קנדי קראש

זהר אלמקייס
31.03.14

ל"סוכריות", סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה, העוסק בכיבוש באופן חולמני ואבסורדי, היו כל הנתונים להפוך לחוויה מזככת, אך הממתק הזה לא הבשיל

ב"סוכריות", סרטו החדש של יוסף פיצ׳חדזה ("לנגד עיניים המערביות", "שנת האפס"), נמצאים כל המרכיבים ליצירה ייחודית, שמתוך הסיטואציה ההיפר-ריאליסטית שבה היא עוסקת – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני – מפלרטטת דווקא עם מחוזות אפלים, מדומיינים, של אבסורד או של פנטזיה.

 

יש שם, למשל, גרמני שבור לב שמטייל בבגדי אביו הנאצי לאורך מסילותיה של הרכבת הקלה בירושלים; יצרן סוכריות פלסטיני הדובר חמש שפות שמצליח להתגעגע לימיו במוסקבה דרך שירי עם רוסיים שהוא שר בעברית; צמד חברים מחסלים חובבי מתוקים ששמם יולי ואוגוסט; וגם הלוויה רוסית אורתודוקסית במזרח ירושלים, שאורחיה אוכלים סברינות על רקע הנוף המצולק.

 
קלאוזנר (וילוז'ני) מול סלאח (חורי). לדבר על האבסורד באמצעות אבסורד

עומס מעין זה עלול אמנם להעיק, אבל בתמהיל ובביצוע הנכונים יש ביכולתו להוביל לחוויה מזככת של ממש. עם זאת, נדמה שבמקרה הספציפי הזה כל הסיטואציות הללו, בעלות הפוטנציאל המהפנט והמטלטל באמת, לא מממשות את הפוטנציאל שלהן ונותרות כאוסף של דימויים, וכן שהשחקנים הפועלים בתוכן מתקשים לעורר את עוצמת הרגש הראויה.

 

ברנשים וחתיכות

 

הסרט מספר את סיפורם של שני אנשי עסקים, האחד ישראלי והשני פלסטיני, שמתחרים על שוק הסוכריות הישראלי. הבחירה בסוכריות דווקא – מוצר שאינו טעון תרבותית באופן מיוחד בסביבתנו – מכוננת את המרחב שבו מתרחש הסרט: בין המציאותי, היומיומי והטריוויאלי ובין הדמיוני, החלומי או הפנטסטי.

 

במהלך הצפייה חשבתי לפרקים שאולי לא ניתן לדבר על מציאות שהולכת ונעשית יותר ויותר אבסורדית באמצעות אבסורד נוסף, אך ניתן למנות בהקשר הזה לא מעט סרטים שקדמו ל"סוכריות" אשר הפעילו טקטיקה דומה כלפי המציאות המקומית, מי מהם הצליח יותר ומי פחות (רשימה חלקית: "מחילות״ של אודי אלוני, ״קרקס פלשתינה״ של אייל חלפון, ״אוונטי פופולו״ של רפי בוקאי וכמובן, סרטיו הגדולים של איליה סולימאן, ״הזמן שנותר״ ו״התערבות אלוהית״).

 

הסכסוך העסקי, שמלכתחילה טעון בממד אידיאולוגי, הולך ומסלים, ושני הגיבורים מפעילים אחד כלפי האחר את הבריונים שלהם, ולבסוף מתלכלכים גם בעצמם. הסיפור מרובה הדמויות וקווי העלילה הולך ומתפתל, ובצד המלחמה העסקית-על-גבול-הפלילית, נרקמים גם סיפורים של מין ואהבה, געגועים לארצות מולדת נשכחות, לאבות ולרעיות, והיסטוריה שמטילה את צלה הכבד על כל תשוקה עכשווית (פתיחת הסרט משופעת בנשים צעירות ערומות וגברים מבוגרים ונאלחים באקטים מיניים חד צדדיים). הנימה הקומית המרירה שמלווה את הסרט לכל אורכו אינה גורעת מן המלנכוליה האפלה שלו, שתופסת יותר ויותר מקום עד שהסכסוך נעשה עקוב מדם.

 

בעטיפה של ממתק

 

דרך דמויותיהם של אנשי העסקים ניתן להבין דבר מה על הדמויות בסרט בכללן. קלאוזנר, איש העסקים הישראלי (בגילום שמואל וילוז'ני), הוא טייקון טיפוסי, כמעט ארכיטיפי. הוא חמדן וקפיטליסט ומדבר כמעט אך ורק בסיסמאות פטריוטיות וגזעניות. סאלח, איש העסקים הפלסטיני, הוא כמעט הדמות היחידה בסרט שגדולה מסך חלקיה ומאפייניה, ומכרם ח׳ורי, שמגלם אותו, מצליח להעביר בהבעות פניו ובמילותיו עומק ומורכבות רגשיים של ממש, שאחרת היו נעדרים מן הסרט.

 

מובן כי המאפיינים המוקצנים של הדמויות, וכן הטקסטים המפורשים או המוזרים או המגוחכים שיוצאים מפיהן, באים לשרת את תיאטרון האבסורד שהסרט מתכתב עמו. זהו ניסיון מעניין וראוי על רקע הנוף הקולנועי המקומי שפונה לריאליזם או לאקשן בכל פעם שהוא מבקש לעסוק בסכסוך או בכיבוש. אנו זקוקים לניסיונות מעין זה – ממשיכי דרכם של אלו שמניתי קודם לכן. " אך גם בתוך גבולות העולם המאופיין כל כך הזה וגם במסגרת מערך הציפיות שלנו מקולנוע הנושק לאבסורד או לחלום, המיומנות הסגנונית והסיפור המקורי לא מבשילים, ועוצמות הרגש הטמונות בסיטואציות המתוארות לנו על המסך נותרות בדיוק זה – טמונות, רחוקות מן העין ומן הלב "

 

השימוש בדימויים מופשטים והניחוח של חלום-סיוט שטמון כמעט בכל סצנה בסרט מבורכים, והאופן שבו הוא ניגש אל הדברים ומטפל באלמנטים גרעיניים של המרחב המקומי (אדמה, כסף, השואה, היחסים עם אירופה) ראוי לציון ומרענן. בכלל, פיצ׳חדזה וצלם הסרט פרד קלמן (שמלבד היותו במאי בעצמו, צילם במיומנות רבה ובכישרון עצום גם סרטים של הבמאי ההונגרי בלה טאר) עשו עבודה מעמיקה וקפדנית ביצירת עולם בעל מאפיינים סגנוניים מובהקים שבולטים לעין מן הרגע הראשון.

 

אך גם בתוך גבולות העולם המאופיין כל כך הזה וגם במסגרת מערך הציפיות שלנו מקולנוע הנושק לאבסורד או לחלום, המיומנות הסגנונית והסיפור המקורי לא מבשילים ועוצמות הרגש הטמונות בסיטואציות המתוארות לנו על המסך נותרות בדיוק זה – טמונות, רחוקות מן העין ומן הלב.  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי