"נושא שאינו בר דיון": איזה מין פלסטינים מציגים לפנינו ארגוני זכויות האדם?

לפתע המציאות חוטפת את את השיחה עם רותי גינזבורג, מחברת הספר "והייתם לנו לעיניים", למקום אחר: בזמן שהיא מדברת על פרקטיקות ייצוג של ארגוני זכויות אדם בישראל (ובמילים פשוטות: על הדרכים שבהן הם מייצגים ומבנים את המציאות בשטחים בדרכים שונות), עולה לרשת הקליפ "הר שטירמר" של ועד מתיישבי שומרון ונהפך בתוך דקות לוויראלי. הדיון על צילום וייצוג, על חוקרת הצילום סוזן סונטאג לעומת נשיונל ג'אוגרפיק, מתחלף בזה. עוד ועוד מזה.

 

 

רותי גינצבורג. לא עיסוק פריבילגי

 

זאת לא הפעם הראשונה שגינזבורג נתקלת בחומרים הללו. האירוע להשקת ספרה בבית הנסן בירושלים נגמר בחושך, בגלל הפגנה שארגנו נגדו "אמהות לחיילים נגד בצלם". "בשלב מוקדם חיבל מישהו בחשמל, והאירוע התנהל בחושך כמעט מוחלט", נזכרת גינזבורג, "בחוץ נשמעו הרבה קריאות. מצד אחד, האשימו אותנו שאנחנו נאצים. מצד שני, האשימו את הנאצים שלא גמרו את העבודה. התחלנו את הערב עם שני שוטרים וסיימנו אותו עם כמה ניידות. הקהל יצא תחת שמירה".

 

נבהלת?

"מבחינה אישית לא נבהלתי, אבל מבחינה ציבורית התקרית מבהילה אותי מאוד. זה פחד שהולך ומחלחל עד שאת מתחילה להפעיל צנזורה עצמית. רק באחרונה הוכנס המחקר שלי ל'אקדמיק יזראל מוניטור', ארגון העוקב אחרי מחקרי אקדמיה של אנשי שמאל. זה אולי ישפיע בעתיד על אפשרויות התעסוקה שלי, אבל אי אפשר אחרת".  

 

הדרך השלישית

 

המחקר של גינזבורג שונה ממחקרים שנכתבו בעבר על ארגונים לזכויות אדם בישראל. "רוב הספרות המחקרית עוסקת בניתוח החומרים שהארגונים עצמם כתבו, ולא בחקר דפוסי הפעילות ­­שלהם", היא אומרת, "אחד המרכיבים הייחודיים במחקר שלי הוא שאלות על צילום ככלי של ייצוג מציאות. מה בוחרים פעילי הארגונים לצלם? איך כל אחד מהם מצלם אחרת ולמה, וכך גם מייצג אחרת מחברו את המציאות שהוא רואה בשטח?".

 

הספר דן גם בשאלות של אתיקה, ובהן השאלה אם מותר לצלם מלכתחילה. גינזבורג מתייחסת לבעיות אתיות העולות מצילומי "רופאים לזכויות אדם" החושפים את מטופליהם בעת הטיפול ותוהה אם הפלסטינים שצילמו פעילי "בצלם" עשו זאת מתוך הסכמה מלאה או שחששו להיחשף. למרות שאינה נידונה בהרחבה, מרחפת מעל הספר גם שאלת ייצוג הפלסטינים כקורבנות. גינזבורג כותבת שבייצוגם ככאלה, מעמיד­­­­ים ארגוני זכויות האדם אלטרנטיבה לממשל ולכלי התקשורת בישראל, שמבנים את הפלסטינים כמחבלים או מחבלים בפוטנציה.

 

­היא אינה מתייחסת בספרה לדרך שלישית: בשנים האחרונות צצה אלטרנטיבה גם ל"מחבלים" וגם ל"קורבנות", והיא באה בעיקר מכיוון של יוצרים פלסטינים ישראלים שבוחרים להציג ביצירותיהם פלסטינים מהמעמד הבינוני.

 

 

עטיפת הספר

 

ייצוג תמידי של הפלסטינים כקורבנות עושה לעתים את הפעולה ההפוכה: הוא מרחיק אותם מהצופה היהודי, מקשה עליו למצוא מכנה משותף בינם לבינו. מה את אומרת על דרך שלישית?

"אני מזהה אותה יותר ויותר, למשל בסרטים של האני אבו עסאד, ב'ערבים רוקדים' של סייד קשוע, וגם אצל יוצרים יהודים כמו סיני פתר ו'הטווס מסילוואן'. זאת חלופה מרעננת מאוד, אבל אי אפשר לבקש מארגונים לזכויות אדם שיצלמו פלסטינים מהמעמד הבינוני הגבוה. האסופות החזותיות שלהם דומות לאלה של ארגוני זכויות אדם בכל העולם. עם כל הבעייתיות שקשורה בהבניית קורבנות, פעולתם היא הכרחית, במיוחד לאור העובדה שהפוליטיקה הישראלית מנסה למחוק ולהשכיח את האחר".

 

בסך הכול, שיח פריבילגי

 

גינזבורג דנה בספרה גם בהשפעת המהפכה האינטרנטית על פעילות ארגוני זכויות האדם בישראל. את התיעוד שהם מביאים מהשטח ניתן לראות בכל הרשתות החברתיות; קריאת הארכיונים המקוונים העצומים שלהם – הכוללים דוחות מפורטים בסוגיות רבות, מפות וצילומים – מתאפשרת בלחיצה על מקש מקלדת.

 

למרות הנגישות לחומרים, נדמה שככל שאמצעי החשיפה נגישים ורבים יותר – כך אמצעי ההכחשה מתוחכמים יותר.

"זה נכון, אם כי ימנים רבים נכנסים לאתרי האינטרנט של ארגונים לזכויות אדם, ואפשר לראות את הטראפיק שלהם דרך התגובות המושקעות שלהם באתר. יש אפשרות להכפיש ולפגוע, אבל אין אפשרות של עיוורון. השתקה היא פעולה אקטיבית. ראייה ועיוורון אינם כאלה".

 

בהקשר הזה, גם ראייה ועיוורון הם פעולות אקטיביות.

"יכול להיות. כמעט לא משנה מה נמצא מול העיניים שלך. יש מבול של מידע, אבל סכרי העיוורון גדולים יותר".

 

איך יכולים ארגוני זכויות אדם לחתור תחת "כתמי הקטרקט"?

"הם חייבים להמציא שוב ושוב מהלכים חדשים. 'כתמי הקטרקט' הוסרו לרגע קצרצר כשהשיקו את פרויקט 'חמושים במצלמות', שבו חולקו מצלמות לפלסטינים, והם תיעדו תקיפות נגדם. אחד הסרטונים הראשונים של הפרויקט היה של פלסטינית בחברון שתיעדה את הקללות שקיללה אותה יפעת אלקובי. הסרטון הגיע לערוצי התקשורת המרכזיים ונידון בזעזוע ובהרחבה. הרגעים הקטנים והמקפיצים האלה הופכים נושא שאינו בר דיון לבר דיון, גם אם לרגע קצר.

 

"עם זאת, כרגע אין נוסחה אמיתית ומקיפה להסרת 'קטרקט', לפחות לא באמצעות עדויות של ארגוני זכויות אדם. הדינמיקה של 'לראות-לא לראות' שייכת בסופו של דבר לזירה הפוליטית והארגונים יכולים להשפיע עליהם במידה מועטה. החשיבות שלהם קשורה לתחומים אחרים".

 

הרוח הישראלית הנוכחית, שביטויה השתקף בתקרית השקת הספר, הופכות את שאלות המחקר שלך לשיח פריבילגי שנועד למעטים.

"השאלות שמעניינות אותי על ארגוני זכויות אדם אינן נוגעות למצב הנוכחי בלבד, אלא לסוגיות רחבות של ייצוג. האם יש לנו מספיק חופש ביטוי לעשות מחקרים מהסוג שעשיתי? אילו לא היה חופש כזה, היינו נמצאים בשלב פוליטי אחר.

 

"מעבר לכך, עצם הכתיבה על דבר מסוים תומכת בו. על 'בצלם' ועל 'רופאים לזכויות אדם' לא נכתבו מחקרים מקיפים, למרות ש'בצלם' הוא הארגון השני בגודלו לזכויות אזרח בישראל. ארגוני זכויות קיימים בישראל כבר 20 שנה. כשרואים איך ההנהגה מעודדת הוקעה של ארגוני זכויות אדם ו­­­חוגי שמאל, מבינים שקיבוע המורשת שלהם הוא אקט חשוב של התנגדות".  

 

ועדיין, ההוצאה שהוציאה את ספרך, 'רסלינג' – וכן האנשים שיקנו אותו – משתייכים לחוגים החברתיים קטנים והולכים.

"המלחמה לנסות להנגיש את הספר לציבור היא לא המלחמה שלי. בסופו של דבר, אני חוקרת ומעניין אותי לחקור". 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6