אל המוות היישרנו מבט

מרותקים אליו, מוקסמים ממנו, מנסים לשלוט בייצוגים שלו: כיצד מתייחסים אמנים ישראלים ופלסטינים אל המוות ואל אימת המוות?

"מוות אל תהיה גאה", כתב המשורר האנגלי ג'ון דאן בסונטה בעלת אותו השם, "אף שכינו אותך אדיר ונורא, אתה אינך כזה... למה מתנשא אתה אם כן? תנומה אחת קצרה ואנחנו מתעוררים לנצח. והמוות לא יהיה עוד, מוות מות תמות".

 

הנה הפגנה נגד מוות בכלל ונגד מוות פרטי בפרט. דאן מנמיך את המוות, מעליב אותו ומנסה לסלול לו כביש מטאפיזי עוקף בדמות "תנומה קצרה" שאחריה אנו מתעוררים אל נצח, מתיזים את ראשו של המוות. למרות כל הנסיונות האלה, דווקא אימת המוות היא שמזדחלת מן השיר. במובן הזה, יש בו דמיון רב לאופן שבו מתייחסים אמנים ישראלים ופלסטינים אל המוות ואל אימת המוות: חלקם מנסים לשלוט בצורות שמייצגות אותו; אחרים מתגרים בו; וכמה נהפכו לנרקיסים המרותקים אליו כאילו היה ביצה. לעומתם, יש גם כאלה שהמוות ועבודת האבל ביצירתם נראית כתהליך של הפנמה והשלמה.

 
"תאומים" של ענן צוקרמן. יוצרת סצנה יש מאין 
                                                                                                        

אם יש אמן ישראלי שהמוות הלך בצדו ובצד מסעו האמנותי מתחילתו ועד סופו, הרי זה גדעון גכטמן, איש עם מסתם בלב וזמן קצוב. נראה שגכטמן התייחס למוות באמנותו כמו שאנו מתייחסים אל לבנו: זה האיבר המרכזי בחיינו, אבל בסופו של דבר, הוא זר ורחוק מהעין ובלתי מוחשי, מנוכר כמעט כמו המסתם שהושתל בלבו של גכטמן, שבשלב מסוים התחיל לדלוף. גכטמן תיעד את הקרב של גופו ואת אפשרות מותו, וכשנהפך לאב, החל לחיות גם בצל האימה לנוכח מחלת הדם של בנו יותם, אבל ייצג את האימה הזאת במרוחק ובמשוכפל ובכלי האמנות המושגית שממנה הושפע ובה בחר.

 

ב-1973 עבר גכטמן, יליד 1942, ניתוח לב פתוח ראשון. במאי 1975 פרסם מודעת אבל עצמית ב"ג'רוזלם פוסט" וב"הארץ". מודעת האבל – חשבו עליה כעל יצירה ששוכפלה באלפי עותקים כפי שהיה עושה אנדי וורהול – התגלגלה מאוחר יותר לצורה אמנותית אחרת שבה עומד אמן מול קהל: מיצג. איך נראה המיצג הזה? מכרים ועמיתים של גכטמן הגיבו תגובה רגשית עמוקה למודעה, ותגובה רגשית עמוקה עוד יותר כשראו אותו חי.

 

  • " אם יש אמן ישראלי שהמוות הלך לצדו ולצד מסעו האמנותי מתחילתו ועד סופו הרי זה גדעון גכטמן, איש עם מסתם בלב וזמן קצוב. נראה שגכטמן התייחס למוות באמנותו כמו שאנו מתייחסים אל לבנו: זה האיבר המרכזי בחיינו, אבל בסופו של דבר הוא זר ורחוק מהעין ובלתי מוחשי, מנוכר כמעט כמו המסתם שהושתל בלבו של גכטמן " מאז מודעת האבל העצמית הראשונה, יצר גכטמן מודעות אבל נוספות, בהשפעת אמנות הפופ: במודעה אחת מופיע שמו בצבעים שונים. במודעה אחרת עשוי שמו מאותיות ניאון צבעוני. גכטמן עסק במוות גם בדרכים אחרות: הוא יצר כדים, אמפורות אפר ופסלים בצורת מסתם. ב-1998 מת בנו, וגכטמן, שאולי קילל באותו רגע בלבו החולה את המוות ואמר "מוות מות תמות", יצר את המיצב "יותם", שבו הקים חדר ניתוח מפונטז ופרטי, עשוי לפרטי פרטים. אין דמעה אחת במיצב הזה, הכול קר, ועם זאת, דווקא הקור הוא זה שמשתק ומציף את הגרון.

 

ב-2006 החל גכטמן לייצר מודלים של רקטות קסאם ומשגרים, בתגובה לאימת המוות מהטילים. למרות האימה, הוא מצא מכנה משותף בינו, האמן הישראלי, ובין מייצרי המשגרים: שניהם חיים בתנאים שאינם מאפשרים עשייה מתוך שפע, ועל כן דורשים יצירתיות מוגברת וערמומיות. גכטמן הספיק להציג את הטילים ולאחר מכן מת ב-2008. ב"הארץ" פורסמה מודעת אבל ובה שמו, הפעם באותיות לבנות על רקע שחור, כאילו התעורר גכטמן אל הנצח והמשיך לעבוד על סדרת מודעות האבל שפרסמה אותו.

 

מיטה בים

 

ענן צוקרמן וארז ישראלי, שניהם ילידי שנות ה-70, מביימים את המוות או את טקסיו. "תאומים", עבודתו של צוקרמן מ-2007, היא דיפטיכון המתאר שתי קבוצות צעירים, חיים ומתים. בצילום אחד שרועים 20 צעירים כגוויות על גלעד אבנים מלאכותי. בצילום השני יושבים ועומדים 20 צעירים חיים, תאומי המתים או דמויות המראה שלהם ומביטים במתים במבט ריק.

 

"תאומים" של צוקרמן, אף שהיא מתכתבת עם תולדות האמנות, יוצרת סצנה יש מאין. לעומתה, עבודותיו של ישראלי בשנות ה-2000 שואבות בצורה ישירה מטקסי האבל הצה"ליים. ב-2002 יצק ישראלי בבטון זרי אבלות וב-2004 יצר עבודת וידאו שבה הוא תופר זר פרחים אדומים על חזהו. שנתיים מאוחר יותר יצר עבודת וידאו שבה הוא נראה שכוב בזרועות אמו, והיא מורטת ממנו נוצות הדבוקות אליו בשעווה חמה. סצנת הפייטה הנוצרית ברורה, ובשלב מאוחר יותר אפשר גם לחשוב על איקרוס שנפל מהשמים ומת, אבל ההקשר הישראלי מזניק לתודעה את סצנת עקידת יצחק ומעלה בדמיון הרגשי תמונה של חייל מת בזרועות אמו.

 

ראידה אדון, אמנית ישראלית-פלסטינית, מציגה בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות את התערוכה "אישה ללא בית". בעבודת וידאו היא מציגה מסע שעוברת אישה לבושת שחורים החוצה מדבריות והרים מושלגים ומלווה במקהלה של גברים לובשי שחורים הסוחבים את מיטתה. האישה, סתורת זהות ואינה מסוגלת להכות שורש, מוצאת לבסוף פיתרון: היא מציבה את מיטתה בתוך הים. על אף הפתרון, אי אפשר שלא לחוש שמדובר בעבודת אבל - התאבלות על חוסר אפשרותם של זהות אחת, בית אחד ומורשת אחת.

 
תמונה מתוך עבודת הווידאו של ראידה אדון

האני זורוב, יליד 1976, הוא אמן עזתי מרפיח שחי כיום בפריז. זורוב ממיר את חומת ההפרדה למשטחים גיאומטריים מופשטים באפור ובשחור, בצביעה מדויקת ובטפטופי צבע, מייצר חלל סוריאליסטי וכלוא ובלתי מובן כמו החלל בציוריו של פרנסיס בייקון. על רקע החללים האלה, מנוכרים אליהם אך גם שבויים בתוכם, מצוירים ילדים שמשחקים בצעצועים או ישובים על כיסאות. הילדים שטים בחלל שגבולותיו אינם ידועים. אף על פי שהם משחקים, נראה כאילו תכף ייפלו לתהום.

 

  • תייסיר בארכת, יליד מחנה הפליטים ג'אבליה שחי כיום ברמאללה, מצייר דמויות שחורות מחוקות, לכודות בתוך רשתות של בניינים, עפות בשמים או צונחות מהם כאילו היו ציפורים ירויות. אחת העבודות הבולטות שלו נראית כרשת של ריבועים ומלבנים מטושטשים בצבעי אדמה דהים. הצבע בחלקו השמאלי של הציור מדולל מאוד, עד שלא נותר דבר. כשמחפשים כותרת לציור, מציין הכיתוב תחתיו "מחנה פליטים".

 

"מוות אל תהיה גאה", כתב דאן. למשמע מצהלת הגאוות הלאומיות בשבועות האחרונים, האם אפשר לבקש את אותו הדבר מהחיים?

 
הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

עוד בבית אבי חי