המחאה החברתית חיה ונושמת. בקואופרטיבים
המחאה החברתית חיה ונושמת. בקואופרטיבים
social
facebook whatsup email tweeter
עו"ד יפעת סולל //
8.2.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אולם צעקות אינן מתווה לפתרון. פתרון מערכתי צריך לייצר בדרך של שינוי מדיניות, כלומר, בקלפי. אלא שהציבור הישראלי, גם כאשר מתעורר מעיוורונו ומבין כי הוא מנוצל, אינו ממהר להחליף שלטון, מה גם שהשיקול המדיני גובר בעת בחירת הפתק מאחורי הפרגוד"
קיץ 2011 הוא הרגע שבו אזרחי ישראל הבינו שבעלי ההון לא ידאגו להם והחלו לקחת חלק פעיל בכלכלה. כיצד? למשל בקואופרטיבים הרבים שצצו אחרי המחאה כפטריות אחרי הגשם ומאפשרים לאזרחים רבים לקנות בזול ובלי ניצול

מאז המחאה בקיץ 2011, קמה בישראל תנועה קואופרטיבית חדשה המורכבת מעשרות התארגנויות של אנשים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם ולייצר אלטרנטיבות כלכליות-חברתיות.

 

התנועה הקואופרטיבית החדשה איננה מקשה אחת. היא מורכבת מהתארגנויות של צרכנים אשר מבקשים לרכוש מוצרים במחיר סביר, תוך שמירה על עקרונות ומניעת ניצול. אופי ההתארגנויות מגוון: החל במקומות בילוי בבעלות חברים, עבור בניסיון לייצר אלטרנטיבות למערכות הפיננסיות הקיימות וכלה בקבוצות של עובדים ושל אמנים שהקימו עסק בבעלותם. כל ההתארגנויות השונות מאוד הללו פועלות על בסיס משותף – הרצון להעביר את כוח קבלת ההחלטות הכלכליות מהמעטים (בעלי ההון) אל הרבים (העובדים).

 

תיקון כשלים בחברה ובכלכלה ניתן לעשות בשתי דרכים: באמצעות שינוי פוליטי ותיקונים בדרך של מיסוי, או באמצעות התארגנויות אזרחיות, שישָנו את בסיס הכוח הכלכלי בעצמן.

 

קיץ 2011 הוא נקודת ציון בשינוי סדרי המחשבה בישראל, אז התעוררה הדרישה לצדק חברתי. עד הקיץ ההוא, במשך יותר מ-30 שנה, פעל הציבור הישראלי בהתאם להשקפת העולם הגורסת שהדרך היחידה להתנהלות כלכלית יעילה היא מתן חופש פעולה לבעלי הון לפעול בזירה הכלכלית, ותוך בחינת סוגיות כלכליות ברמת המקרו בלבד.

 

לאורך רוב השנים האמורות, כוננה ישראל את מעמדה כמדינה בעלת בסיס כלכלי איתן, זאת בהתייחס למדדים המסורתיים הבוחנים את הכלכלה בכללותה. ואולם, מדדים אלה אינם בוחנים את מצבם של הפרטים בתוך הזירה. אמנם, מדי שנה הוזכר מדד ג'יני, הבוחן את הפערים הכלכליים, וצוינה הצמיחה השנתית בו, המעידה על הגדלת הפערים, אבל זה לא מנע מבכירי המשק ומקובעי המדיניות הכלכלית להמשיך ולדבר גבוהה גבוהה על מצבה המצוין של הכלכלה. עד קיץ 2011 הציבור הרכין ראשו וקיבל את עמדתם.

 

שבר פרדיגמטי

 

הפרדיגמה שרווחה עד יולי 2011 גרסה כי כלכלה מוצלחת בהכרח מעידה על מצב כלכלי מוצלח של רוב האזרחים. אלא שבקיץ ההוא אזרחים בישראל הפסיקו להרגיש אשמים על כך שאין הם מסוגלים להתמודד עם הקשיים הכלכליים ההולכים ומצטברים על גבם כאשר הבינו שהבעיה אינה אישית, אלא מערכתית, ושכדי להתמודד עם בעיה מערכתית, לא יושבים ומתביישים בבית, אלא יוצאים לצעוק ברחובות.

 

אולם צעקות אינן מתווה לפתרון. פתרון מערכתי צריך לייצר בדרך של שינוי מדיניות, כלומר, בקלפי. אלא שהציבור הישראלי, גם כאשר הוא מתעורר מעיוורונו ומבין כי הוא מנוצל, אינו ממהר להחליף שלטון, מה גם שהשיקול המדיני גובר בעת בחירת הפתק מאחורי הפרגוד. כך חלפה עברה לה מערכת בחירות ואותה הממשלה, או יותר נכון תאומתה, המשיכה במדיניות הכלכלית הפועלת בניגוד לאינטרסים של רוב הציבור, תוך העדפת האינטרסים של בעלי ההון.

 

ההתארגנויות בקואופרטיבים מקנות את האפשרות לייצר אלטרנטיבות גם בלי שינוי שלטוני. היתרון הגדול בהתארגנות ברוב סוגי הקואופרטיבים הוא היכולת לעשות זאת באורח עצמאי, בלי צורך ברצון או בהסכמה של גורם שאינו חלק מהקואופרטיב (חריגה היא ההתארגנות להקמת בנק, אשר מחייבת הסכמה של בנק ישראל, ועל כן גם מתעכבת).

 

ההיסטוריה של הקואופרטיב

 

התארגנות בקואופרטיבים ככלי ליצירת צדק כלכלי-חברתי או לצורך הגברת כוחם של אזרחים ולצמצום הפערים אינה המצאה ישראלית, והיא בוודאי אינה המצאה חדשה. התנועה הקואופרטיבית, במתכונתה המודרנית, הוקמה ב-1844 ברוצ'דייל, אנגליה, בידי קבוצה של 28 טווים אשר הקימו חנות בבעלותם כדי שיפסיקו להיות תלויים ברצונו הרע של בעל המפעל שבו עבדו.

 

481113941
הקואופרטיבים עובדים בהתאם לעקרונות התנועה הקואופרטיבית העולמית ומחויבים לדאוג לקהילה (צילום: ת'ינקסטוק) 

 

מהחנות הקואופרטיבית הראשונה, אשר זכתה להצלחה רבתי, נולדו התארגנויות רבות נוספות: בצרפת החלה התנועה הקואופרטיבית היצרנית – מפעלים בבעלות עובדים; בגרמניה הוקם ב-1864 הבנק הקואופרטיבי הראשון; וב-1895 כבר הוקמה ברית הקואופרטיבית הבינלאומית (ICA) – ארגון הקיים עד היום. בקואופרטיבים בעולם חברים היום יותר ממיליארד בני אדם ומועסקים בהם יותר מ-250 מיליון עובדים.

 

גם ישראל, כמובן, הוקמה על בסיס קואופרטיבים. ב-1948 היו בישראל 2,200 קואופרטיבים, בכל תחומי החיים. רוב הקואופרטיבים שאינם בתחומי החקלאות וההתיישבות התפרקו עם השנים, ורק המחאה הביאה להקמת התנועה החדשה.

 

קואופרטיבים הם מיזמים כלכליים בבעלות חבריהם שנועדו לקדם את המטרות החברתיות-הכלכליות והתרבותיות של חבריהם, והם מנוהלים באופן דמוקרטי. קואופרטיבים פועלים בהתאם לעקרונות התנועה הקואופרטיבית העולמית, והם מחויבים לדאגה לקהילה. התארגנות בבעלות חבריה אשר פועלת לשם קידום צורכיהם תוך פגיעה בקהילה או באחר אינה יכולה לקרוא לעצמה קואופרטיב.

 

ההתארגנויות שקמו בישראל בשלוש השנים האחרונות עוסקות הן בקידום חבריהן והן בהגדרת סדר יום חברתי-כלכלי חלופי – העברת הכוח הכלכלי לידי האזרחים, לקיחת אחריות ופעולה לשם שינוי רחב היקף של דעת הקהל באשר לדרך שבה ניתן לנהל עסקים. ההתארגנויות מנסות לאמץ את הפרקטיקות המוצלחות הפועלות בעולם אשר מאפשרות לעסקים לפעול על בסיס קידום אינטרסים ומטרות כלכליים של החברים, ולא על בסיס מקסום רווחים – שממילא נועדו למלא את כיסיהם של מי שהם חיצוניים לעסק ורק השקיעו בו מכספם.

 

הקשר בין ההתארגנויות השונות ושיתוף הפעולה ביניהן מייצר אפשרות של בניית כוח הגדול מסך מרכיביו והשפעה רחבה הן על השוק והן על דעת הקהל בשיעורים הגדולים עשרות מונים משיעור העסקים הקואופרטיביים במשק. עצם ההבנה שכלכלה יעילה היא כלכלה הפועלת למען האנשים, ולא למען הסטטיסטיקה, היא השלב הראשון וההכרחי. ואילו היישום המוצלח של כל התארגנות בודדת מעניק מוטיבציה לרבים נוספים; סך ההתארגנויות ייצרו את השינוי הנדרש.

 

כל הפרטים על אירוע "ראש לחודש: אדר" שייערך ב-18.2 בבית אבי חי 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus