בדרך לרבנות עוברים בגיהנום

סרט תיעודי ששמו "ספחת" וערב הכנה לשבועות במכון הרטמן העלו בצורה מהדהדת את השאלה הבוערת: האם רות המואבייה בכלל היתה מצליחה להתגייר בימינו?

"למה החלטתי להתגייר? קשה לי להסביר... בגיל 24 נכנסתי למשבר. חיפשתי תשובות בקהילה שלי, אבל התשובות שקיבלתי מהכומר לא סיפקו אותי. ביהדות גיליתי משהו יותר טבעי, יותר אור. לא תמיד הכול שמח, אבל הרגשתי שיש יותר תוכן... כל הגיור הזה זה משהו משוגע, זה בניגוד ללוגיקה, אין לזה הסבר רציונלי. אבל בכל פעם שאני בודקת את עצמי:" את רוצה לעשות את זה? רוצה להתגייר? בטוח? התשובה מבפנים זה "כן, כן, אני רוצה!". זה מה שנכון לי לחיים, זו התשובה שלי לכל החיפוש הגדול שעברתי".


מרטינה האורתודוכסית, מתוך "ספחת". ככה אנו מתייחסים לאהובינו? 
 

את המונולוג המרגש הזה מספרת שירה-אוטה בקמן מול מצלמתה של הבימאית נועה רוט, יוצרת הסרט "ספחת". זהו סרט תיעודי העוקב אחר מסען של שתי נשים - שירה אוטה הגרמנייה ומרטינה רגצ'ובה הצ'כית - שיוצאות למסע מרגש ומורכב שייעודו אחד: להתגייר; "להסתפח" לעם היהודי.

 

כל אחת מהגיבורות ממוקמת בנקודה אחרת על קו הרצף של מסע הגיור: אוטה-שירה נמצאת בתחילת לימודי הגיור ומגששת את דרכה בעולם הדתי-לאומי. היא עברה גיור קונסרבטיבי ביפן, ומבחינה רשמית, מוכרת כיהודייה על ידי משרד הפנים. ואולם, לאחר שעלתה לארץ, הבינה שהגיור שלה אינו מקובל בחברה הישראלית. הסרט עוקב אחר תהליך הגיור הנוסף, האורתודקסי שהיא בוחרת לעבור ואחר חיפושיה אחר אהבה ושייכות.

 

מרטינה, לעומתה, בחרה בראשית מסעה בדרך הטוטלית ביותר והתקרבה לציבור החרדי. ב-2005 היא עברה גיור אורתודקסי מחמיר בבית דינו של הרב קרליץ בבני ברק, מה שלימים התברר כי היה לה לרועץ, משום שכשבאה להסדיר את מעמדה כאזרחית, נודע לה כי גיורה המחמיר לא התבצע בבית דין רשמי שמוכר על ידי המדינה, ולכן היא אינה נחשבת יהודייה ואף מועמדת לגירוש. הסרט עוקב אחר מאבקה הארוך והמתיש להכרה ולקבלת מעמד של אזרחית, ומציג בפני הצופה את אוזלת ידו, שלא לומר אטימותו, של הממסד, הדתי והאזרחי כאחד. 

 

"מאז הצילומים אני רואה גרים ומשתאה. אני לא מבינה למה לעזאזל הם עושים את זה?", אומרת רוט. "אבל יותר מהכול, אני לא מבינה למה אנחנו עושים להם את זה. למה אנחנו מקשים, מכשילים ומערימים בעיות על גב המבקשים להשתלב בתוכנו?". נכון שכתוב בתלמוד "קשים גרים לישראל כספחת", אבל בתורה מציינים שוב ושוב "ואהבת את הגר". אז ככה אנחנו מתייחסים לאהובינו?

 
 "ספחת", הטריילר

"דרישות הסף  למתגיירים בהשוואה למתבקש מיהודים מבית מקוממות. גם לאחר 12 שנות לימוד ומעלה בעולם תורני, אינני בטוחה שהייתי עוברת את מבחן הגיור. כשכולי לחוצה ונרגשת, האם הייתי יודעת לענות על השאלה האם אלוקים עובד בשבת? כן, זו שאלה ששאלו הרבנים באחד ממבחני הגיור שבהם נכחתי".

 

הביורוקרטיה של הגיור 

 

העלילה הקולנועית שאחריה עוקב הסרט מעלה שאלות טעונות מבחינה חברתית, דתית ופוליטית: מי מגדיר כיום מיהו יהודי? ומיהו ישראלי? כיצד נבחנת מידת מחויבותו של מי שבא לגור כאן? מדוע המדינה תובעת מהגרים לעבור מבחן דתי שמרבית הישראלים היו נכשלים בו? האם המדיניות של בתי הדין לגיור מחמירים יותר מהנדרש בהלכה עצמה? אולי יש דרך להקל על מי שרוצה להצטרף לשורותינו?

 

ביום ראשון, ערב חג השבועות, שבו אנו חוזרים לקרוא במגילת רות את סיפורה המופלא של רות המואבייה, קיימו מכון הרטמן ומנהל קהילתי גינות העיר ערב הכנה לשבועות, שכלל את הקרנת הסרט, ולאחריו דיון בהנחיית רוט. אחת השאלות שצפה כמעט מאליה מיד בפתח הדיון היתה: האם רות היתה מצליחה היום להתגייר בכזו קלות?

 

ד"ר מלילה הלנר אשד, מרצה למיסטיקה יהודית ועמיתת מחקר בכירה בהרטמן, אמרה: "רות, שעושה בעקבות נעמי את המסע הקשה ממואב לבית לחם, זוכה שמגילה שלמה נקראת על שמה ועל שם העובדה שהיא באה מרחוק ומצטרפת ליהדות. אין סיפור מופלא מהסיפור שלה. התורה ציוותה כל כך הרבה פעמים לאהוב את הגר ולא להונות את הגר, ואצל נשים, הונאתם קלה עוד יותר כי הן יותר חלשות.

 

  • " ד"ר מלילה הלנר אשד: כל סיפור של גיור הוא סיפור עלינו, היהודים והישראלים, כי כל מי שבא להצטרף הוא בעצם בא לשנות משהו אצלנו. האפשרות להיפתח ולקבל מישהו שבא אלינו מדברת המון עלינו, על הפחדים שלנו; מניין החרדות שזה יטמא אותנו ושזה יהיה ספחת ומחלה " "כל סיפור של גיור הוא סיפור עלינו, היהודים והישראלים, כי כל מי שבא להצטרף הוא בעצם בא לשנות משהו אצלנו. האפשרות להיפתח ולקבל מישהו שבא אלינו מדברת המון עלינו, על הפחדים שלנו; מניין החרדות שזה יטמא אותנו ושזה יהיה ספחת ומחלה. בית הדין לגיור צריך לראות את מי שבא להצטרף, לפתח רגישות באופן שבו אנחנו מקבלים את הזר שעושה מסע כל כך ארוך, כמו שעוברות שתי הגיבורות של הסרט, ולהיות מוכנים להשתנות".

 

הדובר השני בדיון היה הרב ד"ר שאול פרבר, מייסד עתים, עמותה המספקת סיוע לנתקלים בקשיים מול שירותי הדת, הפועלת רבות בתחום הגיור. לדברי פרבר, "הגיור בימינו הפך ממשהו אישי לתהליך מאוד ביורוקרטי. כל הרגש וכל הרוח יצאו מהסיפור. צריך למצוא את הדרך להחזיר את הצד האישי לתהליך הזה".

 

אף על פי שבישראל מתגיירים בבתי הדין הממלכתיים לגיור כ-4,500 איש ואישה מדי שנה (60 אחוז הן נשים); לדברי פרבר, רק 32 גברים מוסמכים היום במדינת ישראל לגייר.

 

"מאות, אם לא אלפים, שרוצים להתגייר מדי שנה לא מגיעים אפילו לבית הדין לגיור, משום שהם נתקלים בדחייה מצד גורמים אזרחיים" (רק אזרחים או תושבי קבע ישראלים השוהים בארץ יכולים להתחיל בהליך הגיור. אלו שאינם עומדים בקריטריונים חייבים לפנות לוועדת חריגים שתקבע אם יוכלו להמשיך בהליך הגיור; נ"ר).

 

לדברי פרבר, בין שישה לשבעה אחוזים מהישראלים המעוניינים בזהות יהודית אינם יהודים מבחינה הלכתית. "זה בלתי סביר. יש לנו אחריות מוסרית לאנשים האלה, לאפשר להם להיות אזרחים סוג א' במדינה, כמוני וכמוכם".

 

מעקב אחר מועדי הקרנות הסרט "ספחת"

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי