בגוף אני מבינה

אריאל הורוביץ
19.03.14

חבורת נשים דתיות מתכנסת מדי שבוע בחדר קטן במכון התורני לנשים לבוקר של יוגה ועבודה משותפת על הגוף. "התפיסה שלנו היא הוליסטית", אומרת נעמה פלסר, מייסדת הסדנה, "אנחנו רוצות ליצור זהות אחת שכוללת את כל הרבדים של האני"

מדי שבוע, בחדר קטן במת"ן (המכון התורני לנשים) בירושלים, מתכנסת חבורה של נשים דתיות – כולן אימהות עובדות, עסוקות ופעילות – לבוקר שלם של יוגה, עבודה עם הגוף ולימוד משותף. לפני עשור תופעה כזו היתה מתרחשת אולי רק בשולי החברה הדתית, אך סדנת "עבודה שבגוף", שפועלת זו השנה החמישית, הצליחה להתבסס במיינסטרים של הציונות הדתית ולהציע עיסוק נשי-רוחני בגוף.

 

נעמה פלסר, שייסדה את הסדנה ומנהלת אותה, מספרת כי הסדנה קמה מתוך צורך של נשים לחבר את הרבדים הגופניים של חייהן עם הרבדים הנפשיים והרוחניים העמוקים ביותר. "זה קשור באופן הדוק לזהות היהודית-ישראלית שלנו", היא אומרת, "זו תנועה שמבקשת שכל הרבדים של ה'אני' ייכללו – כולל הגוף.

"בעבר הגוף לא היה חלק מהשיח הרוחני" (צילום אילוסטרציה: ת'ינקסטוק)

"בעבר הגוף לא היה חלק מהשיח הרוחני. לא דיברו עליו בבתי המדרש, לא עסקו בו. גם הפמיניזם הדתי, שהתהדר בלימוד תורה לנשים, במדרשות ובמניינים שוויוניים, לא השכיל לעסוק בגוף. התחושה היתה שהשתיקה של הגוף יוצרת לא מעט נזקים. החינוך הציוני-דתי שבו גדלנו מדבר כל הזמן על ה'אנחנו' ועל עם ישראל, אך מתכחש לאני האינדיבידואלי, ובתוך כך, גם לגוף. הגוף תמיד היה משהו שמשתרך מאחור, אף פעם לא היה לו מקום מיוחד בתוך החינוך שלנו. עד אמצע שנות ה-20 שלי לא באמת ידעתי שיש לי גוף".

 

מתוך התחושה הזאת נולדה עבודה שבגוף. "התפיסה שלנו היא הוליסטית", אומרת פלסר, "אנחנו רוצות ליצור זהות אחת שכוללת את כל הרבדים של האני. בעבר היה שסע בין הרבדים השונים: נשים היו הולכות לחדר הכושר ודואגות לגוף שלהן, הן היו תלמידות חכמים והן ניהלו יחסים אינטימיים עם בני זוגן. לא היה דיבור בין המקומות השונים הללו, ונוצר משהו לא שלם בזהות. המטרה שלנו היא לאפשר לזהות לצמוח מלמטה, בתוך שיח נורמלי בריא, שמתחיל מהגוף ועולה למעלה".

 

לחרוז את היום

 

פעם בשבוע מתכנסות המשתתפות בסדנה לבוקר שלם, שנפתח בסדנת יוגה ותנועה, ממשיך בשיחה ערה שבה נידונים נושאים שקשורים לגוף, לנשיות, למיניות ולאינטימיות, לאחר מכן מתקיים לימוד של שיטת ימימה ולסיום – שיעור חסידות בהנחייתה של רות יאיר-נוסבאום, שחורז את כל מהלך היום.

 

כאשר אני שואל את פלסר כיצד העיסוק בגוף נדחק במשך שנים רבות מסדר היום היהודי, היא תולה זאת בתנאי הקיום של העם היהודי בגלות. "בד בבד עם הגלות הפיזית, היתה גם גלות של הגוף", היא אומרת, "השיבה אל הגוף היא חלק מתהליך של גאולה, של שיבה אל הפרט, אל הקיום האישי והגופני. הרב קוק כתב על כך כבר לפני מאה שנה, אך הקריאה שלו לא תורגמה. גם הניו-אייג' תרם לכך.

 

עד כמה הניו אייג' נוכח בפעילות שלכן?

"השפה שלנו היא לא ניו-אייג'ית, ובכל זאת, העידן החדש הנכיח את ההתייחסות לממד הרוחני שבתוכנו ואת התשוקה לחבר בין הממד הזה ובין החיים הפיזיים. אני רואה את עבודה שבגוף כחלק מגל חדש של פמיניזם דתי, שהוא הוליסטי, רוחני, והוא מייצר מרחב משמעותי של שקט. זה לא פמיניזם שעוסק בלעומתיות, במלחמה, אלא ביצירה של זהות שמספקת מין שקט קיומי וגופני, שלא פעם חסר בפמיניזם הקלאסי".

 

ההחלטה לפעול במסגרת מת"ן, בית מדרש ותיק של נשים ציוניות-דתיות – קירבה את עבודה שבגוף אל הקונצנזוס. "בהתחלה, כשהתחלנו לגלגל את הרעיון, הסתכלו עלינו כעל עוף מוזר", אומרת פלסר, "לא הבינו מה אנחנו רוצות; לא היתה משבצת שבה אפשר היה להניח אותנו. הכניסה אל מת"ן סייעה לחששות האלה להתפוגג. הנשים שמגיעות לסדנה הן נורמטיביות, עובדות ובעלות משפחה, כלל לא נשים הזויות, והן עוברות כאן תהליך שהוא קריטי לגוף שלהן ולחיבור בינו ובין הרבדים האחרים של האישיות". " נעמה פלסר, מייסדת הסדנה: החינוך הציוני-דתי שבו גדלנו מדבר כל הזמן על ה'אנחנו' ועל עם ישראל, אך מתכחש לאני האינדיבידואלי, ובתוך כך, גם לגוף. הגוף תמיד היה משהו שמשתרך מאחור. עד אמצע שנות ה-20 שלי לא באמת ידעתי שיש לי גוף "

 

בוגרות הסדנה מתארות תהליך של תשובה, של קבלה מחדש של עצמן ושל גופן. "יש כאן עבודה בכמה מישורים", אומרת פלסר, "גם לעבוד עם הגוף, גם לחדד את ההיבטים שקשורים בו, גם להעצים את עולם הרוח. אני מרגישה שהסדנה לא מעודדת בריחה אל עולם רוחני אמורפי ומנותק. מדובר בתהליך שמחובר מאוד לקרקע וגם לשמים; לא באסקפיזם קסום ומרגש שמנותק מן היומיום והשגרה, אלא ביצירת כלים שמחוברים אל האני, אל החיים עצמם".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי