יצירת המופת שהשאירה אחריה רונית אלקבץ

הקולנוע הישראלי מעולם לא טיפל בעומק, באהבה ובמורכבות בדמות אחת כפי שהאחים אלקבץ טיפלו בדמותה של ויויאן אמסלם. על "גט", הסרט השלישי בטרילוגיה שהוקדשה לה

אחרי ״ולקחת לך אישה״ מ-2004 ו״שבעה״ מ-2008, ״גט, המשפט של ויויאן אמסלם״ הוא הסרט החותם את הטרילוגיה המפוארת של האחים רונית ושלומי אלקבץ המלווה משפחה אחת ובמרכזה האחות ויויאן אמסלם (בגילומה של אלקבץ עצמה). כעת, עם יציאתו, התבהר לי מה שקודם הרגשתי רק במעומעם: מדובר במופת. הטרילוגיה היא למעשה יצירה אחת שלמה, שכל אחד מחלקיה מצליח לעמוד בפני עצמו; לנסח שפה ועולם ייחודיים, ובה בעת להיות חלק משלם המשורטט לפרטי פרטים.

 

הקולנוע הישראלי מעולם לא טיפל בעומק, באהבה ובמורכבות בדמות אחת כפי שהאחים אלקבץ טיפלו בדמותה של ויויאן אמסלם: לאורך שלושת הסרטים נפרשים לפנינו נפשה, גופה וחייה של ויויאן.

 

יצירת המופת שהשאירה אחריה רונית אלקבץ
"גט" (צילום יח"צ)

 

 

הסרט הראשון מתרחש בסוף שנות ה-70, ובו משורטטים בכאב גדול חיי המשפחה של אמסלם ויחסיה המנוכרים והסוערים עם בעלה. ״שבעה״ מתרחש על רקע מלחמת המפרץ, במהלך שבוע האבל על מותו של אחיה הבכור של ויויאן, ומצולם כמעט במלואו בין קירות הבית שבו יושבת המשפחה שבעה. הוא ממפה את הדינמיקה המורכבת והמסועפת של חיי המשפחה – הסכסוכים, האלימות ויחסי הכוח, בצד רגעי החמלה והאהבה והקשרים העזים, הבלתי ניתנים לניתוק. שם כבר ניתן להבחין בסדקים בקשר שבין ויויאן לבעלה. הם בקושי מדברים, והוא מופיע בחיי הבית והמשפחה כדמות קשה, עקשנית, רודנית, שמבקשת בכל מחיר להשיב אליה את ויויאן.

 

״גט״ ממשיך אותה סגירוּת צורנית: הוא מתקיים כולו בין כותלי בית הדין הרבני ומלווה את התהליך הרב שנתי שבו מנסה ויויאן להשיג מאלישע את הגט המיוחל. ויויאן נתונה לחסדיו של הבעל העקשן וקשה העורף, וכן לחסדיו של הממסד הרבני, שמתאכזר אליה, בין היתר בעזרת האמצעי המתיש ביותר: הביורוקרטיה. היא חוזרת לחדר הזה, שוב ושוב, מביטה בפניהם של הגברים האלה, שוב ושוב, מבקשת את הגט, שוב ושוב ושוב. העונות חולפות, הבגדים שלה מתחלפים, הצער שלה הולך ומעמיק ופניה הולכות ודוהות. ואנחנו, הצופים, איתה – עד הסוף.     

 
קראו כאן על "מבול" המצוין בכיכובה של רונית אלקבץ
 

אנושיות מהי

 

ממש כמו בסרטים הקודמים, גם ב״גט״ מצליחים הבמאים לשמור על התחושה המיוחדת כל כך, הנובעת מנקודת המבט הסינגולרית שלהם, שמיטיבה להתבונן בעולמן הפנימי והמשפחתי של הדמויות: הן בסקרנות ובחדות ההבחנה של מי שמביט מבחוץ, והן באהבה, בחמלה ובהבנה העמוקה של מי שנטוע עמוק בלב הדברים. זו נקודת מבט שלא נראתה כמותה בקולנוע הישראלי, והיא מאפשרת להבין – ואף ולתווך – את הדרמה הטמונה בחיי היומיום של אישה אחת; אישה שמבחינת קולנוענים אחרים היתה לא-דמות במקרה הטוב, ודמות משנה של שכנה אקזוטית במקרה הרע.

 

  • " האלקבצים מצליחים להראות לנו שויויאן היא עולם ומלואו; שהמריבות היומיומיות שלה אינן טריוויאליות, אלא קריטיות; שהזעם והכאב שמתפרצים ממנה אינם דרמה ריקה וחלולה, אלא התגלמויות של הנפש שלה " האלקבצים מצליחים להראות לנו שויויאן היא עולם ומלואו; שהמריבות היומיומיות שלה אינן טריוויאליות, אלא קריטיות; שהזעם והכאב שמתפרצים ממנה אינם דרמה ריקה וחלולה, אלא התגלמויות של הנפש שלה. בשל כך, ויויאן מצליחה להיות אישה יחידה במינה, משום שכל מה שקורה לה הוא ייחודי, במובן שהוא כל עולמה, ובד בבד, מודל ומקור להזדהות עצומה לנשים, מזרחיות ובכלל, בישראל.

 

צפיתי בסרט בבית הקולנוע לב בתל אביב, וחוויית הצפייה בו בלתי נפרדת מתוכנו של הסרט. ראשית, הקהל באולם פרץ בצחוק עצום בכל פעם שאחת הדמויות דיברה ערבית-מרוקאית, בלי שום קשר לתוכן הדברים שאמרה, וכשפניו רבות ההבעה של זאב רווח נראו על המסך, בתפקיד דרמטי וקשה, נרשמו בקהל תגובות דומות של צחוק רם, עוד בטרם פצה את פיו.
 

 
"גט, המשפט של ויויאן אמסלם" - הטריילר
 

מובן שישנם בסרט גם רגעים מצחיקים רבים - זה חלק מהחיים - אבל לא יכולתי שלא להרגיש שהצחוק הזה, האוטומטי, הלא קשוב, נבע ממקומות אחרים: מצופים שאינם מניחים למציאות הסרט שלפניהם להפריע לקישור האינסטינקטיבי שלהם בין מרוקאיות לצחוקים, עממיות ובורקס. במובן מסוים, אלו צופים שחונכו בקפדנות בידי אחת המסורות הבעייתיות של הקולנוע הישראלי, ובניגוד אליה, סרטי מופת כמו ״גט״ עושים עבודה אחרת – כזאת שמרגילה את העין למראות אחרים, ואת הפה - לטעמים אחרים. באטיות ובאהבה גדולה הם מלמדים מהי אנושיות.

גט – המשפט של ויויאן אמסלם

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי