הבעש"ט שלא הכרתן: ריאיון עם יוכי ברנדס
הבעש"ט שלא הכרתן: ריאיון עם יוכי ברנדס
social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
6.1.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שקראו כמה פרקים ונבהלו כי חשבו שזה ספר מדע בדיוני או פנטזיה, וזו אינה ה"יוכי ברנדס" שהם רגילים אליה. אני מאמינה שהנשמה שלו עלתה השמיימה ושהסיפורים על האש והעשן והמים שיצאו ממנו ברגעים האלה אמיתיים"
"הבעש"ט התייחס לגוף כאתר של עונג, ריקוד, אכילה, שתייה, עישון – כל אלה היו מחוברים לחוויה הדתית מבחינתו. ויש בשחרור הזה משהו מנותק מאוד מהיחס הסגפני והקיצוני שיש היום לגוף ברוב החסידויות"
"אני לא מסתירה את זה שיש לי כאן אג'נדה; חשוב לי להשמיע את הקולות הנשיים בתרבות היהודית, גם כשאני כותבת על דמויות גבריות. עם הבעש"ט חשבתי בהתחלה על אשתו חנה, אבל ברגע שהתחלתי ללמוד עליו ולקרוא על אדל, היה לי ברור שזו תהיה היא"
הסופרת יוכי ברנדס עושה זאת שוב: ספרה "אדל", שמגולל את סיפורו של הבעש"ט מעיני בתו, הוא אחד מהספרים הנמכרים ב-2018. אלעד בר-נוי שוחח איתה על חסידות, על מסורתיות מזרחית ועל שליחותה כסופרת להחיות את הדמויות של העבר היהודי

דמותו של הבעל שם טוב מתעתעת. מצד אחד, מדובר באחת הדמויות הבולטות בתולדות היהדות - מנהיג, מהפכן ומי שנחשב לאבי תנועת החסידות, וכמובן, גיבורן של אינספור מעשיות חסידיות; ומצד שני, מעט מאוד נכתב על חייו האישיים לפני שנהפך לבעל שם טוב. אפילו שנת ומקום הלידה שלו מוטלים בספק. למשימת הפענוח של חידת הבעל שם טוב נרתמה מישהי שיודעת דבר או שניים על העלאה באוב של דמויות מההיסטוריה היהודית – יוכי ברנדס. אחרי בת לוט, תמר, מרים הנביאה, מיכל, רות, אסתר, ואפילו רבי עקיבא, פנתה ברנדס לכתוב את "אדל" (כנרת, זמורה-ביתן), סיפור חייו של הבעש"ט, שמסופר מנקודת מבטה של בתו אדל.

 

הפעם, בשונה משאר הדמויות שכתבה עליהן, הסיפור שבחרה לספר ברנדס היה קרוב אליה באופן אישי, אולי קרוב מדי. "אני עצמי באה מרקע חסידי, נצר לשושלות אדמו"רים משני הצדדים, וגם לבעש"ט עצמו. גדלתי על הסיפורים שלו. לכן הכתיבה עליו הייתה צעד טבעי מאוד. זה מפתיע שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו. ואולי בכל זאת זה לא מפתיע, כי הכתיבה עליו הייתה תובענית מאוד מבחינתי".

 

במה הייתה שונה הכתיבה על הבעש"ט?

"קראתי עליו המון - עשרות ספרים, מאות כתבים - והדמות שתוארה הייתה כמעט אלוהית; אדם נשגב ונעלה, קדוש. לא היה כתוב שום דבר על מי הוא בתור אדם, ואני רציתי להגיע אל הדמות האנושית, אל האדם שמאחורי הבעש"ט. רציתי להבין מי הוא היה. אף על פי שהוא מוזכר היום בעיקר כדמות של אור ושמחה, היה לי ברור מהאופן שבו הוא דיבר על עצב או על כאב שמדובר באדם שהיה בכל המקומות האלה, שעבר ייסורים וקשיים רבים. ובשביל להכיר אותו באמת, הייתי צריכה לרדת איתו אל התהומות הכי שבורים, הכי שחורים שהוא היה בהם, להבין אותם. והיו הרבה כאלה. ההבנות האלה היו לא-קלות, והגילויים האלה לא הניחו לי. הזדהיתי איתו, כאבתי את כאביו. אבל בתוך זה היה גם גילוי מעניין וחשוב, שבעצם החסידות כפי שאנחנו מכירים אותה היום כמעט אינה דומה לתורה המקורית של הבעש"ט".

