רוח המפקד

הכנס "בעקבות הרוח" במכון הרטמן, שציין שנה למות מייסדו, הציב את השאלות: האם רוחה של החברה הישראלית שואפת לחוכמה וידע או שמא היא בנסיגה, וכן, מהי דמות האינטלקטואל הרצויה כיום. הרייטינג, אגב, היה בשמים

מאות בני אדם גדשו בשבוע שעבר את מכון שלום הרטמן בירושלים, לכבוד הכנס "בעקבות הרוח", המציין שנה למותו של הרב פרופ' דוד הרטמן, מייסד המכון ומחשובי המנהיגים הרוחניים של היהדות האורתודוקסית הליברלית. כאשר בשעות השיא בטלוויזיה משודרות תוכניות ריאליטי וגיבורי התרבות של הנוער הישראלי כבר מזמן אינם ביאליק ואלתרמן, הציב הכנס שאלה עיקרית אחת: איזו רוח מנשבת במפרשי החברה הישראלית? האם חוכמה, ידע ואינטלקטואליות הם עיקר עניינה של החברה הישראלית, או שמא הרוח נמצאת בנסיגה?

 
אריסטו ואפלטון, מתוך "אסכולת אתונה" של רפאל. איזהו אינטלקטואל? 

לקראת הכנס אספו אנשי מכון הרטמן נתונים מדאיגים על מצב הרוח במדינת ישראל – על רייטינג, על ניו אייג' ועל מדעי הרוח - והפיצו בקרב הקהל. כך, למשל, למדו המשתתפים בכנס כי התוכנית הנצפית ביותר בתולדות ועדת המדרוג הישראלית היא פרק הפתיחה של העונה הרביעית של "האח הגדול"; שרבע מיליון בני אדם פוקדים מדי שנה את קברו של הבבא סאלי; ושבשנה שעברה קוצצו באוניברסיטה העברית 70 קורסים בפקולטה למדעי הרוח.

 

השאלה הראשונית יותר, שבה עסק אחד המושבים בכנס עצמו, נגעה לתפקידם של אנשי הרוח בחברה. האם מוטל על האינטלקטואל תפקיד ציבורי? האם ייעודו הוא הסתגרות במגדל השן, באטמוספירה מחקרית סטרילית, או שמא ראוי שישמש מבקר חברתי המזעזע את אמות הספים של שומעיו וקורא לשינוי פניה של החברה?

 

פרופ' מנחם לורברבוים, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וראש בית המדרש במכון הרטמן, פתח את המושב וקשר בין השאלה שעומדת במרכזו ובין הגותו של מורו, דוד הרטמן, שגילם מופת של אינטלקטואל המעורב בחיים הציבוריים. אחד המדרשים השגורים ביותר בפיו של הרטמן היה המדרש ממסכת ברכות שבתלמוד הבבלי, המצטט את דבריו של אלוהים למשה רבינו לאחר חטא העגל: "לך רד". מהו "לך רד", שואל התלמוד, ורבי אלעזר משיב: "אמר לו הקב"ה למשה: 'משה, רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו, אתה למה לי?!". הרטמן, בצטטו את המדרש, תבע משומעיו לחבר בין המנהיגות האינטלקטואלית – הרבנית או האקדמית – ובין הציבור; להיזהר מהסתגרות במגדל השן, מחוסר רלוונטיות.

 

"כל מפעלו של דוד הרטמן הונע על ידי שאלות שמבחינתו היו בוערות", אמר לורברבוים, "זו היתה עבודת בנייה שבמרכזה השאלה: להיות או לא להיות. התלמוד מספר על רבי שמעון בר יוחאי שהיה סגור במערה שלו ולמד עם בנו תורה. האם תלמיד חכם אחר הוא מן האפשר?". בהמשך דבריו רמז לורברבוים לפרשת אדם ורטה. "ההתייצבות הזו איננה תמיד פשוטה", אמר, "העמדות שלך הן לא בהכרח פופולריות; ראש הרשת שבה אתה מלמד אומר לך: 'לא בבית ספרנו'. השאלה הזו קיימת לא רק בבתי ספר תיכוניים; היא קיימת בכל מוסדות ההוראה שלנו, מן הגן ועד האוניברסיטה. המשימה שלנו היא השמעת קול שונה".

 

מה מותר האקדמאי ממעצב השיער

 

ראשונת הדוברים בכנס היתה פרופ' טובה הרטמן, בתו של דוד הרטמן, ראש בית הספר לחינוך בקריה האקדמית אונו. הרטמן פתחה וסיפרה על ביקור אצל הסַפָּר שלה, שבו סיפרה לו על הפאנל שהיא עתידה להשתתף  בו ועל כך שמחויבותו של האינטלקטואל במרחב הציבורי היא לפעול לתיקון עולם. תגובתו של הספר הפתיעה אותה. מה אתם, האינטלקטואלים, יותר טובים מאיתנו, שאל. כולנו צריכים לתקן עולם. במה אתם מיוחדים?

 

"האם יש לאקדמאי ערך מוסף על הסַפָּר?", שאלה הרטמן, "או שהשאלה היא מהי התפיסה העצמית שלנו, כאקדמאים, ביחס לחברה שבה אנו חיים. יש לנו עמדה של כוח; איך נשתמש בה לתיקון עולם? אני נזכרת ב'לך רד' של אבא שלי, בביקורת שלו על עולם הישיבות הבריסקאי ועל האקדמיה, שבעיניו היו מאוד דומים זה לזה – אלה עסוקים רק בארבע אמות של הלכה, ואלו תלושים מן המציאות החברתית, עם השעשועים האינטלקטואליים של האקדמיה. אפלטון מספר על תאלס, ראשון הפילוסופים, שהתבונן במשך שעות בכוכבים, עד שנפל לבור מים. מצאה אותו משרתת וצחקה עליו. איך אתה רוצה להבין מה מתרחש בשמים אם אינך יכול לשים לב למה מתרחש בארץ?", שאלה הרטמן. " "אפלטון מספר על תאלס, ראשון הפילוסופים, שהתבונן במשך שעות בכוכבים, עד שנפל לבור מים. מצאה אותו משרתת וצחקה עליו. איך אתה רוצה להבין מה מתרחש בשמים אם אינך יכול לשים לב למה מתרחש בארץ?", שאלה הרטמן "

 

כחוקרת מגדר, ביקשה הרטמן לערער על יומרת ה"אובייקטיביות" של עולם האקדמיה ולטעון כי היומרה הזאת היא שפוגמת במעורבותם של האינטלקטואלים במרחב הציבורי. "יש שטוענים לאובייקטיביות במחקר", אמרה הרטמן, "התחום שלי קורא תיגר על הטענה הזאת. אם אני חוקרת תחום מסוים בהתפתחות האדם, והחוויה שלי לא כלולה בכך, אני מחויבת לא לשאול מה לא בסדר בי שאינני כלולה בתיאוריה, אלא מה לא בסדר בתיאוריה שאני לא כלולה בה. חלק מתפקידו של האינטלקטואל הוא לחשוף את המגויסות, להגיד מאין העמדות נשאבות".

 

פרופ' ישי רוזן צבי, מהחוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל אביב, ביקש בדבריו להגדיר את תפקידו של האינטלקטואל הציבור ולמקם אותו על הרצף ההיסטורי והרעיוני. לדבריו, דמותו של האינטלקטואל מבקשת לשבור את הדיכוטומיה שאפיינה את העידן המודרני, שבה השלטון מתיר למדענים לעסוק במה שהם רוצים, אך אוסר עליהם להתערב בכל מה שאינו קשור למדע, קרי: ביקורת השלטון והחברה. איש הרוח המעורב מתייצב כנגד הדיכוטומיה הזו.

 

"יש כאן חוסר קבלה של המחיצות הברורות שבין עולם הידע ובין עולם הערכים", אמר רוזן צבי, "בואו ננסה לדמיין מעין אמנה חברתית בין החברה ובין איש הרוח. אומרת החברה לאינטלקטואלים: אנחנו נממן אתכם, נאפשר לכם לעסוק בעניינים שלכם, ובתמורה, אתם תחשבו לא רק על סוגיות פילוסופיות, אלא תחשבו גם על החברה, תנסו להפוך אותה מקום טוב יותר. ההסכם הזה מניח, כמובן, שיש לאקדמאים ערך מוסף. האמנה החברתית הזאת מצפה שהאקדמאים לא יחשבו על המצב כמו פוליטיקאים או כאנשי תקשורת. הם יחשבו על המצב באופן שונה: באופן יותר עמוק, עם רקע היסטורי, עם כלים מחודדים יותר".

אינטלקטואל איננו בקונצנזוס

 

רוזן צבי הציע קריטריון נוסף, הכרחי לשיטתו, שדרכו יש לבחון את תפקודו של האינטלקטואל: היותו רדיקלי במובן המקורי של המילה – שורשי. "האינטלקטואל מנסה ללכת מעבר למובן מאליו, לעבור מבעד גבולות הגזרה של הדיון הגדור ולהטיל בו ספק", אמר רוזן צבי, והדגים את דבריו באמצעות הפולמוס על הגיורים בצה"ל, שהתחולל לפני כשנה. "במקרה כזה, האינטלקטואל צריך לקחת צעד אחורה ולשאול על גבולות הגזרה של הדיון: האם צבא צריך לעסוק בהמרת דת? למה מדינה עוסקת בהמרת דת? האם זה האופן היחיד שבו מדינה יהודית יכולה לעבוד? מהי מדינה יהודית? מהי מדינת לאום? מה הצידוק של מדינת לאום? האם בכך שאמרנו 'מדינה יהודית ודמוקרטית' סגרנו את הדיון?

 

"זה סוג השאלות שצריך לשאול. אסור לעצור במובן מאליו. הפיתוי להשתמש בסלוגנים או באוצר מילים מוכן מראש כדי לסיים דיונים, ובעיקר כדי לא להתחיל אותם, הוא חזק. אסור לעשות את זה. האינטלקטואל חייב להילחם על חופש הדמיון שיכול להיות אחרת ולבקר את המשטר ואת החברה. יש לכך מחירים: זה יוצר סוג של הזרה, וזה לא תמיד נעים, וזה נתפס כמתנשא וכמנותק, אבל זו בעיניי הגדרת התפקיד: דה-אוטומטיזציה של המובן מאליו. תפקידו של האינטלקטואל הוא לתקוע מקלות בגלגלים, לא להיכנע לקונצנזוס. מי שמדבר בשם הקונצנזוס איננו אינטלקטואל".  

 

חידוש: כל בני האדם שווים

 

תפקידו של האינטלקטואל בזירה הציבורית השתקף גם במושב נוסף, שעסק בשאלת היחס לזרים בחברה הישראלית. ד"ר אריאל פיקאר, ראש תוכנית "בארי" וחוקר במכון הרטמן, הציג תשובה הלכתית שכתב הרב חיים דוד הלוי (1924-1998), שהיה רבה הראשי של תל-אביב-יפו, אשר הציגה קול חדש ושונה בסוגיה הנפיצה הזאת, מהחשובות במפגש בין דת ובין ערכים דמוקרטיים.

 
הדוברים בכנס

החידוש הגדול של הלוי היה בבחירה לאמץ את עמדתו של רבי מנחם המאירי, מגדולי פרשני התלמוד במאה ה-13, שראה את הנוכרים בזמנו לא כעובדי עבודה זרה. "החידוש הגדול של המאירי הוא שכל בני האדם שווים ולכל אדם מגיע יחס מוסרי ושווה, למעט עובדי האלילים הקדמונים", אומר פיקאר, "כל בני הדתות המונותיאיסטיות הם תחת אותה הגדרה. לפי המאירי, עובדי האלילים היו מושחתים בכל תחומי החיים שלהם, ומאמיני האלוהות האחת – המונותיאיסטים - הם אנשים מוסריים. וכך הוא מכניס אותם תחת ההגדרה הזאת ומסיר מעליהם את התווית של 'עובדי עבודה זרה'.

 

"המאירי כתב כך על מאמיני הדתות המונותיאיסטיות, אבל למעשה אפשר להחיל גם על אנשים שאינם מאמינים באלוהים, אך יש להם חוק ומשפט ומוסר. היחס אל אנשים כאלה הוא כמו היחס ליהודי. אין שום הבדל בין יהודי ללא יהודי בשום עניין מוסרי-ערכי. הלוי לוקח את זה כתשתית לשוויון זכויות מלא".

 

פיקאר מבקש לקשור בין תשובתו של הלוי, שנכתבה בסוף שנות ה-90, ובין המציאות במדינת ישראל כיום, כאשר החברה הישראלית עומדת מול מבקשי המקלט והפליטים. את תשובתו של הלוי ניתן לראות כמופת של איש רוח, רב אורתודוקסי שלא נשאר ספון בין ארבעת קירות בית המדרש, אלא מספק תשובה הלכתית שיש לה רלוונטיות רבה.

 

"יש כאן אמירה ברורה", אומר פיקאר, "יש לנו חובות מוסריות כלפי כל אדם. יכול להיות שאנחנו לא יכולים לקלוט את כל הפליטים מסיבות מסוימות, אך עצם היותם לא יהודים אינו רלוונטי לחובה המוסרית. יש לנו חובה מוסרית כלפי בני אדם הנמצאים בצרה. הטיעון הנוראי שמשמיעים ח"כים בימין על כך שאנחנו לא רוצים לקבל את הפליטים בגלל שהם לא יהודים, הוא בלתי מוסרי בעליל. הרב הלוי כותב את ההפך הגמור".

 

רות קרא-איוונוב-קניאל, משוררת ומרצה למחשבת ישראל, חוקרת במכון הרטמן, הציגה גם היא מבט אחר על שאלת היחס לזרים מתוך המקורות. "זה קשור מאוד למה שמכון הרטמן מנסה לעשות", אמרה, "כמכון מחקר, הרטמן מבקש להיות מעורב בחברה הישראלית ולהראות כיצד יש במסורת היהודית מגוון רחב של קולות שאפשר להשתמש בהם כדי לעשות תיקון חברתי".

 

קרא-איוונוב-קניאל התמקדה בדבריה בגיבורות של בית דוד – בנות לוט, תמר ורות המואבייה – נשים זרות שאינן מקבלות על עצמן את כללי המשחק המקובלים ומבקשות לחולל תיקון – גם בגילוי עריות וגם בפיתוי הגורן שבמגילת רות.

"ספרות חז"ל מציגה את הסיפור של הנשים האלה כאתיקה של גאולה", היא אומרת, "הנשים הזרות האלה יוצרות תיקון על ידי מעשה חתרני, והן הופכות להיות מכוננות בית המלוכה, האימהות שמהן ייצא דוד המלך. בקבלה אפילו מדובר על כך שהנשים האלה, רות, תמר ובנות לוט, מתקנות את העולם האלוהי במעשה הפיתוי שלהן. יש כאן דגם שצריך ללמד אותנו משהו על היחס לזרים בחברה הישראלית. " פרופ' רוזן צבי: האינטלקטואל חייב להילחם על חופש הדמיון שיכול להיות אחרת ולבקר את המשטר ואת החברה. יש לכך מחירים: זה יוצר סוג של הזרה, וזה לא תמיד נעים, וזה נתפס כמתנשא וכמנותק, אבל זו בעיניי הגדרת התפקיד: דה-אוטומטיזציה של המובן מאליו "

 

"העובדה שהמקרא והקאנונים הגדולים, חז"ל והקבלה, לא רק שאינם מתביישים בשושלת הזאת, אלא אף מציבים אותה במוקד החשיבה על גאולה. היא מעוררת השראה, היא מעודדת אותנו לשאול: כיצד דווקא נשים זרות יכולות להביא תיקון כנגד המוות והמצוקה? זה מעניין שבכל הסיפורים הללו יש רגע של דיאלוג שסופו הנשים מאלצות את הגברים להכיר בטעותם. בזכות הדיאלוגים הללו, יש תיקון. אם לא יהיה מפגש ודיאלוג, אם לא תינתן גם לזרים האפשרות להביא את הגאולה, לא נוכל להביא תיקון".

 

בואו להיות חברים באתר הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי