וודי אלן, מתוך "קח את הכסף וברח", ויקיפדיה
הרשל'ה צדק: מה פשר הקשר בין יהודים לבדיחות?
social
facebook whatsup email tweeter
אלטר ישראל שמעון פורמן, טאבלט מגזין //
30.6.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"באופן אירוני, המושא של הבדיחות היהודיות הוא היהודי עצמו. הסתכלו עליי! רופא מפונפן מפארק אבניו אבל עדיין כבול לפסבדו-היגיון של התלמוד. אנחנו אולי מסתובבים עם המלכים והמלכות, אבל אנחנו עדיין אוכלים צ'ולנט ושמאלץ וסוחבים איתנו את הספרים הכבדים ההם"
מה הופך בדיחות ליהודיות ומה מבדיל אותן מכל הבדיחות האחרות? על העם שהבין כי הומור הוא באמת התרופה הטובה ביותר ועל המקורות הפרוידיאניים לכך

כשאבא שלי היה בן 50, הוא נדרס בידי נהג שיכור. הוא נפצע קשה ואושפז בבית חולים למחלות פרקים במנהטן במשך שבעה חודשים. כשהחברים באו לבקר אותו, הם ראו דמות מסרט מצויר – רגל אחת תלויה מהתקרה, השנייה מקובעת בסד מתכת. אז מה הם עשו? שעשעו אותו בבדיחות. "אתה יודע מה זה ציונות?", הם היו שואלים, ואז משיבים: "זה כששני יהודים עשירים מתאחדים כדי לשלוח יהודי שלישי לישראל". והייתה גם הבדיחה הזאת: "הדבר היחיד ששני יהודים מצליחים להסכים עליו הוא הסכום שחבר שלהם צריך לתרום לצדקה". אחר כך הם היו שואלים, "הרב חיים, זה כואב?", והוא היה עונה, "רק כשאני צוחק". מסיבה כלשהי הוא חשב שזה מצחיק והיה צוחק ומכווץ את העפעפיים היפות שלו, עד שהיו יורדות לו דמעות.

 

כשאדם נפצע קשה, בית חולים מודרני מספק לו שפע של רופאים ומומחים. במקרה של אבא שלי, היו מנתחים אורתופדיים, מנתחים פלסטיים, נוירולוגים, אורולוגים, רופאי מחלות מידבקות. הם נעו בשיירות, נוודים רפואיים, ופסעו לאורך חדרו בכל שעות היום והלילה. הייתי עד לזה כי ישנתי לצידו לעיתים קרובות.

 

הרופאים היו בחורים טובים, יהודים שעברו היטמעות בחברה האמריקאית. הם חיו בשכונות יוקרה באפטאון ובווסטצ'סטר, אבל הגיעו מהברונקס, הענייה, כמו אבא שלי. אבל שמתי לב למשהו. כשהם היו באים לבדוק את אבי, גם הם היו מספרים בדיחות, והבדיחות האלה היו יהודיות באופיין. בדרך כלל היה בהן רב, מחולל פלאים שנקלע לסיטואציה שמאירה אותו באור מגוחך, או שהן היו על חולשותיהם של גברים יהודים ועל העסקאות השונות שבני אנוש עושים עם האלים שלהם. אחד הרופאים שלו, אדם בעל אופי נדיב ומוח גדול, מנתח פלסטי ששמו לסטר סילבר, היה מתלוצץ לכל אורך הבדיקה, ולעיתים קרובות היה מתייחס לדקויות תלמודיות, לפסיקות הלכתיות מוזרות וכדומה והיה זורק לתוך הקלחת איזו מילה ביידיש.  

 

אחד הרופאים סיפר את הבדיחה הבאה: רב מרגיש צורך להתנתק מבית הכנסת שלו. לבסוף הוא עולה על מטוס לפריז, מתאכסן במלון היוקרה ריץ' וחי את החיים הטובים. למחרת, אחרי טיול בעיר, הוא מתיישב לארוחת צהריים במסעדה מהודרת ומזמין חזיר ובפיו תפוח גדול ועסיסי. פיו של הרב מתמלא ריר כשהמלצר מביא לו את המנה לשולחן. פתאום מופיעים נשיא בית הכנסת ופמלייתו. "הרב, הרב, מה אתה עושה כאן? האם בגדת בנו?", הם שואלים ומצביעים על החזיר. הרב מושך בכתפיו ואומר, "תראו איך הצרפתים המטופשים האלה מקלקלים תפוח אפוי".

 

הרופאים היהודים הללו, המכופתרים והמרופדים בתעודות, לא יכלו לעצור את עצמם והתפקעו מצחוק. ראש מחלקת הכירורגיה האורתופדית – הרמן רובינס ז"ל – התחיל ניתוח של 13 שעות על אבי, מסור עצמות בידו, באומרו לכל חברי הצוות, "נו, רב, שנאמר המוציא לחם מן הארץ?". אבי זכר ששמע זאת מילה במילה, אף שהיה תחת ההשפעה של הרדמה עמוקה.

 

נוסף על הבדחנות של הרופאים, הבחנתי בעוד משהו: האחיות, שהיו לא-יהודיות, אלא פיליפיניות קתוליות ברובן, היו מסורות, חמורות סבר ורציניותץ. הן התוודו בפני אבי, אפילו שהיה דרשן מדת אחרת, אבל בניגוד לרופאים היהודים, האחיות הלא-יהודיות לא סיפרו לו בדיחות.

 

קריאה נוספת: מה מניע יהודים ליצור יצירות אוטו-אנטישמיות? 

 

מסורת, מסורת

 

מה פשר הקשר בין בדיחות ליהודים? מה הופך בדיחות ליהודיות? מה מבדיל אותן מכל הבדיחות האחרות? פרויד עצמו כתב הרבה על בדיחות. למעשה, היה לו אוסף של בדיחות יהודיות, שאותן שרף באופן מסתורי ב-1905, כפי שמספר הסופר הפסיכואנליטי הגרמני-יהודי אגון פביאן.

 

פרויד אמר שבבדיחה טמון ניצחון הנרקיסיזם, ההכרזה המנצחת על הבלתי-מנוצחות של האדם הקטן. הבדיחה היהודית היא אפוא תוצר רוחני של מזרח אירופה. יש להניח שהמתחים בין האמנציפציה מחד גיסא ובין האנטישמיות מאידך גיסא יצרו קונפליקט. מצד אחד, קיים קשר פנימי עמוק לתרבות התלמודית ולמסורת הרבנית. מצד אחר, היהודי המודרני עשוי להתכחש פומבית לתלמוד כבלתי-מתקבל על הדעת מבחינה אינטלקטואלית.

 

כשהגיעו לאמריקה נציגי "העם הנבחר", שהיו רגילים להיות מדוכאים ודחוסים בתוך גטאות, מצאו את עצמם מוזמנים, באופן מפתיע, להתערות בחברה – אך במחיר כבד, גם אם לא מוצהר: הם ייאלצו לוותר על שמירת המסורת שאיחדה בעבר את העם היהודי. תמורת מחיר זה נפתחו השערים, וחברי השבט המדוכא הזה הצליחו לחדור לכל מקצוע וענף. והיה זה באמריקה, במאה השנים האחרונות, שהיהודי המצחיק, הקומיקאי היהודי, נהפך לאגדה: מילטון ברל, בילי קריסטל, באדי האקט, רודני דיינג'רפילד, הני יונגמן, מל ברוקס ואחרים.

 

 

באופן אירוני, המושא של הבדיחות היהודיות הוא היהודי עצמו. הסתכלו עליי! רופא מפונפן מפארק אבניו, אבל עדיין כבול לפסבדו-היגיון של התלמוד. אנחנו אולי מסתובבים עם המלכים והמלכות, אבל אנחנו עדיין אוכלים צ'ולנט ושמאלץ וסוחבים איתנו את הספרים הכבדים ההם.

 

אבא שלי סיפר לי את הבדיחה הבאה, ונשבע שהיא אמיתית: ילד מהברונקס מצא את עצמו נלחם תחת הגנרל פטון בקרב על הבליטה (הערת המתרגמת: מערכה צבאית במלחמת העולם השנייה בין גרמניה הנאצית לבעלות הברית המערביות). בשוחות הקפואות הוא כתב מכתב לאימו. "הפצצות והכדורים מתעופפים לכל עבר, הפגזים מתפוצצים סמוך אלינו באוויר. פגז של תותח נגד מטוסים 88 מ"מ נחת בשוחה סמוכה לשלי, שלושה גברים התפוצצו לרסיסים, והאיש שעמד סמוך אליי איבד את הזרוע שלו".

 

האימא ענתה: "הרשל'ה, אני שולחת לך סלאמי, אבל אני מזהירה אותך: 'לא משנה מה קורה בין פטון לגרמנים, כמה חמור שזה לא יהיה, אל תיכנס לזה. אל תתערב. אין לזה כל קשר אליך!'".

 

כאן הבדיחה מכוונת כלפי אוזניים יהודיות, ואפילו כלפי היהודי עצמו: הילד הנאיבי ובעל הכוונות הטובות והאימא היהודייה השתלטנית שלו. הזוג, הילד היהודי ואימו, הם אאוטסיידרים נצחיים. באופן אירוני, כאן הם "מתעקשים" על מעמד של אאוטסיידרים ועל פסיביות מבודדת, תוך כדי

הניסיונות של אימא לשלוט בעולם מהמטבח שלה.

 

ספר הבדיחות של הרשל'ה

בשלב כלשהו במהלך ההחלמה של אבי בבית החולים, הופיע יהודי מבוגר ואקסצנטרי מהלואר איסט סייד שהייתה לו חנות למצעים ברחוב אלן. היו לו טבעת גדולה על הזרת, פנים עגולות, קול גבוה ושן זהב. הוא הלך ברגל לבית החולים ברחוב 17 מהלואר איסט סייד כדי לבקר חולים בשבת. אבא שלי אהב אותו מאוד. הוא קנה לאבא שלי ספר ביידיש - ספר בדיחות של הרשל'ה אוסטרופולר, שהיה בדחן מפורסם בזמנו בפולין. אבא שלי ביקש ממני לקרוא לו את היידיש. זה היה בשבת, אחרי שהתפללנו בחדר בית החולים. אז ערכנו את סעודת השבת שלנו: בקבוק קטן של מיץ ענבים בשביל קידוש וכריך פסטרמה שהברחתי לתוך בית החולים. הברחתי גם בקבוק היינקן קר כקרח, הבירה האהובה על אבי.

 

"תוציא את ספר הבדיחות", אמר לי אבא שלי. זה היה בשעה 11 בבוקר בערך, ביום שבת. שמש החורף חדרה פנימה בעד החלונות הגדולים. באותם רגעים, בית החולים לא היה מקום רע להיות בו. הוא היה חם ושטוף שמש. החדר היה בקומה גבוהה, ואפשר היה לראות את כל העיר. "תקרא, תקרא", אמר אבי.

 

הנה בדיחה של אוסטרופולר: אדם בא העירה, ומאחר שהוא אורח, מכבדים אותו בעלייה לתורה – השישי מבין שבעה כיבודים שניתנים בכל שבת בעת קריאת התורה. במקום להרגיש בר-מזל, הוא מתפרץ על הגבאי. "למה לא קראו לי קודם? בעיר הולדתי, נותנים לכלבים לעלות לתורה שישיים!". הגבאי משיב לו בהבזק, "גם אצלנו עושים אותו הדבר!".

 

בדיחות רבות שחלקנו היו קשורות לחוויית המהגר. אף על פי שנולדתי בארצות הברית, תמיד הרגשתי כמו מהגר. הייתי בוגר ישיבה ובן של רב שחש חסר אונים באופן חסר תקנה. לא היה לי בראש שום דבר חוץ מאוסף של סיפורים חסרי תועלת, שליטה חלקית בתרבות לא-רלוונטית, ואינטימיות מוזרה עם אבי שהרחיקה אותי מאלה שבקרבתם רציתי יותר מכול: גויים ונשים. בדידותו של גבר צעיר! הבדיחות דיברו אליי כי הייתי חלק מהבדיחה – אולי אפילו בדיחה גדולה יותר. הייתי בחור צעיר ובודד שלא הייתה לו הנחמה שב"הצלחה" שהייתה לרופאים של אבא שלי.

 

לקח לי כמעט שלושה עשורים לעכל את הבדיחות הללו, לאפשר להן להיטמע בתוכי לכלל סינתזה פרטית. עבר עוד זמן עד שהבנתי שהיכולת להרגיש בדידות וניכור עשויה להיהפך למתנה גדולה: למעשה, זו הייתה נקודת החוזק הכי גדולה שלי. מטרת הבדיחה, אמר פרויד, היא לעורר את מגעו של האדם עם החלקים הנסתרים של אישיותו, לחבר בינו ובין העצמי הבלתי-נודע שלו.  

 

ייתכן שניתן לאחות אדם שבור, נפשית או גופנית, רק באמצעות הבדיחה. זה היה נכון לגבי אבי, וזה נהיה נכון לגביי.

 

אבי אוחה, פשוטו כמשמעו, באמצעות הבדיחות והפתיחות יוצאת הדופן שלו לאנשים שסיפרו אותן. הוא צחק עם הרופאים גם כשהוא סבל מכאבים נוראיים. זה היה כאילו הם שפכו נשמה יהודית לתוך פצעיו. רופא אחד סיפר לאבא שלי את הבדיחה הבאה: רב לווה 50 אלף דולר מקהילת עשירים לפני דרשת השבת שלו, ואחרי הדרשה החזיר מייד את הכסף. "למה היית צריך את הכסף, הרב? ". "שום דבר", הוא משיב. "אני פשוט מדבר הרבה יותר טוב עם כסף בכיס".

 

ההאזנה להתלוצצויות הללו ביניהם, יום אחר יום, ריככה אותי במצבי "חסר התקווה". כיום אני יכול להגיד שבזתי לעצמי באותם הימים. כיצד אהפוך את עצמי לסיפור הצלחה כבן שלומפר של רב? כששמעתי את הגברים הללו, שזכו להיות "הצלחה אמריקאית", חוזרים למשהו כה עמוק בתוכם שהיה עליהם לחלוק אותו – אי-אפשר היה לעצור אותם – חשתי כבר אז שמעדתי על פיסת זהב.

 

החיים הפנימיים של אבא שלי ושל האנשים הללו – וגם שלי – הצטלבו בבדיחותיהם היהודיות. בתוך הבלגן הזה של החומר, תמכנו זה בזה, הרכבנו זה את זה מחדש אל מול אתגרים נוראיים. הזיכרונות האלה, על כל הבדיחות שבהם, נהפכו לטריטוריה פורייה במוחי לצורך השלכה, העברה, הזדהות השלכתית, העברה נגדית – כל המושגים הפסיכואנליטיים שייהפכו להיות הכלים שבאמצעותם הרווחתי את לחמי ושבהם השתמשתי כדי לרפא אחרים.

 

* אלטר ישראל שמעון פורמן, פסיכותרפיסט מניו ג'רזי, הוא מנהל המרכז החדש ללימודי פסיכותרפיה מתקדמים (The New Center for Advanced Psychotherapy Studies). הוא גם מחברו של הרומן היידי "יענקל ולאה" (Yankel and Leah).

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus