למען האמת, יקירי, אינני שם קצוץ

מלאות 120 שנה להולדתו של בן הכט, אחד התסריטאים הפוריים בהוליווד והאיש שכתב את "חלף עם הרוח", היא הזדמנות טובה להיזכר בחרם שהוכרז עליו, המזכיר את הדילמה שבה נמצאים כיום יותר ויותר יהודים

התסריטאי ההוליוודי בן הכט אמר ש"קָרַן מגאווה" כששמע את החדשות בצהריים הסתוויים ההם ב-1948: הבריטים הכריזו על חרם נגדו. ביום, הכט היה התסריטאי בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד, אבל בלילה מכונת הכתיבה שלו הקלידה בשקיקה גילויי דעת נלהבים בגנות מדיניות המנדט הבריטי בפלשתינה. כעת הוא עמד לשלם מחיר על הדעות הבלתי מתפשרות שלו.

 

בחודש שעבר צוינו 120 שנה ללידתו של הכט; תאריך המזמין עיון מחודש בתגובתו לדילמה שידידיה של ישראל מתמודדים עמה כעת מדי יום: כיצד להגיב לחרם נגדהּ. , הכט, בנם של מהגרים יהודים מרוסיה, גדל בראסין וויסקונסין ובשיקגו ב"משפחה יהודית גדולה, מורחבת ומטורללת שמורכבת מדודים פראיים ודודות מטורפות-למחצה", כדבריו.

 
בן הכט. נאלץ לוותר על מחצית משכרו ולכתוב ללא קרדיט 

אחד מזיכרונות הילדות המוחשיים ביותר שלו היה של דודתו צ'שה לוקחת אותו להצגה, ובה שוטר האשים שלא בצדק את אחת הדמויות האחרות בגניבה. בן הצעיר והרגיש צעק במחאה מהיציע – מה שהוביל את מנהל התיאטרון לדרוש התנצלות מהדודה. צ'שה הגיבה בהכאת המנהל על הראש עם מטרייתה. "זכור את מה שאני אומרת לך", היא הסבירה לאחיין שלה, "זו הדרך להתנצל".

 

נראה שגישה זו נתנה אותותיה ברבות השנים, כאשר הכט פילס את דרכו במעלה הקריירה. הרומן הראשון שפרסם הוביל אותו לבית המשפט באשמת פרסום והפצת תועבה; הכט הפסיד במשפט, אבל זכה למוניטין לאומי. כעבור חמש שנים בלבד, זכה בפרס האוסקר הראשון שלו לתסריט מקורי על "עולם תחתון". הכט הזלזלן התפאר בעקבות הזכייה שהוא נוהג להשתמש בפסלון האוסקר כמעצור דלת. שנה אחרי זה המחזה שלו על עסקי העיתונות, "העמוד הראשון", היה ללהיט היסטרי בברודווי.

 

ג'ודית כריסט, אחת ממבקרות הקולנוע החשובות בארצות הברית, בסקירתה את הקריירה של הכט – שכללה 65 תסריטים (כולל "חלף עם הרוח" המופתי), 25 ספרים, 20 מחזות ומאות סיפורים קצרים ומאמרים בכתבי עת – כינתה את הכט: "ילד המולטימדיה הפורה ביותר של המאה הזאת". אבל שום דבר בה לא משתווה לעוצמת המחלוקת שהצית כשהחליט לעמוד על זכותו של העם היהודי לבנות מדינה מודרנית במולדת אבותיו.

 

לשון חומצית

 

מוקדם יותר בחייו, הראה הכט עניין מועט בכל דבר שנתפס כיהודי. נישואיו הראשונים (ב-1915) היו לגויה, ואחד מהרומנים המוקדמים שלו מתאר יהודים-אמריקאים באופן לא ממש מחמיא, עד כדי כך שקבוצה של רבנים מקליבלנד הצהירה שלא תאפשר לו להיקבר בעיר ("כבוד שאיש ממכריי לא השתוקק אליו מעולם", העירה פעם בעוקצנות אשתו השנייה, רוז).

 

היטלר שינה הכול. "הרצח הגרמני ההמוני של היהודים[...] הביא את יהדותי אל פני השטח", הכט נזכר מאוחר יותר. ב-1941 הוא הצטרף לוועדה למאבק לחירות (FFF), שקראה לתקיפה צבאית מקדימה נגד גרמניה הנאצית. אחרי שארצות הברית נכנסה למלחמה, הוא יצר ברית גורלית עם פעילים יהודים יוצאי דופן שכונו קבוצת ברגסון, ואלה השתמשו בטקטיקות שכיום נראות שגרתיות, אולם בזמנו נתפסו כשערורייתיות.

 

הברגסונים השתמשו בעצרות, במודעות עיתון ובשתדלנות בגבעת הקפיטול כדי להתחנן להצלת פליטים יהודים מהנאצים. הכט חיבר את הזכורות ביותר מבין מודעות אלו, שנשאו כותרות כמו "הזמן מתחרה במוות, למה אנחנו מחכים?" ו"עזרו למנוע מארבעה מיליון איש להפוך לרוחות רפאים". יצחק בן עמי, אחד ממנהיגי הקבוצה, כתב לאחר מכן כי קמפיין ההצלה "לא היה זוכה להיקף ולעוצמה שלה זכה לולא העט הכישרונית של הכט –  היה לו לב רחום, שכוסה על ידי קוצר רוח, כנות אכזרית, ולשון חומצית". " הקביעה של הכט לפיה היהודים האמריקאים "חוגגים בלב" אחרי כל פעולה נגד הבריטים בפלשתינה, ככל הנראה פגעה בעצב חשוף במיוחד בקרב הציבור הבריטי, וצוטטה בהבלטה שנה וחצי מאוחר יותר, כאשר האיגוד האנגלי של מציגי קולנוע הכריז חרם על כל הסרטים שלהכט היתה בהם יד "

 

 

לאחר המלחמה, הכט וקבוצת ברגסון התמקדו במאבק להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. ב-1946 הכט הפנה את תשומת הלב האמריקאית לאג'נדה הציונית עם המחזה השנוי במחלוקת "דגל נולד" (בכיכובו של מרלון ברנדו בן ה-22), שה"לונדון איבנינג סטנדרד" הכתיר כ"מחזה האנטי בריטי הארסי ביותר שאי פעם בוים בארצות הברית".

 

מטרתו של הכט היתה לגייס תמיכה אמריקאית להתקוממות שניהלו בפלשתינה ארגוני מחתרת יהודיים כגון האצ"ל והלח"י. למורת רוחה של הפקידות הבריטית, "דגל  נולד" השווה בצורה גלויה בין ההתקוממות היהודית ובין ההתקוממות של אמריקה הקולוניאלית נגד אנגליה (הפרסום של קבוצת ברגסון למחזה השווה את הכט עצמו לתומאס פיין).

 

מודעות העיתון של הכט הריעו ללוחמים היהודים בכותרות כמו "זה הכיוון לחופש!" ו"התקפה היא ההגנה הטובה ביותר! האצ"ל הוא ההתקפה הטובה ביותר!", אשר הרתיחו את הממשלה ואת הציבור הבריטי כאחד. ה"חצופה" ביותר מבין המודעות נקראה: "מכתב לטרוריסטים בפלשתינה". הכט לא הסכים כמובן עם הקביעה שהלוחמים היהודים הם טרוריסטים; זה היה המונח שבו השתמשו הבריטים כדי לתארם. זה היה מהלך הכטיאני קלאסי: לקחת עלבון ולזרוק אותו חזרה בפרצופו של המאשים.

 

חוגגים בלב

 

טענתו המרכזית של מכתבו הפתוח של הכט, שפורסם בחודש מאי 1947, היתה שרוב הציבור היהודי בארצות הברית מריע למורדים; 2,000 שנים של הגירה ורדיפה, נוסף על בגידה ועל היחס הקשה של בריטניה כלפי יהודי פלשתינה, הביאו אותם לכלל ייאוש. הכט כתב: "בכל פעם שאתם מפוצצים ארסנל בריטי [בפלשתינה], או הורסים כלא בריטי, או שולחים רכבת בריטית גבוה לשמים, או שודדים בנק בריטי, או משחררים את הרובים והפצצות שלכם לעבר הבוגדים הבריטים הפולשים למולדתכם, היהודים של אמריקה חוגגים בלב".
 

 
סצנה מתוך "חלף עם הרוח", תסריט: בן הכט
 

פקידי השגרירות הבריטית הנזעמים בוושינגטון ביקשו – ללא הצלחה – לשכנע את הנשיא טרומן לגרש את פיטר ברגסון (הוא לא היה אזרח אמריקאי), לבטל את הפטור ממס של קבוצת ברגסון, או לכל הפחות לאסור על עובדי מדינה לתמוך באופן פומבי בקבוצה. אבל היו להכט גם מגנים: בעל הטור הפופולרי וולטר ווינצ'ל, למשל, הגן על מודעותיו של הכט, היות שחשפו לטענתו את הבריטים במערומיהם; האחרונים, כתב, הפכו ל"ברוטליים" בשל הדיכוי החריף שלהם את "הפטריוטים הפלשתינים", שלא היו שונים מ"לוחמי מלחמת העצמאות שלנו". עיתונים בריטיים כינו את הכט  ווינצ'ל "זוג טיפשים ארורים".   

 

הקביעה של הכט שהיהודים "חוגגים בלב" ככל הנראה פגעה בעצב חשוף במיוחד בקרב הציבור הבריטי וצוטטה בהבלטה שנה וחצי מאוחר יותר, כאשר האיגוד האנגלי של מציגי קולנוע (England’s Cinematograph Exhibitors Association) - מפיץ הסרטים לאולמות הקולנוע הבריטיים – הכריז על חרם על כל הסרטים שלהכט היתה יד בהם.

 

העיתוי של האיסור ראוי לציון: אוקטובר 1948, עת מדינת ישראל הוכרזה. היות שכך, החרם לא היה כחלק מניסיון להשפיע על הכט או על החלטות מדיניות של הממשל האמריקאי; נראה שהאיסור הונע על ידי לא יותר מאשר רגשות פגועים וגאווה פצועה. הבריטים הפסידו, ועכשיו הם מוציאים את התסכול שלהם על בן הכט.

 

תותח פרטי

 

בהתרברבות אופיינית, הכט כתב ש"קרן" כששמע את החדשות. "התייחסתי לזה כאל הפרסום הטוב ביותר שאי פעם קיבלתי. [...]אימפריה שמכה באדם אחד ומעבירה סנקציות נגדו! היה בכך כדי לנפח את חיקו של סופר ולהגדיל את מידת כובעו. לא יכולתי להיזכר בהיסטוריה בשום מקרה אחר שבו אומה הכריזה מלחמה על פרט בודד. אני התרשמתי".

 

אבל כאשר מאזן חשבון הבנק שלו היה נמוך –  וזה לא לקח זמן רב,  בהתחשב  באורח החיים הבזבזני הידוע לשמצה של הכט – החל להרגיש את השפעת החרם. "מפיקי הסרטים, רובם יהודים שלכיסיהם שלשלתי יותר ממאה מיליון דולרים רווחים עם [התסריטים] שלי, היו לחוצים אפילו לענות לקריאות השלום שלי, שלא לדבר על לשכור אותי. להעסיק אותי ולסכן את השווקים האנגליים שלהם –  איזה יוצר קולנוע יהודי היה משוגע מספיק למחווה כזו!".

 

הדרך היחידה שהכט הצליח למצוא עבודה היתה על ידי קיצוץ השכר הרגיל שלו במחצית והסכמה שהשם שלו לא יופיע ברשימת הקרדיטים. הוא הפך למקבילה הציונית לתסריטאים ההוליוודיים שבגלל הנטיות הקומוניסטיות האמיתיות או המדומיינות שלהם, אולצו גם הם לכתוב בעילום שם לאולפנים הגדולים.

 

אחד מבעלי הברית הציבוריים המעטים של הכט היה כתב הוליווד של ה"ניו יורק טיימס", תומס פ' בריידי, שטען שביקורתם של ראשי קהילת הקולנוע הבריטית על הרשימה השחורה האנטי קומוניסטית בהוליווד היתה צבועה כי הם עצמם הכניסו את הכט לרשימה שחורה. בריידי ציטט "מפיק סרטים בסוד העניינים", עלום שם, שטען: "בשני המקרים, קיים מאמץ לשלול מאנשים את הזכות לעבוד, רק משום שהרעיונות שלהם נתפסים בעיני הרוב כדוחים".

 

"לבריטניה, ובמיוחד לאיגודים המקצועיים ולחלק מחברי מפלגת הלייבור, היתה סימפטיה כלפי במאים או סופרים גולים שהגיעו לבריטניה במקום לשתף פעולה עם הרשויות",  אמר לי בריאן נווה, שמלמד קולנוע באוניברסיטת בת' בבריטניה. עמיתו מאוניברסיטת סאסקס פרנק קרוטניק מציין כי "העיתונות השמאלית הבריטית היתה קולנית למדי בהתנגדותה לאלו ששיתפו פעולה עם פעילויות 'ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית'". " זמן רב לאחר שהבריטים סלחו לכל היהודים האחרים שנלחמו בהם – ואפשרו אפילו למנחם בגין [מנהיג האצ"ל] לפרסם את זיכרונותיו בלונדון – הם המשיכו לגעור ולהחרים אותי, כאילו, אלוהים ישמור, הייתי עסוק בהפגזות החוף של אלביון עם כמה תותחים פרטיים, כתב הכט "

 

רבים באנגליה זעמו על כך שדמויות הוליוודיות עשויות להיענש על הדעות הפרו-קומוניסטית שלהן – אך זעם זה לא הופנה גם כלפי סוגיית ענישת הכט על דעותיו הציוניות-מיליטנטיות. אף שהחרם הבריטי "הפך את ההכנסה שלי למשהו בלתי יציב באופן תמידי", הכט עמד על שלו. הוא כתב תסריטים תחת שמות של אחרים, או בלי שם בכלל. הוא הערים "על האימפריה שניסתה לנגח אותי" על ידי כתיבה בחתימתו לשבועון הוותיק של בן פרנקלין, "סטורדיי איבנינג פוסט", ולקולייר, "שלא היו מוכנים לצנזר את המדיניות הספרותיות שלהם למען חרמות בריטיים". הוא סירב בקביעות להשמיע ולו מילה של חרטה על מה שכתב על ההתקוממות היהודית ב-1947.

 

החרם נמשך ארבע שנים. "זמן רב לאחר שהבריטים סלחו לכל היהודים האחרים שנלחמו בהם – ואפשרו אפילו למנחם בגין [מנהיג האצ"ל] לפרסם את זיכרונותיו בלונדון – הם המשיכו לגעור ולהחרים אותי, כאילו, אלוהים ישמור, הייתי עסוק בהפגזות החוף של אלביון עם כמה תותחים פרטיים", כתב הכט. ב-1952 החרם נגד הכט איבד מהתנופה שלו והוסר בשקט, ורוח ההתרסה העקרונית של הכט נהית לחלק מרכזי במיתולוגיה שנוצרה סביבו.

 
תרגום: דפני קסל 
 

  • * רפאל מדוף הוא מנהל המוסד לחקר השואה על שם דייויד ס. ווימן בוושינגטון די.סי. ספרו האחרון נקרא: "פרנקלין ד. רוזוולט והשואה: הפרת אמונים"
  •  
  •  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי