"אני רואה בעצמי דימונאית"

06.07.11

נועה קנולר עזבה את הבועה התל-אביבית כדי להקים תיאטרון בדימונה, וגילתה שיש בנגב ביקוש לתרבות גבוהה, ושאפשר ליצור גם רחוק מהמרכז. "אני מקווה שבעתיד אנשים מתל אביב ייסעו לכאן כדי לראות אותנו"

שנתיים לאחר שנטשה את המרכז לטובת דימונה, נועה קנולר כבר לא סובלת מהלם תרבות כשהיא מגיעה לנגב - אלא דווקא כשהיא מבקרת בתל אביב. "דימונה היא עיר שפויה עם אנשים שיודעים לכבד ולהעניק חום זה לזה", היא אומרת. "כשאני באה לתל אביב, אני רואה מתח, תוקפנות, מהירות, חשדנות. קשה להתמודד עם הנהגים, עם הצפיפות, עם המחסור בחנייה. אנשים מחייכים פחות בתל אביב. זה לא שבדימונה הכל ורוד ולכולם יש עבודה - אבל זאת עיר חיה לגמרי, עם משפחות מדהימות שנהנות מאיכות חיים טובה הרבה יותר מזו של תושבי תל אביב".

 

תיאטרון "מעבדתרבות" בדימונה, שקנולר משמשת כמנהלת האמנותית שלו מאז תחילת 2010, הוא חלק מהמהפכה התרבותית שעוברת העיר הדרומית בשנים האחרונות. לזה אפשר להוסיף את פעילות פרלמנט הצעירים, את פעילות ארגון הג'וינט ויוזמות רבות שמנסות להפוך את עיירת הפיתוח לשעבר למקום תרבותי ותוסס.


"הוא יועץ לכל דבר". אוהד קנולר בהצגה של מעבדתרבות

עבור קנולר זהו פרויקט משפחתי: היא עברה לעיר יחד עם בעלה אוהד קנולר ("יוסי וג'אגר", "סרוגים", "הבועה" ועוד) ובנם הקטן. "אוהד היה חבר בצוות ההקמה, והוא יועץ לכל דבר", מספרת קנולר. "הוא משתתף באחת ההצגות שלנו, ועושה הכל בהתנדבות. אני תמיד אומרת שהוא הציוני האמיתי, ממש מתוך אידיאולוגיה. מלבד זה יש לו את העבודה שלו ואת הצילומים שלו".

 

כשקנולר קיבלה ממפעל הפיס את ההצעה להקים את התיאטרון, לקח לה זמן להבין את גודל ההזדמנות: אפשרות לייסד תיאטרון ולהתפרנס ממנו, ואפילו לעשות את זה עם ארומה של חלוציות ברקע. בספטמבר תושלם בנייתו של מבנה חדש ומרשים לתיאטרון, שעשוי ליהפך למרכז תרבות של הנגב כולו. "אין דברים כאלה בכל הארץ, זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל", היא אומרת. "עבורי זו באמת הפסגה. אם כבר להתפתח ולהתקדם בחיי, אני רוצה להתפתח בתוך הפרויקט הזה. יש לאן להצמיח אותו. אני מקווה שבעתיד אנשים מתל אביב ייסעו לכאן כדי לראות אותנו, במקום שתושבי הדרום ייסעו למרכז".

 

תיאטרון המעבדה הוא מעבדה אנושית של צוות שחקנים קבוע שעובד ביחד על הצגות שונות. השחקנים יוצרים ביחד, ומעלים הצגות לאחר עבודה יסודית של חצי שנה לפחות, שכוללת כתיבת חומרים מקוריים, שכתוב ועוד. "אנחנו לא מסתפקים במובן מאליו, אלא לומדים כל פעם מחדש", היא מסבירה. "זה גם החוב שלנו לעולם התיאטרון, שבאמת זקוק לרענון. קבוצות פרינג' מנסות לעשות את זה לפעמים, אבל אין להן תקציב. לנו היתה פריבילגיה אדירה כשבאו ואמרו לנו 'בואו תעשו אמנות לשם האמנות'. מי זוכר היום שתיאטרון הוא גם אמנות? זה נהפך לסוג של בידור איכותי. אבל כאן אומרים לנו 'בואו תחקרו את הנפש שלכם - ותעשו את זה מדימונה'. הרווחנו בסופו של דבר מכל הצדדים. השחקנים מרגישים שהם לחלוטין שותפים ביצירה. הרי שחקן במהותו חייב להיות יוצר, לא סתם בובה מבצעת".


"לנו היתה פריבילגיה אדירה כשבאו ואמרו לנו 'בואו תעשו אמנות לשם האמנות'". מתוך "צירי דגים"

השחקנים שמרכיבים את התיאטרון הגיעו לדימונה מתל אביב. אם הרעיון היה ליצור משהו חדש ומקומי, לא היה עדיף להשתמש בכישרונות המקומיים?
"כל הכישרונות ברחו מזמן לתל אביב. דימונאי שרצה ללמוד משחק עשה את זה בתל אביב - ונשאר שם. החלום הדימונאי הוא להצליח בתל אביב, ואנחנו מבקשים לשנות את התפישה הזו. בהמשך, כשתהיה לנו אפשרות תקציבית להגדיל את הלהקה ויהיו מספיק כישרונות מדימונה, ניתן עדיפות לבני המקום. הרי גם התל-אביבים הם לא כאלה מבטן ומלידה, אלא אנשים שבאו מכל מיני מקומות בארץ. כיום אני רואה בעצמי דימונאית. אם דימונאי מוכשר ירצה להצטרף אלינו, כמובן שזה יהיה לנו לכבוד גדול".

 

מזון תרבותי איכותי

 

התושבים המקומיים מתחברים למה שאתם מציעים?
"ההצגות שלנו פונות לקהל בוגר, החל בסטודנטים וכלה בקשישים. כיף מאוד שיש כאן את גרעין איילים ואת מרכז הצעירים, אבל להיכל התרבות יש 600 מנויים מקומיים. בדימונה חיים הרבה אנשים מבוגרים שמחפשים פעילויות כל הזמן. כשמקימים כאן תיאטרון שמעלה הצגות מקור ומארח הופעות בתחומי הבמה השונים, בשבילם זה נהדר. להגיד לך שכל 40 אלף תושבי דימונה מחכים לנו? ברור שלא. אבל לכן יש לנו 150 מושבים. יש כאלה שזה מעניין אותם פחות והם מעדיפים לצפות בטלוויזיה, אבל נחמד לפגוש את אלה שאומרים לנו 'סוף סוף גם אנחנו מקבלים מזון תרבותי איכותי'.

"לפעמים כשרוצים להביא דברים לדימונה ומחפשים את המכנה המשותף, בדרך כלל הוא קצת יותר נמוך. אבל צריך לספק מענה גם לאנשים שמחפשים תרבות גבוהה. אגב, אנחנו לא תיאטרון אליטיסטי. אני אדם מאוד רגשי ואינטואיטיבי. אני מרגישה את החיים שלי בין האנשים האלה. ההצגות שלנו נגישות בהחלט. אנחנו רוצים קודם כל לספר סיפור שלאנשים יהיה מעניין לשמוע. אחר כך יש רבדים אחרים".

 

לא התעייפתם מהנסיעות למרכז ובחזרה?
"לפעמים זה מעייף, כי אני לא אוהבת לנהוג, אבל זה לא כזה ביג דיל. המרחקים הם פסיכולוגיים יותר מאשר אמיתיים. ברחבי העולם הרבה מאוד אנשים נוסעים כל בוקר שעה וחצי לעבודה. כשאני ישנה אצל אמא שלי ביפו וצריכה להגיע לפגישה במרכז תל אביב, זה לוקח לי שעה. אין הפרש גדול".


מה ייחשב בעיניך להישג ממשי בעוד חמש-עשר שנים?

אינטואיטיבית. קנולר
"היעד הוא שהתיאטרון ייהפך למרכז תרבות ארצי, שאנשים יבואו אליו מכל הארץ וימצאו בו מענה למה שהם רוצים לצרוך, שנצליח להביא מגוון של סוגי אמנות מבלי להתפשר על איכות, כי חשוב שזה יהיה מרכז אמנותי, משמע איכותי. אני חוששת להגדיר את זה כתרבות אלטרנטיבית כי זה נשמע כמו פרינג', אבל הרעיון הוא בהחלט להיות אלטרנטיבה למיינסטרים.

 

"אני מקווה שדימונה תמשיך להתפתח לכיוונים כאלה, שיהיו כאן יותר מקומות לבלות בהם ולצרוך בהם תרבות. בשנות ה-70 זה היה המקום שאליו התל-אביבים היו באים לבלות, כי בכור שירתו 400 חיילים, מהנדסים צרפתים ואוכלוסייה חובבת תרבות. היתה כאן פעילות תוססת. מכך אפשר להבין שהגיאוגרפיה לא משחקת תפקיד. רק האנשים יביאו את השינוי".
 

עוד בבית אבי חי