צילום: פלאש90
נפש יהודי: בין קיצוניות לאי שפיות
social
facebook whatsup email tweeter
תמר רותם //
4.8.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר יהודה גודמן: שליסל דיבר בשפה חרדית. זו לא המצאה פרטית שלו. באתוס של התרבות החרדית יש רמות מסוימות של סובלנות, פרגמטיזם, אבל אין תפיסת עולם עמוקה פלורליסטית של כל אדם נברא בצלם, ודווקא בהקשר הזה, יש אחריות קולקטיבית"
איפה עובר הגבול בין קנאות דתית קיצונית ובין חוסר שפיות? האם שימוש במושגים בתחום בריאות הנפש ביחס למעשים דתיים קיצוניים מסייע להבינם או דווקא מטשטש? והאם החברה החרדית מצוידת בכלים להתמודדות עם פגועי הנפש שבתוכה? ישי שליסל כמקרה מבחן

בשיח הפנים-חרדי בימים שלאחר אירוע הרצח והדקירה במצעד הגאווה בשבוע שעבר בירושלים ניתן לזהות קונצנזוס: ישי שליסל הדוקר והרוצח הוא מטורף, חולה נפש. שליסל, שרצח בדם קר את שירה בנקי, תלמידת תיכון בת 16, ודקר עוד חמישה בני אדם, השתחרר מהכלא אך לא מזמן, לאחר שריצה עשר שנות מאסר בגין אירוע אחר של דקירה במצעד הגאווה, הוא תושב העיר החרדית מודיעין עילית. החרדים - בסלון הביתי, ברחוב, או בפורומים החרדיים באינטרנט - מתנערים ממנו. "רואים שהשתגע באמצע החיים",  אמר חברו לישיבה בתקשורת. הוא ניחן ב"מופנמות ומוזרות", אבחנו כותבים בפורומים.

 

 

לקריאה נוספת: אלחנן ניר מתמודד בספר שיריו עם שאלות שנוגעות לשיגעון ורוחניות

 

 

כמה שעות לפני הרצח,  במין נבואה שחורה שהגשימה את עצמה, פרסם כותב שכינה עצמו בשם "מאראדהיתרא" בפורום ב"חדרי חרדים", הקלחת הרותחת של הציבור החרדי באינטרנט, מידע על כוונותיו של שליסל. תחת הכותרת "לא לשכוח להביא סכינים", העלה הכותב צילום של אחד הכרוזים הרבים בכתב ידו של שליסל שנחתו בתיבות הדואר של תושבי עירו, ערב מצעד הגאווה ("מצעד התועבה" בפי החרדים), ובו פירט הרוצח את הרציונל שמאחורי מעשיו: "בעוונותינו הרבים שוב רוצים הרשעים לעשות מצעד של תועבה בעירו של מלך... הקב"ה בוחן אותנו לבחון אם אנחנו נאמנים לו ואיכפת לנו מקלקול שמו הגדול...לכן נראה שחובה לכל יהודי למסור נפשו... ולהתחבר יחד ולעצור ולבטל את חילול השם למען קדושת השם".

 

לא קשה לקרוא בטקסט העוועים של שליסל, שנחתם במשפט "החפץ לעובדו כראוי", קנאות עיוורת. "בעיני עצמו הוא היה כפנחס בן אלעזר", אמרו חבריו ומכריו. פנחס הוא נכדו של אהרון הכהן, שנחשב למופת של קנאות דתית. השאלה הנשאלת היא מה גורם לקנאות רצחנית זו – האם הוא אחראי למעשיו? במילים אחרות, האמנם חוסר שפיות מולדת, גנטית היא זו שמביאה אדם לפתח אידאולוגיה קיצונית שמביאה בתורה לרצח חפים מפשע? או שמא האשם הוא בדת? כלומר, האם פנאטיות דתית היא זו שהביאה אותו מלכתחילה לאיבוד כושר השיפוט ולרצח? בית המשפט שגזר את עונשו של שליסל בפעם הקודמת קבע כי הוא אחראי למעשיו. בית המשפט העליון אמנם שינה את האישום לרשלנות בנימוק שאין ביטחון שהתקיים בשליסל "היסוד הנפשי של מחשבה פלילית" (ולכן גם קוצר עונשו בשנתיים). עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שאחרי הרצח במצעד האחרון תיבחן סוגיית שפיותו בשנית, והשאלה לגבי גנטיקה, דת וחברה תצוץ שוב. 

 

נפש פלאש90
מי אשם ברצח חפים מפשע? (פלאש90)

 

ד"ר יהודה גודמן, פסיכולוג קליני ואנתרופולוג החוקר את תחום הנפש בחברה החרדית, טוען שספק אם היה ניתן לשים לב למופרעות של שליסל בקהילה. גודמן הוא מחברו של הספר "גלות הכלים השבורים – חרדים בצל שיגעון" (ידיעות ספרים). הספר, שזכה בפרס בהט לכתיבה עיונית, עוסק ביחס לטיפול הנפשי ולנפגעי נפש במגזר החרדי. לדבריו, האמירה שהרוצח היה משוגע היא מוטעית מיסודה ופוטרת מאחריות. "לא צריך ללכת למקום של הפתולוגיה ושל השיגעון", מסביר גודמן, "כי יש בהם ממד משחרר מאחריות מוסרית. חלק מההגדרות המשפטיות הכי מהותיות נוגעות לאדם הלא שפוי או לכך שבפרק זמן מסוים הוא מאבד את רצונו, ואז המערכת המשפטית מפקיעה אחריות מהאדם".

 

גודמן מדגיש כי בסוגיות של שיגעון ודת, הממסד הפסיכיאטרי והטיפולי וחוקרים שיש להם נגיעה לדת ולנפש נזהרים שלא לשים כתם על קבוצה שלמה. קל וחומר כשמדובר על רצח. "בדרך כלל נזהרים מלהגיד שהדת יוצרת את השיגעון", מבהיר גודמן, "אדם חולה, מבחינתם, זה ברמה הביולוגית, הפסיכולוגית, הגנטית. למשל, נושא האובססיה. אנחנו רואים קיום מצוות מוקפד, נטילת ידיים מוגברת. הנטייה היא לומר שאדם מופרע כך או כך, ואילו הדת צובעת את השיגעון בצבעים שלה".

 

גודמן, שהתחנך בישיבות ויצא בשאלה, מנתח את הרצח בכלים אנתרופולוגיים המאפשרים לשיטתו לבחון כל תרבות על פי האתוסים שלה. מה התרבות אומרת על מה זה להיות בן אנוש? מה המשמעות של "להיות בן אדם"? לטענתו, השפה שמדבר בה שליסל היא שפה לא משוגעת. "הוא דיבר בשפה חרדית. זו לא המצאה פרטית שלו", אומר גודמן, "באתוס של התרבות החרדית יש רמות מסוימות של סובלנות, פרגמטיזם, אבל אין תפיסת עולם עמוקה פלורליסטית של כל אדם נברא בצלם, ודווקא בהקשר הזה, יש אחריות קולקטיבית. האמירה שיש למסור את הנפש, שזה חילול השם, היא דיבור בתוך האתוס החרדי. זה לא היה שפה מטורפת פרטית שלו. זה משהו שחרדים יכולים להבין ולהזדהות איתו. ההערצה הזאת לקיצוניות נתפסת אפילו כאליטיזם. וביחד עם מחיקת האחר ושנאתו, שקיימת אצל חרד"לים וחרדים, זה שילוב קטלני. שני המקרים האלה, המעשה של שליסל והטלת בקבוק תבערה על בני משפחה אנונימית שלא עשו כל רע, נמצאים על איזה רצף. הדברים האלה די מפורשים כשאתה קורא את שליסל. חבל שזה לא הדליק נורות אדומות".

 

החרדה שמעוררת הנפש

 

 לכאורה, תחום הנפש בחברה החרדית עבר מהפכה בשנים האחרונות. לפני 11 שנה, בכנס מטפלים במגזר החרדי של ארגון נפש, הכריז הד"ר אברהם טברסקי, דמות מובילה ומשפיעה בתחום הטיפול הנפשי לחרדים, המשמש גם רב קהילה בארתות הברית: "הזמנים השתנו. אבל בכל זאת, היום ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר זה עדיין לא מקובל, ויש צורך לחנך לכך". זו הייתה אמירה מהפכנית.

 

במידה רבה ספרו של גודמן עונה על השאלה מה קרה למהפכה בתחום הטיפול הנפשי. "לפני 30-40 שנה אנשים פגועי נפש הסתובבו ברחובות. עכשיו יש התחלה של מיסוד, התקרבות למסגרת המודרנית, אבל בסופו של דבר, עדיין המסגרת נתפסת בעיני המטפלים החרדים לא פעם כגמילות חסד מגוננת ומרחיקה מהקהילה. בחברה החרדית עדיין לא הגיעו לאידיאל הטיפולי של יצירת חיים עצמאיים למטופל". לטענת  גודמן, מדובר בתקופת מעבר ביחס לטיפול הפסיכולוגי: הוא אמנם מתכתב ישירות עם העולם החילוני ואף הפנים את השינויים בחברה החרדית, אבל עדיין, יש הרבה סתירות מובנות, הרבה מניעות לאמץ את הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי הקלאסי.

 

שורש הרתיעה של הציבור החרדי מפסיכולוגיה נטוע בתפיסה, בערכים ובהשקפות הפסיכואנליטיים, המתנגשים עם ההשקפה הדתית. "פעם, הרתיעה מפני פסיכולוגיה בציבור החרדי נבעה מהביוגרפיה האישית של פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שהיה אתאיסט", אמר ד"ר טברסקי בשיחה שהתקיימה עמו אז, "אולם כיום, יש צורך להסביר לסובלים וגם לרבנים שיש מקרים שדורשים טיפול נפשי. החברה שלנו פועלת שנים לאור המסורת. לא השתנינו. אבל כמטפלים, עלינו להבין שהחוקים השתנו בעולם, ועתה עלינו למצוא חוקים חדשים". 

 

גלות הכלים השבורים
גודמן: "כל חברה מרחיקה את נפגעי הנפש"

נראה שהטיפול הנפשי עדיין לא יורד לשורש הבעיות האופייניות לחרדים. במחקרו המקיף בחן גודמן את השטח וסקר את ההתערבויות הטיפוליות ואת האופן שבו חרדים מטפלים בחרדים. לדבריו, נפגעי הנפש מטופלים לרוב באופן המסורתי: הן בתוך מסגרות חצי-ישיבות והן בתוך הקהילה (למשל, כשוליות של חנות ספרים, בחנות ירקות השכונתית, בבית הדפוס). גודמן עקב מקרוב, כמשתתף באופן פעיל בשיחות ובפעילויות וגם כמשקיף מהצד, אחר מסגרות מסוג זה. אחד המקומות המרתקים שהוא סוקר היא קהילה חסידית שייסד אדמו"ר שראה בחולי הנפש 'כלים שבורים' (ומכאן שם הספר). "חבריה של הקהילה מזהים את התכנים של השיגעון עם תכנים העולים במשנתו ובסיפור חייו של רבי נחמן מברסלב, שהיה דמות מסוכסכת עם תודעה חזקה של אינדיבידואליות. לא במקרה זו דמות שהם מעריצים. הם רואים בחולי הנפש, בסבלם של החולים, דרך בעבודת השם".

 

"כל חברה מרחיקה את נפגעי הנפש", מסביר גודמן, "יש חרדה לא רציונלית מהנפש כי זה מפר סדר, והחרדים מנסים להשקיט את הקול של השיגעון. הם אמנם מאמצים התחלה של שיחה פסיכולוגית, שואלים איך אתה מרגיש, אבל בו בזמן הם שמים צנזורה. חשוב לשתוק ולהיראות נורמליים. לפעמים האתוס של דיבור פסיכולוגי מתחלף ונהפך לדרשה. השינוי שקרה הוא קוסמטי. אתה יכול ליצור מסגרת שנראית כמו מסגרת מודרנית מטופחת, אבל השינויים התרבותיים האמיתיים לא יכולים להתרחש באמצעות המעטפת. כל תרבות הדיבור מאוד מוגבלת, לא רק מפני שהכל קשור בפרויד, אלא מפני שבשביל חרדים, הלגיטימציה של דיבור, של אינדיבידואליות, המקום של לשפוט את הדברים לפי מה שאתה מרגיש – כל אלה שומטים את הקרקע מהרעיון של אמונת חכמים ושל הלכה". ברוח זו גם נטיות מיניות הוא נושא שהס מלהזכיר בחדרי הטיפול החרדיים. "שיח פסיכולוגי מזמין לגיטימציה למיניות, לתשוקה וגם לאלימות ולאגרסיביות", מסכם גודמן, "ברור שזה מאיים".

 

לקריאה נוספת: על מיניות בחברה החרדית

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus