העיירה עדיין לא בוערת
העיירה עדיין לא בוערת
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
24.4.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
שושנה עדן ציירה את חיי העיירה, בניסיון לשחזר חיים שנמחקו באירופה שזיכרונם נמחק אחר כך בידי הממסד בישראל, שבחר לייצג רק את אומללות ועליבות השטעטל. "סבתי חשבה שמערכת החינוך עיצבה את השואה כפי שרצתה", מספרת בראיון נכדתה, שפתחה אתר אינטרנט המרכז את עבודותיה

כשרונית מגן נהגה להגיע מבית הספר לבית סבתה שושנה עדן, היא היתה פותחת את הילקוט ומניחה ספרים על השולחן, ובהם גם את מקראות ישראל. עדן, שהקדישה את העשורים האחרונים לחייה לתיעוד ציורי בסגנון נאיבי של העיירה היהודית שבה נולדה בגליציה, היתה מעלעלת במקראות ישראל ומתחלחלת.

"אני זוכרת אותה עוברת על מקראות ישראל ומזדעזעת", אומרת מגן, "דף אחרי דף, סיפור אחר סיפור, תיארו המקראות את הבית העלוב, המט לנפול, את הילדים המלוכלכים והעניים, את החושך והאומללות של השטעטל. המקראות, והייצוג הישראלי של החיים בעיירה היהודית בכלל, קוממו אותה מאוד. היא התקוממה על כך שישראל הממלכתית מחקה מאות שנות תרבות יהודית ענפה ומשגשת וצמצמה אותה לחוויה של קורבנות תמידית ששיאה הוא השואה.bshh_bnr_vmhתמונה מורכבת ומלאה יותר של המציאות. שושנה עדן

"כשסבתי התחילה לצייר תמונות מילדותה, הן התמלאו בכמויות צבע ואור. הערתי לה. ביקשתי לתקן אותה כי במקראות ישראל העיירה לא נראית כך. היא הסבירה שהיא מנסה להקיף את הטוב ואת הרע, לתת צבע למציאות מורכבת שבה חיו אנשים טובים ורעים, עשוים בשר ודם. היא התקוממה על כך שייצוג מהסוג הזה נהדף לאחור לטובת כמה תמונות מטושטשות של קורבנות בשחור-לבן, שצולמו בשנים הספורות שבהן התעללו באנשים האלה ורצחו אותם.


 

"סבתי חשבה שמערכת החינוך עיצבה את השואה כפי שרצתה", ממשיכה מגן, "לפי מערכת החינוך, אנשי העיירה מתו כי הם היו בגולה, שהתיקון שלה ושל קורבנותם הוא מדינת ישראל. היום מקובל לשמוע את הטענות האלה בשיח ההיסטורי והסוציולוגי, אבל היא אמרה את הדברים האלה בשנות ה-80, בלי להזדקק לעזרתם של אקדמאים. אני זוכרת את עצמי מצטטת אותה בתיכון וחוטפת צעקות".

נשים יהודיות קוראות

שושנה עדן נולדה בעיירה סקלה בפולין ב-1917. הוריה, שהיו בעליה של חנות בדים, גורשו מהעיירה במלחמת העולם הראשונה, וכששבו אליה, גילו שהשכנים הפולנים והאוקראינים בזזו את ביתם. "במרתף הבית היו ציורים גדולים ממוסגרים במסגרות עץ מגולפות ומוזהבות", אומרת מגן, "הבוזזים חתכו את הציורים והשאירו את המסגרות הכבדות". המשפחה, שמצבה הכלכלי היה סביר לפני המלחמה, נהפכה בעקבותיה למרוששת. "ועדיין", אומרת מגן, "מצבם היה טוב יותר בתוך העוני הנורא של העיירה היהודית, שהתקשתה להשתקם מטראומת המלחמה".

עדן עלתה לישראל ב-1935, כשהיתה בת 18, ונישאה לבן עיירתה צבי בילגורי ב-1940. השניים עברו לגור בחיפה, שם טיפלה בבנותיה ובביתה. "היא לא הכירה ציירים ולא ציירה, אבל יצרה כמה עבודות רקמה מפורטות ונפלאות ודיברה על חלומה ללמוד ציור", משחזרת מגן. "אחרי שבתה חנה נפטרה מסרטן, אמי שכנעה אותה להירשם לחוג ציור. בהתחלה ציירה את הציורים המתבקשים, כמו ואזה עם פרחים או תפוחים, אבל לאט לאט, בהדרכת המורה, היא החלה לצייר מתוך כמיהה לשחזר את החיים שהכירה כילדה ונמחקו לחלוטין".

רוב עבודותיה של עדן הם ציורי שמן נאיביים קטנים בגודל 20 על 20 סנטימטר. "אבל היא לא הכירה ציירים נאיביים ולא את אסכולת הציור הנאיבי", צוחקת מגן, "ההתייחסות היחידה אל עולם הציור התרחשה כשמישהו זרק שהיא מציירת כמו סבתה מוזס, ציירת אמריקאית נאיבית פופולרית משנות ה-70".

הציורים צוירו לאורך חודשים ארוכים, במכחולים דקים ותוך התייחסות לפרטי פרטים. כמויות הצבע והאור בציורים נותנות לעתים תחושה כאילו מדובר בסצנות מישראל הים תיכונית, ולא ממזרח אירופה, שחייה היהודיים מוכרים לנו מתצלומי שחור-לבן. כשעדן נפטרה לפני 12 שנה, החליטה מגן לשמור על הציורים. "תמיד ידעתי שאצטרך לדאוג לציוריה, אבל רק לאחרונה אזרתי כוח והקמתי אתר אינטרנט שמרכז אותם", היא אומרת.
" הנכדה רונית מגן: לפי מערכת החינוך, אנשי העיירה מתו כי הם היו בגולה, שהתיקון שלה ושל קורבנותם הוא מדינת ישראל. היום מקובל לשמוע את הטענות האלה בשיח ההיסטורי והסוציולוגי, אבל היא אמרה את הדברים האלה בשנות ה-80, בלי להזדקק לעזרתם של אקדמאים. אני זוכרת את עצמי מצטטת אותה בתיכון וחוטפת צעקות "

אחד הציורים הבולטים באוסף הוא "דודה שרה", מ-1975. כששושנה עדן התייתמה מאמה בגיל שמונה, היתה זאת הדודה שרה שלקחה אותה תחת חסותה. בציור עומדת הדודה בחזית, לבושה שביס ירוק שתחתיו היא מסתירה סיר מרק, מתן בסתר לאישה חולה שמצוירת משמאלה. "סבתי נהגה לספר איך הדודה דחתה שידוכים טובים כדי להתארס לבסוף לאלמן עם שלושה ילדים, כי 'הילדים צריכים אימא'", נזכרת מגן, "היא היתה האדם הראשון שהשריש בשושנה עדן את האהבה לצדק, ומאוחר יותר היא הפכה לסוציאליסטית אדוקה. היא מתה בגיל 85, ציונית מאוד אבל עצובה מאוד, אחרי שהבינה שישראל לא תממש את החזון הסוציאליסטי".


ציורים אחרים של העיירה חושפים פערי מעמדות ומעט סולידריות. בציור אחד מתואר "המרפא", אדם בלי השכלה פורמלית שניסה לעזור לעניים ככל יכולתו, והרופא המוסמך, שאליו הלכו רק העשירים. בציור אחר מתוארים עשירים נוסעים בכרכרה בזמן שהעניים הולכים ברגל. ציור שלישי, "יענק'לה בשלג", מספר על אמו האלמנה של הילד, שלא יכולה לקנות לו מזחלת. הוא מאלתר קרש ומצטרף לילדים אחרים הגולשים במזחלות.


"רוב תושבי סקלה נעו בין חיים של עוני לעוני רב, ורק מיעוטם היו עשירים", אומרת מגן, "ארגוני הצדקה היו מעטים, וגם הם נפלו בין הכיסאות, כי האדישות היתה גדולה. המעמדות החברתיים היו נוקשים ולא היתה מוביליות ביניהם. סבתי ידעה שתמיד תסתכל מלמעלה על הבן של האופה, ותמיד תסתכל מלמטה על בת העשיר".

ציור בולט אחר, "באשה בנר ואמה", מתאר את חברתה של שושנה באשה ואת אמה, הקוראת ספר. לדעת מגן, "זה ציור חשוב, משום שהוא מתעד יהודייה מהשטעטל קוראת. הנשים בגליציה החלו ללמוד לקרוא רק בסביבות 1870, כך שסבתי חיה במציאות שבה הסבתות היו אנלפבתיות, האמהות ידעו יידיש והבנות – כמו סבתי וכמו באשה - כבר קראו יידיש ועברית. סבתי סיפרה על עזרת הנשים בבית הכנסת, שהיתה מלאה בנשים מבוגרות אנלפבתיות. אחת מהן ידעה לקרוא את התפילות, גם אם לא הבינה אותן, והאחרות פשוט מלמלו אחריה. הנשים העריכו מאוד את היכולת לקרוא והתייחסו אל ספריית העיירה כאל מקום כמעט קדוש".


"סבתי לא ניסתה לייפות את המציאות של השטעטל", אומרת מגן, "אבל היא כעסה על האופן שבו יוצגה העיירה והאנשים שנספו בשואה: עליבות, חוסר תקווה, ניוון וכלומניקיות. תמיד אמרה לי: 'רצינו ללמוד, היו לנו חלומות, קיווינו להפוך את חיינו לטובים יותר".

bkykr_hshvqבכיכר השוק. שושנה עדן
כששושנה נישאה בישראל לצבי, היא עוד הספיקה לקבל ברכות מהמשפחות שנותרו בסקלה. זמן קצר לאחר מכן כבשו הגרמנים את האזור, והקשר עם המשפחות נותק. גם אחרי המלחמה המשיכו בני הזוג לטפח תקווה שהקשר יחודש, אבל ערב אחד ב-1946 הגיע לביתם בחיפה בן עיירה ששרד את השואה. אל הבית נקבצו בני עיירה אחרים, מקווים לחדשות טובות. השיחה נמשכה כל הלילה. לדברי מגן, "אני זוכרת אותה אומרת לי: 'ישבנו כל הלילה ועברנו שם שם, וגילינו שלא נשאר כמעט אף אחד'". יום לאחר הפגישה הלילית, התעלפה שושנה מגן ברחוב, ולאחר מכן למדה לחיות עם העובדה שמשפחתה אבדה.

 

 הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus