אל לב המאפליה
אל לב המאפליה
social
facebook whatsup email tweeter
ניב שטנדל //
15.5.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בעיר מלאה זבל, סירחון ורקב, מתרוצצות דמויות סרטו הראשון של משה איבגי כבמאי וכתסריטאי, "וביום השלישי". האם משהו יכול להציל אותן מהמציאות הנוראית של פשע, אלימות מינית ושחיתות?

הזבל ממלא את מדרכות תל אביב. שקיות זבל מתפקעות נערמות זו על גבי זו על המדרכה, והעוברים והשבים כבר נאלצים להתהלך כשכיסויי בד לפיהם, משל היו בעיצומה של מגפת אנתרקס. זהו חזונו האפוקליפטי של משה איבגי בסרט "וביום השלישי", סרטו הראשון כבמאי וכתסריטאי.

זבל ברחובות היה נדבך משמעותי גם בחזונו האפוקליפטי של הסופר המנוח טריסטן אגולף בספרו הפולחני "אדון החצר". אצל אגולף היתה זו תוצאה ישירה של מעשיו של הגיבור המורד, שהוביל את שביתת פועלי הזבל כהתרסה נגד החברה. התוצאה היתה כאוס מוניציפלי מוחלט, מלווה בסימבולים של קץ הימים, כמו תנים ועופות אוכלי נבלות.

אצל איבגי, לעומת זאת, הזבל נערם ברחובות והעולם שותק. חוסם את אפו בידו, אבל שותק. העולם הזה מתנהל לצד ערמות האשפה, ואיבגי מותיר אותו ברקע. לא כלי, לא מכשיר, ודאי לא אלמנט מרכזי: רק גבעות אשפה מחוץ לפוקוס, בעומק התמונה. זאת המציאות שבה מתנהלת גלריית הדמויות של "וביום השלישי", מציאות שריח חריף של סירחון ורקב עולה מתוכה.

שהרי זבל ברחובות הוא משל, סימן לחברה לא מתפקדת ולאובדן צלם אנוש. בסרט האנימציה "דרושות אמהות למאדים", המוקרן כעת בבתי הקולנוע, זורקת אם לבנה העצלן שאלה רטורית: מה יקרה אם איש לא יזרוק את הזבל שלו לפחי האשפה? "זה יהיה נהדר", עונה הילד. הוא יצטרך לנסוע למאדים ובחזרה כדי לגלות שחברה מתוקנת נשענת גם על הליכים מסודרים של פינוי זבל.

איבגי מתוך הסרט וביום השלישי
אובדן צלם אנוש. מתוך הסרט. צילומים: יח"צ

מציאות של קטסטרופה

אבל אנחנו לא במאדים, אלא רק בתל אביב, או בייצוג האפל והתימהוני שלה בסרטו של איבגי. ושם האשפה אולי מושלכת ברחובות, אבל הזבל נמצא בבתים: בדירות המגורים, בבתי המלון, במשרדים הממשלתיים, בפאבים. אנסמבל של גיבורים טובים מנסה למצוא את דרכו בין כל הרפש הזה: חוקרת מס הכנסה שעולה על קנונייה ומסכנת את חייה (עלית קרייז); נערה דרומית שחוטפת את הכתף הקרה של העיר הגדולה במלוא עוזה (גל סלומון); בעל פאב שנחשד בפשע שלא עשה (איבגי); עקרת בית שאיבדה את האהבה למשפחתה (אפרת בן צור); צעירה שהידרדרה לזנות ומטפלת באמה החולה (הילה פלדמן). כל אלה ואחרים מפלסים נתיבים בהר הזבל, בין עברייני צווארון לבן לפושטקים מהרחוב.

המפגשים בין הדמויות מקריים. לעתים הן נפגשות בתוך העלילה, ולעתים רק נתקלות זו בזו; חולפות זו על פני זו ברחוב, אולי מחליפות מלה, עתים רק נמצאות באותו הלוקיישן באורח מקרי. הסיפורים שלהן, גם אם אינם קשורים זה בזה, אמורים ליצור ביחד את התמונה של "תל אביב, שנת אפס", מעין סקיצה לאפוקליפסה, שהיא בעצם מציאות יום-יומית של עבריינות, שחיתות וקטסטרופות לאומיות.

אישה במכונית  מתוך הסרט

איבגי בונה את האפוקליפסה שלו לאט. מארג אנושי של חלאות הוא הקרקע שעליה יתפוצץ העולם - דתיים אלימים, פוליטיקאי מושחת, גברים כוחניים סוטי מין. איפשהו במשולש החטאים הזה - מין, אלימות ושחיתות מוסרית - מתרוצצים הגברים של "וביום השלישי", ומתעמרים בנקבות שבו, קורבנות מזדמנים של פשעים מיניים ואלימים שכאלה (זה המקום לציין שאיבגי מטפל בגיבורותיו טוב בהרבה מאשר בגיבוריו, שנעים בין התימהוני לתמוה). זה חייב להיגמר בפיצוץ, אם לא בסדרה של פיצוצים.

כן, היום השלישי - היום שעליו אמר אלוהים "פעמיים כי טוב"­­ - אינו אלא שיאו של הרע, שבו כל מידותינו הרעות מתפוצצות לנו בפרצוף בקול נפץ. אבל היום השלישי הוא גם היום שבו ניקז אלוהים את כל המים למקווה אחד, וחשף אגב כך את היבשה. וזה היום שבו העלה אלוהים צמחים על פני האדמה. זה היום שבו נחשפה התשתית הפיזית לקיומו של המין האנושי, על הטוב והרע שבו.

וביום השלישי. בימוי: משה איבגי. תסריט: משה איבגי, בשיתוף ורד פוסט ואסתר נמדר. שחקנים: הילה פלדמן, שרון אלכסנדר, עלית קרייז, אפרת בן צור, משה איבגי, גל סלומון, איצ'ו אביטל.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus