משפט שלמה

דוד שפרבר
03.02.10

חוסר הרגישות האסתטית שאפיין את התערוכה של דוד גרשטיין בהיכל שלמה קומם את דוד שפרבר. עכשיו הוא מנסה להבין לאן מועדות פניו של המוזיאון

מבין התערוכות סרות הטעם שראיתי לאחרונה, לא ראיתי אחת שעולה בחוסר הרגישות האסתטית שלה על תערוכתו של דוד גרשטיין, שהוצגה באחרונה בהיכל שלמה בירושלים. אפשר לאהוב את עבודותיו של גרשטיין ואפשר לפטור אותן כקיטש וקוריוז; אפשר לראות בהן אמנות ואפשר לראות בהן קישוט; אבל גם יצירות מעין אלה, כאשר הן מוצגות כתערוכה, ראוי שתוצגנה בצורה ראויה שמכבדת אותן ואת סביבתן. גרשטיין מציג בארץ ובעולם פסלי חוצות, המהווים דקורציה למרחב הציבורי, ולרוב נראה כי מושקעת מחשבה בשילוב היצירות במרחב שבהן הוצבו. מחשבה כזאת נעדרה מהתצוגה בהיכל שלמה.

מהתערוכה מתוך המגירות

ספק אם חלל הכניסה העגול מתאים להצגת אמנות, אבל גם אם כן, צורמת הקפתו בקיר גבס לבן, שעליו נתלו העבודות - לחלל הנפלא הזה יש אישיות משל עצמו, וראוי שהעיצוב של כל תצוגה במקום יתייחס אליה. גם הצבעוניות העזה והקלילות הקיצית של העבודות של גרשטיין לא משתלבות במרחב ה"כבד" של הבניין, שנבנה בסוף שנות החמישים ושימש משכן הרבנות הראשית לישראל. אמנם ייתכן שערעור על הסטיגמה הדתית של המקום הוא שעמד לנגד עיניהם  של מנהלי המוסד כשאפשרו לגרשטיין להציג שם, אלא שהניגוד בין עיצוב הפנים של הבניין  לעבודות רק מחזק את התחושה האורתודוקסית שאופפת את המבנה.

לא סטנדרטי

התצוגה של גרשטיין בהיכל שלמה נולדה לאחר חילוקי דעות שגרמו לנתק בין ההנהלה ליהודה לוי-אלדמע, שהיה בתשע השנים האחרונות האוצר של מוזיאון וולפסון, השוכן באותו בניין. לוי-אלדמע פוטר לאחרונה מעבודתו כאוצר המוזיאון. לפני התצוגה של גרשטיין ניצב ברחבת הכניסה מיצב, שבו שילב לוי-אלדמע ספרי תורה במעין קונסטרוקציה עגולה. המיצב אמנם לא היה תקשורתי במיוחד וגם עורר את ביקורתו של רב בית הכנסת הגדול הסמוך (שקבל על השימוש בספרי תורה כאובייקטים אמנותיים), אבל הוא לפחות התייחס למרחב החלל הארכיטקטוני שבו הוא הוצב ואף לנקודת המבט האפשרית עליו מהקומה שמעל. המיצב הורכב מיסודות צורניים המושתתים על צורות גיאומטריות בסיסיות, וצורתו הספיראלית והגדר סביבו נבנו ברגישות  מלייסטים מסוגי עץ שונים, שהדהדו את עיצוב הפנים של חלל הבניין כולו.

קו האוצרות של לוי-אלדמע לא היה סטנדרטי, והתאפיין בעשייה של אוצר-אמן שהאובייקטים המוזיאליים משמשים אותו במסגרת פרוגרמה מוזיאלית ייחודית. האנומליה היא חלק חשוב  מאותה פרוגרמה, ועל כן, רוב התצוגות לא היו מובנות לצופים ללא הדרכה. בהצבותיו חיבר לוי-אלדמע בין יצירות שונות, שהצטרפו לכדי מיצב חדש מעשה ידי האוצר. הצפיפות שאפיינה את התצוגות הדגישה את הפרוגרמה המוזיאלית של האוצר, שערערה על קידוש האובייקט המוזיאלי והחזיקה בתפיסה ולפיה העבודות מצטרפות לכדי אמירה רחבה, שנוצרת מהאינטראקציה וההקשרים שהאוצר והצופה יוצרים בין העבודות. הפרוגרמה האוצרותית יוצאת הדופן הזו עברה כחוט השני בתצוגות השונות במוזיאון, שבהן היה נוכח עירוב בין אתנוגרפיה, יודאיקה, אמנות, עיצוב, ארכיאולוגיה וחפצים יומיומיים.

דיסנילנד יהדות

דוגמה לאצירה המיוחדת והשונה של לוי-אלדמע היא כיסוי אחת משתי מנורות שמקורן בבית הכנסת בוורשה בבד, וציור של צל המנורה על הקיר. לדברי לוי-אלדמע, "הצל הלא-טבעי מהדהד לעבר צלה של יהדות פולין וחורבנה, ורומז כי צל החורבן הוא בן לוויה קבוע בזהות היהודית".


העשייה הלא שגרתית של לוי-אלדמע ניכרת גם בתערוכה "ובכל זאת האותיות פורחות - וילנה כמשל לזהות יהודית", המוצגת במוזיאון. בתערוכה נעשה שימוש יוצא דופן בספרי תורה ששרדו והובאו מווילנה: גווילי ספרי תורה עירומים (ללא עצי החיים או המעילים) נתלו מהתקרה במכלי בד, המשמשים מעין תכריכים לבנים. הספרים תלויים בשורות, ומזכירים בצורתם בני אדם המתקדמים לתוך גומחה שחורה בכותל - מטאפורה מרטיטה וזיכרון לעולם שלם שהוכחד. המיצב מזכיר תפיסה יהודית קאנונית, שיש לה גם השלכות הלכתיות, הרואה בספר התורה בכלל ובספר תורה שנשרף בפרט אדם חי ממש.

עשייתו של לוי-אלדמע במוזיאון היתה שנויה במחלוקת בין השאר משום שכאוצר יחיד התאפשר לו לעשות במקום כראות עיניו. הנהלת היכל שלמה נמצאת כעת בהליך של תכנון מחדש של המוזיאון, שאמור להתרחב ולאכלס את כל המרחב של הבניין. לדברי ההנהלה, היא מתעתדת ליצור במקום מוזיאון לתרבות יהודית ברוח פלורליסטית, אלא שעיון בהצעה שהגישה חברת אורפן, שאמורה להפיק את עיצוב המוזיאון החדש, מעלה חשש שההתקשרות בין המוסד לחברה תביא לזילותו של המוסד המוזיאלי ותיצור שם מעין "דיסנילנד יהדות".     

לעת עתה פועלת במקום האוצרת ענת חן, שמוציאה יצירות מקומת המוזיאון ומציגה אותן בוויטרינות המוצבות בכל קומותיו של המבנה. התערוכה "מתוך המגירות" שאצרה מוצגת כעת במעלה המדרגות בבניין ומציגה לקהל את אוסף התכשיטים של המוזיאון בשילוב שירי אהבה ישראליים.

תצוגה זו מאפשרת למבקרים לראות יצירות מאוסף היודאיקה, שאוחסנו עד היום במחסן המוזיאון. חן מציינת שעשייתה במקום מהווה המשך למה שנעשה בו בעבר, אך מאידך טוענת שהיא מבקשת לאזן את העשייה הגברית, שאפיינה לדעתה את המקום עד כה. חדר המבואה של המוזיאון, למשל, שבו הוצגו עד לאחרונה פריטים שונים מאוסף נהר, הוסב על ידה לתצוגה העוסקת בחיבור שבין זמן ונשים בקטגוריות שונות, כגון תפילת נשים, נדבת נשים לבית הכנסת, שלוש מצוות של נשים, תכשיטים, קמעות וחפצי נשים.

העיסוק במוטיב הזמן בחלל זה ממשיך את "קיר הזמן" הפותח את התערוכה המרכזית במקום, אבל בשונה ממנו, מסבירה חן, הזמן בתצוגה החדשה הוא "זמן נשים". לדבריה, הוא מציג נקודת מבט שונה ובכך מאזן את התצוגה. התצוגה החדשה מדגישה את משמעותו המסורתית של הזמן בחייה של האשה דרך חפצים מסורתיים הקשורים בשני מחזורי הזמן שעליהם מתבססת ההלכה היהודית: מעגל החיים ומעגל השנה. דרך מיוחדת לקשור בין נשיות ובין זמן עולה בתצוגת המעילים לספרי תורה - על מעילים אלה, שהוקדשו לזכרן של נפטרות, צוין הזמן באמצעות פסוקים ומשפטים שמתייחסים לנשים, כמו "שנת אשה יראת ה' היא תתהלל" ו"שנת לעולם לא אשכח אהבתך".

"אני מקווה שעיצוב נכון ומרווח יותר של התצוגה במוזיאון, יחד עם שילוב של טכנולוגיה  חדשה, יאפשרו לחפצים לספר את סיפורם", מסכמת חן. "בסופו של דבר מדובר במוזיאון של סיפורים, שחלקם מרתקים ומרגשים בצורה יוצאת דופן".

 

עוד בבית אבי חי