 

באילו מובנים?

"קודם כול, בחצרות החסידיות היום יש הוויה גברית סגורה מאוד – ואני לא מדברת רק על מקרים קיצוניים כמו חסידות גור – באופן כללי, זוהי סביבה גברית. הנשים אינן משתתפות. אבל הבעש"ט היה איש משפחה, והמשפחה שלו – גם הנשים – היו חלק בלתי-נפרד מהחצר שלו. יש כמה סיפורים על הבת שלו שנכנסת לבית המדרש, איפה שיושבים הגברים, וגם אשתו. הן היו משוחחות עם החסידים, וגם הבעש"ט עצמו שוחח עם נשים.

 

"החסידות שלו לא הייתה בנויה על הקפדה הלכתית ועל למדנות, אלא פנתה והייתה אפשרית לכל יהודי, לכל מי שרוצה. זהו חלק מהמהפכה הדתית והחברתית שלו. הוא לא האמין בייחוס וביוקרה, אבל היום שושלות האדמו"רים משחקות תפקיד מרכזי כל כך בחסידות. גם תפיסת הגוף הסגפנית כל כך של החסידויות בימינו רחוקה שנות אור מתפיסות הבעש"ט. הוא התייחס לגוף כאתר של עונג, ריקוד, אכילה, שתייה, עישון – כל אלה היו מחוברים לחוויה הדתית מבחינתו. ויש בשחרור הזה משהו מנותק מאוד מהיחס הסגפני והקיצוני שיש היום לגוף ברוב החסידויות. אין שום קשר בין זה ובין הבעש"ט".  

 

אלעד אדל
כריכת הספר

 

 

מהדברים האלה זה נשמע כאילו מדובר ביהדות פתוחה ונינוחה, אבל בספר שלך הבעש"ט מצטייר כאדם שמקפיד בהלכה, ובכלל, כדמות אינטנסיבית מאוד.

"זה נכון מאוד, אבל אני לא רואה בזה סתירה. הבעש"ט היה קפדן גדול, אבל הוא גם היה פתוח מאוד, והוא הבין שהאדם אינו מושלם. יש לו גוף, הוא חוטא, ויש סוגים שונים של יהודים ומאמינים, וכל אחד מהם יהודי ושייך. הוא התנגד מאוד לשיטת 'הכול או כלום'".

 

החוויה הדתית בישראל

 

כמו הבעש"ט, גם ברנדס אינה מאמינה בשיטת הכול או כלום. כבר שנים שהיא מקפידה בריאיונות לא להגדיר את עצמה כמשתייכת לאחד הזרמים המרכזיים ביהדות ("אני חרדית, אני דתית, אני רפורמית, אני קונסרבטיבית, אני חילונית, אני אף לא אחד מהדברים האלה, ואני כולם"), אבל כעת היא מתייחסת לזרם הבלתי-רשמי ביהדות – המסורתיות המזרחית - כאל משהו שהיא מרגישה נוח להשתייך אליו. "מבחינת המוצא שלי, אין לי אפילו גן מזרחי אחד. כל המשפחה שלי באה מהשטעטלים של אירופה, ובכל זאת, אני מוצאת משהו נכון מאוד במסורתיות המזרחית ובאורח החיים שלהם כיהודים מאמינים, הגמיש יותר. אפשר ללכת לבית הכנסת בערב שבת, ולמחרת בבוקר ללכת לים או למשחק כדורגל. אין בזה סתירה. ההלכה היא לא חזות הכול בסופו של דבר, והחיבור של המסורתיות לתורת הבעש"ט הוא טבעי מאוד בעיניי".

 

מבחינתך, היום האופציה המסורתית היא פתרון טוב למי שמתקשים למצוא את עצמם בחברה הדתית?

"בהחלט, ואני אגיד לך אפילו יותר – אני חושבת שרוב הציבור היהודי בישראל כבר משתייך בצורה כזאת או אחרת למסורתיות. גם הצעירים. הרוב הגדול מאמין. הוא מרגיש קרבה למסורת, וגם אם הוא לא שומר הלכה, הוא מוצא לעצמו את הדרך שלו לחוות חיים יהודיים. החברה הולכת לשם גם ככה".

 

ומה בכל זאת אפשר להביא מתורת הבעש"ט לחברה הישראלית?

"יש הרבה. קודם כול הפתיחות והקבלה. לא פוסלים או מחרימים מישהו משום סיבה: רפורמים, הומואים - כולם שייכים. הדבר השני, והחשוב גם הוא, הוא החוויה היהודית, שהיום, בגלל הרבה מסגרות שמרניות, אינה מתאפשרת כל כך. יש הרבה צורות לאמונה ולתפילה. אני כבר שנים רוצה לארגן פסטיבל של חוויה יהודית מסורתית: תפילות בטבע, כלי נגינה, שירה –  לא כפולקלור, אלא כחוויה דתית לכל דבר. לדעתי גם הרבה צעירים יימשכו לזה".

 

אנחנו מדברים על הבעש"ט כעל דמות קונקרטית שאפשר ללמוד ממנה היום. אבל בצד הבשורה החברתית, בספר מתוארים כל מיני ניסים ונפלאות – עליות השמיימה, אש ותמרות עשן. כשאת כותבת את הדברים האלה, את רואה בהם כלים מטפוריים של סופרת או התרחשויות היסטוריות אמיתיות?

"זה מעניין: קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שקראו כמה פרקים ונבהלו כי חשבו שזה ספר מדע בדיוני או פנטזיה, וזו אינה ה"יוכי ברנדס" שהם רגילים אליה. לשאלתך, אני אכן מאמינה בזה. אני מאמינה שהנשמה שלו עלתה השמיימה ושהסיפורים על האש והעשן והמים שיצאו ממנו ברגעים האלה אמיתיים. אבל אתה יודע מה, זה לא כל כך משנה. בתקופה הזאת כולם האמינו בדברים האלה – בדיבוקים, בעליות השמיימה, באש ובתמרות עשן. כלומר, מבחינתם זו הייתה מציאות, ולא נקודת מבט פרשנית. ומי שקורא את הספר יכול לראות בזה מה שהוא רוצה – לראות בזה דמיון, חלום, מטפורה. חשוב לי מאוד לא להחליט בשביל הקוראים איך להתייחס לזה".

 

אש דת למו

 

כבר שנים שברנדס היא אחת הסופרות האהובות והמצליחות ביותר בישראל. "מלכים ג'", "שבע אימהות" ו"וידוי" הם רק חלק מספריה המוכרים, שנמכרים בעשרות ומאות אלפים ומצליחים לעקוף גם את רבי המכר ההיסטריים ביותר. כך למשל, הרומן הקודם שלה "הפרדס של עקיבא" היה לספר הנמכר ביותר ברשתות הספרים בשנת 2012, שדחק הצידה את הלהיט הגדול של התקופה – הרומן הארוטי "50 גוונים של אפור", מאת א. ל. ג'יימס. "מישהו אמר על זה בזמנו שישראל זה המקום היחיד שבו אנשים מעדיפים לקרוא על רבי עקיבא מאשר על סקס", היא צוחקת. מגע הזהב של ברנדס דבק גם ב"אדל", שהיה לספר המקור הנמכר ביותר לשנת 2018, כך על פי נתוני צומת ספרים וסטימצקי.

 

בתחילת הספר המלמד הזקן אומר על הבעש"ט הצעיר "איך הוא מהין להפוך את קורות אבותינו הקדושים למעשיות חסרות שחר?". קשה שלא לזהות כאן את הקריצה אלייך, אל מי שעשתה קריירה מלספר מחדש את קורותיהם של אימהותנו ואבותינו. את נאבקת עם המחשבות האלה?

"אני מתמודדת עם המחשבות האלה כל הזמן, עד היום. יש שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה – האם עדיף לספר את הסיפורים האלה לקוראים בגרסאות שלי, שיש בהן המון חופש יצירתי, ולהביא בחשבון שיכול להיות מאוד שזו תהיה ההיכרות היחידה שלהם עם הדמות שאני כותבת עליה, או שאולי עדיף לוותר. ויש בזה משהו מאיים מאוד - לחשוב היום שיש הרבה ישראלים שמכירים את רבי עקיבא רק דרך 'הפרדס של עקיבא' או את הבעש"ט רק דרך 'אדל'. אבל אני כבר יודעת לענות לעצמי על השאלה הזאת; אני הבנתי שזו השליחות שלי בעולם - להחיות את הדמויות האלה מדפי ההיסטוריה - ושעדיף שיכירו את הדמויות האלה, גם אם אלה הגרסאות שלי, מאשר שלא יכירו אותן בכלל. ואם בזכות הכתיבה שלי מישהו יפתח ספר נוסף וילמד עוד על הדמויות האלה, אז עשיתי את שלי".

 

ואין אלה סתם דמויות. ברנדס מעדיפה לבחור לספר את הסיפורים מנקודת מבטן של הנשים ההיסטוריות, אלה שלא זכו להרבה התייחסויות בדפי ההיסטוריה. גם כאן, אף שהספר הוא על הבעש"ט, נקודת המבט היא של בתו אדל. בסוף הספר ברנדס אף קושרת קו בין אדל ובינה, כמי שמגשימה את רצונותיה בכך שהיא מספרת את סיפורה. "מעבר לזה שקל לי יותר לכתוב מנקודת מבט נשית, אני לא מסתירה את זה שיש לי כאן אג'נדה; חשוב לי להשמיע את הקולות הנשיים בתרבות היהודית, גם כשאני כותבת על דמויות גבריות. במקרה של הבעש"ט חשבתי בהתחלה על אשתו חנה, שהייתה גם היא דמות חשובה, אבל ברגע שהתחלתי ללמוד עליו ולקרוא על אדל, היה לי ברור שזו תהיה היא. הרגשתי אליה קרבה גדולה".   

אולי יעניין אותך גם ספר, סופר, סיפור האירוע התקיים ביום ראשון,
20:00 / 13.1.19
מפגשי סלון על הסיפורים שמאחורי הספרים

 

כתוב עליה מעט כל כך, ממש שברירים של מידע. איך הצלחת לייצר ממנה דמות שתהיה דומה לדמות ההיסטורית?

"החומרים עליה, אפילו שהיו מעטים, היו עוצמתיים מאוד. היא הייתה דמות דומיננטית מאוד בחייו, והנוכחות הזאת השפיעה גם על תורתו. השם שלה הוא ראשי התיבות של הפסוק 'אש דת למו', שמדמה את מתן התורה לאש בוערת, וככה הבעש"ט הגדיר גם את תורתו שלו. האש הזאת, המרדנות הזאת, רוח המהפכה, שמאפיינות מאוד את תורת הבעש"ט, נובעות גם מאדל. עצם העובדה שנשארו אזכורים לה, אחרי שמחקו כל כך הרבה דמויות נשיות אחרות, מצביעה על הדומיננטיות ועל הגדולה שלה. מובן שאני לא יודעת מה היה שם באמת, אבל אחרי שנים שאת מבלה עם דמות, את לומדת להכיר אותה, את הרצונות שלה, את האמת שלה. וכשזה גמור, אני משוכנעת שכך זה היה באמת. אבל אני מאמינה מאוד במה שאמר אחד העם – שאנחנו עם ישראל לא בגלל האמת ההיסטורית, אלא בגלל הסיפורים שאנחנו מספרים".

 

גם ב"אדל" וגם ב"הפרדס של עקיבא" את מספרת מחדש את הסיפורים של הגברים ההיסטוריים מנקודת מבטן של הנשים. את מרגישה שכך את גם מאירה אותם, הגברים, באור אחר?

"זאת שאלה מרתקת. כן, אני בטוחה שגם הגברים מצטיירים אחרת ככה, מנקודת המבט של הנשים. ככה, למשל, בזכות הבחירה להביא את הבעש"ט דרך נקודת המבט של אדל אפשר ללמוד שהוא היה איש משפחה ושהיה למשפחה חשיבות גדולה בחיים שלו ובתורה שלו. הבעש"ט של אדל הוא לא כמו הבעש"ט של כל אחד אחר".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus