיים, נשאר כאן כעובדה מוגמרת שאינה נבחנת מחדש.

 

בדומה לתזה המכלילה של האוצרת, גם מאמרו גדוש הידע של חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת, המופיע בקטלוג, הוא מאמר מכליל - למעשה, מה שהוא מציג כ"אבחנה ארכיטיפית" נסמך לא פעם על "אבחנה סטראוטיפית". עפרת טוען כי "איסורי הדם למיניהם ביהדות מהדהדים בבלי דעת בהסתייגות אמנותית ישראלית מהאדום והמרתו בכחול". אמנם איסורי דם קיימים ביהדות, אבל ספק אם הנגדתם לעולם הנוצרי תקפה.

 

היסטוריונים עמדו על כך שביהדות אשכנז בימי הביניים היה הדם דווקא דומיננטי מאוד. הגדיל לעשות חוקר ההיסטוריה היהודית אריאל טואף, שעל בסיסה של טענה זו קבע בספרו השערורייתי "פסח של דם" שעלילות הדם בימי הביניים נסמכו על העיסוק (ובעיקר הדיבור) הענף בדם שראו נוצרים אצל יהודים באותה תקופה. למעשה, בעולם הנוצרי אין אח ורע למנהג המתקיים בקהילות יהודיות מסוימות עד היום - למצוץ את דמו הממשי של הרך הנימול, כשהציבור מרנן סביב המוהל שמוצץ את הפסוקים "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל ט"ז, ח').  

 

בסוף מאמרו מציע עפרת לראות בשתי מגמות חשובות באמנות - ההפשטה מחד והריאליזם מאידך - את הדואליות שבין הבשר בנצרות להפשטה ביהדות. אך נדמה שהשאלה העיקרית העולה מן התערוכה היפה הזאת היא אם באמת יש קשר בין דימויי הגוף שיוצרים האמנים המציגים בה לתפיסה המופשטת של האל, השלטת היום בעולם היהודי, או לחלופין לתפיסה מגשימה של האל, שקיימת בענפים מסוימים של העולם הנוצרי.

 

חוקרת האמנות היהודית בימי הביניים קתרין קוג'מן-אפל עמדה על כך שבעולם היהודי בעבר הגישה כלפי האמנות הפיגורטיבית לא הוכתבה על ידי הפרשנות החמורה של הדיבר השני, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', ד'; דברים ה', ח'), אלא על ידי הסביבה התרבותית הלא יהודית, שהיתה הגורם העיקרי לחדירה של שפה חזותית פיגורטיבית לאמנות היהודית. עובדה היא שהקפדה חמורה על הדיבר השני ננקטה באמנות היהודית אך ורק בארצות האסלאם, אך לרוב, אמנים יהודים שחיו בסביבה היוונית, הרומית והנוצרית לא נרתעו מפני דימויים פיגורטיביים. בדומה, ובניגוד לדברי האוצרת, נדמה שדימוי הגוף באמנות הישראלית הוא דימוי הקיים כמובן מאליו, וספק אם תזות מעין אלה שעליהן נסמכת התערוכה באמת יכולות להסביר את עיסוקם הענף של אמנים ישראלים בגוף ובהדחקתו.סיגלית לנדאו, ללא כותרת- דמות אישה, מתוך המיצב אכול ככל שאינך יכול 

 

קונגלומרט אמביוולנטי

נראה, אם כן, שאין צורך לחפש הקשרים תיאולוגיים מפליגים - האמת מינורית הרבה יותר.  אמנים מקומיים נסמכים על מסורת האמנות המערבית ועל האיקונוגרפיה שלה וכן על עיסוק עכשווי מקובל מאוד בגוף המדמם, המופשט מעורו והמפורק לאיבריו. מן העבר השני, היהדות ללא ספק נוכחת באמנות הישראלית באופן תדיר, אך ספק אם יש מקום לייצר חיבור בין הדברים ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת המחברות באופן גורף ומכליל בין תיאולוגיה לאמנות.

 

צפייה מדוקדקת בתערוכה מוכיחה שאכן מדובר במאמץ פרשני, שספק אם יש לו ביסוס אפילו בעבודות המוצגות בה עצמה. כך, למשל, כשסיגלית לנדאו עוסקת בגופים חשופים ומיוסרים ובמרחבים אפוקליפטיים ועושה שימוש באיקונוגרפיה נוצרית או בסמל האינסוף, קשה לראות כאן "גלגולי גוף הניזונים מייצוגי גוף יהודיים ונוצריים הקשורים לא פעם לדימוי האל" (כדברי האוצרת בקטלוג). באותו אופן, כשמשה גרשוני עוסק בנוזלי גוף ובעקבות הבשר ומשלב אזכורים מהמקורות היהודיים והנוצריים, אין מדובר במרחב המנגיד בין יהדות לנצרות ובין הרוח לבשר, אלא בקונגלומרט אמביוולנטי שאינו נכנע לדיכוטומיות המקובלות, המבחינות בין יהדות לנצרות.

 

יש, אם כך, להסתפק באמירה מינורית - החיבור לעולם הנוצרי יכול להיות מוצג כחיבור פשוט של יוצרים למסורת המרכזית של האמנות המערבית (ולכן, אפילו אמנים יהודים דתיים עושים היום שימוש באיקונוגרפיה נוצרית בלי לחשוש מאיסורי עבודה זרה). במסגרת זו, האזכור של היהדות מסתכם בהתייחסות לתמות פרטניות, העולות לפעמים בעבודות. נדמה שתמו ימי תזות-העל הגדולות, שנסמכות מטבען על הכללות רחבות וגורפות.

 

"הגוף החסר", בית התפוצות: מוזיאון העם היהודי. אוצרת: אירנה גורדון.

 

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי