אפשרות של התפרנסות

עמיחי חסון
02.02.14

ביום רביעי יוכרז הזוכה בפרס ספיר, הפרס החשוב ביותר בענף הספרים הישראלי, ויגרוף לידיו 150 אלף שקל. עיתוי הטקס טעון השנה במיוחד: הוא יתקיים על רקע הדיון בחוק הספרים, ששוב השאיר את היוצרים מאחור

עונת הפרסים הבינלאומית כבר החלה, ובין טקס פרסי האוסקר, הגראמי והפוליצר, ישתחל לו גם פרס מקומי קטן יותר, "פרס ספיר" לספרות, שהזוכה בו יוכרז ב–5 בפברואר. קטן הוא כמובן מושג יחסי: 150 אלף השקלים שיקבל הסופר הזוכה (כמו גם תרגום הספר לערבית ולשפה זרה נוספת), הופכים את ספיר לפרס בעל הערך הכספי הגבוה ביותר המוענק לספרות בישראל, כשבנוסף גם ארבעת המועמדים הסופיים שלא נבחרו יזכו בפרס של 40 אלף שקלים כל אחד.

 
דרור משעני. האם הספר שלו, "היוצא דופן ברשימה", ייקח את כל הקופה? (צילום: יח"צ)

חמישה פיינליסטים הגיעו לגמר: "אפשרות של אלימות" מאת דרור משעני (כתר), "צילה" מאת יהודית קציר (הקיבוץ המאוחד) "כלה" מאת אורה אחימאיר (עם עובד), "בעלת הבית" מאת נעה ידלין (זמורה ביתן) ו"גן נעמי" מאת ישי שריד (עם עובד). הם נבחרו על ידי ועדת הפרס בראשות פרופ' גבריאלה שלו (לשעבר שגרירת ישראל באו"ם) מתוך "הרשימה הארוכה", שכללה גם את הספרים האחרונים של אסף גברון, גילית חומסקי, דרור בורשטיין, ישעיהו קורן, יזהר הר־לב, גיא עד ואיריס אליה־כהן.

 

"הספרים שעלו השנה לרשימת המועמדים לפרס ספיר מתאפיינים בהקשר המקומי שבו נכתבו", אומר ד"ר שמואל פאוסט, עורך מדור הספרים במוספים "שבת" ב"מקור ראשון" ו"ערב שבת" של "מעריב", "הם דורשים מקוראיהם להביט מעט סביבם ולזהות אזורים ודמויות פריפריאליים או להביט לתוך עצמם ולזהות את מאפייני שיוכם הסוציולוגי במבט שמחייב מעט אירוניה עצמית. בעלילותיהם יש מקום נכבד לביוגרפיה, להיסטוריה ולהתרחשויות מקומיות - בין פריפריה גיאוגרפית כבאר שבע או סוציולוגית כבני ברק ובין מרכז אליטיסטי שבע כרחביה הירושלמית 'השמאלנית' וצפון תל אביב 'הנדל"נית'".

 

האם אפשר להגיד משהו על סדר היום הספרותי בעקבות הרשימה?

"כל הספרים ברשימה, אולי למעט ספרו הבלשי של דרור משעני, מצביעים אולי על סדר יום ספרותי הולך ונוכח העושה שימוש בחומרים מקומיים – במקום, בשפה ובהיסטוריה – באופן נטול פתוס אידאולוגי ובשפה שאינה חוששת להיות עשירה, גם כשהיא שומרת על דיוק ולא מצטעצעת".

 

מי פה בעלי הבית

 

"המאפיין החברתי-מקומי שברוב ספרי הרשימה מחייב גם התייחסות לשפה, שעלולה להיות כישלון מהדהד או להיות לגולת הכותרת של הרומן", מסבר ד"ר פאוסט, "כך, למשל, בספרו של ישי שריד 'גן נעמי', ניכר השימוש הנכון בגוונים, בסגנונות וברובדי משמעות שונים של השפה. באופן אחר, נעה ידלין, בספרה 'בעלת הבית', העוסק במשפחה ירושלמית אמידה ופעילה פוליטית, מצליחה לתאר את דמויותיה מהשמאל העירוני השבע באופן משכנע, תוך שימוש דוקר בשנינות ובהומור, בעיקר עצמי. ירושלמיוּת מסוג אחר לגמרי מתגלה בספרה של אורה אחימאיר, 'כלה', והשימוש המרהיב בשפה מחיה את העיר ואת הביוגרפיה של המחברת".

 

בשניים מהספרים עולות סוגיות כלכליות דוגמת יחסי ההון-שלטון שצפו בעקבות המחאה החברתית: "גן נעמי" מפנה את הזרקור אל חייה של גננת ותיקה המגלה שהיא צריכה לפנות את הגן לטובת פרויקט דירות תל אביבי יוקרתי שיוזם טייקון נדל"ן, ואילו "בעלת הבית" עוסק בין היתר בתנועת הכסף בחיינו דרך משפחה המסתבכת בחשדות פליליים לגניבה של כמה מילוני שקלים.

 

"ידלין כתבה רומן אינטליגנטי שפשוט כיף לקוראו", אומר אריק גלסנר, מבקר הספרות של "ידיעות אחרונות" וזוכה פרס ברנשטיין לביקורת ספרות, "לא תמיד הכותבים הנבונים יודעים לכתוב באופן מותח ועוקצני וגם באופן מענג - וכאן ישנו השילוב הזה".


יהודית קציר (צילום: יח"צ)
 

לדברי גלסנר, ניתן לזהות את הספר כ"סאטירה מצוינת על שמאל מדיני ואשכנזי מדושן עונג ומרוצה מעצמו. ומהצד השני, קטעים ליריים ונוגעים ללב על הדור השני של השמאל הנפוח, דור שמעורר אהדה גדולה בהרבה ומגולם בדמותו של אסא פוגל, בנה הדוקטור מחוסר העבודה של אלישבע פוגל הפרופסורית, הגיבורה השנייה של הספר. אסא מעורר אהדה גם במלחמתו הדון קישוטית באי רציונליות הניו אייג'ית ששוטפת את החברה הישראלית. הוא, בעצם, מי שלוקח ברצינות את עקרונות ה"נאורות", שאימו מייצגת, אלא שאימו בגדה בהם".

 

נבירה בסודות ובהיסטוריה משפחתית הם גם המוקד של אורה אחימאיר ב"כלה" ושל יהודית קציר ב"צילה". שניהם רומנים בעלי מוטיבים אוטוביוגרפיים מובהקים, בסגנון שנפוץ בספרות העברית בשנים האחרונות (ובולט גם ברשימת הזוכים של ספיר, כמו "תש"ח" של יורם קניוק, שזכה לפני שנתיים). הם מתארים מסעות גיאוגרפיים שנפתחים בתחילת המאה ה-20, ויש בהם מבט אישי ואינטימי שמנסה לדבר דרך הפרטי על הכלל. אחימאיר נעה בעקבות אימה בין צפת לירושלים המנדטורית, וקציר עולה עם אם-סבתה מליטא לאודסה, ומשם לארץ ישראל.

 

שונה מכולם הוא ספרו של דרור משעני, "אפשרות של אלימות", ספר ז'אנר בלשי העוקב אחרי החקירות של הבלש אברהם אברהם, שנתיים אחרי ההצלחה הבינלאומית של הספר הקודם בסדרה, "תיק נעדר". מעט מאוד ספרי בלשים טובים נכתבו בעברית, ומקובל לחשוב שלרבים מהקוראים יש הסתייגויות מהז'אנר, אבל משעני מוכיח שאפשר לשכלל את הבלש הישראלי לדרגת אמנות.

 

"משעני כתוב באופן מקצועי מאוד" מסביר גלסנר, "ושומר על נימה מאופקת, קודרת-בריטית, לאורך כל הטקסט. הנימה המדודה הזאת של המספר מתאימה מאוד לאופיו של הבלש המדוד והזהיר שלו, אברהם אברהם. הרומן הבלשי שלו נוגע גם בנושאים חברתיים, אבל בלי לדחוף אותם לקורא באופן מאולץ. יש כאן בלש עגמומי ומעורר אהדה בתוך כתיבה מאופקת - וזה מרשים".

 

הבוקר הישראלי

 

"פרס ספיר", המוענק מאז שנת 2000 על ידי מפעל הפיס לזכרו של שר האוצר לשעבר פנחס ספיר, מתבסס על המתכונת של פרס "מאן בוקר" הבריטי. אף על פי שהוא מחולק מעט שנים, ידע הפרס לא מעט סקנדלים, שכללו פסילות של ספרים מועמדים ואף פסילה גמורה של הזוכה לשנת 2009 (אלון חילו, על הספר "אחוזת דג'אני", בגלל חשש לניגוד אינטרסים של ועדת הפרס דאז) וכן ספג ביקורות של קובעי הטעם הספרותי.

 

אריק גלסנר טוען שהוא בעד פרסים תרבותיים כמו פרס ספיר, אבל נגד לייחס להם חשיבות רבה מדי. "פרסים אינם מעידים על מי שזכו בהם שהם הטובים ביותר בתחומם באותה השנה", הוא אומר, "הם מעידים רק שזוכה הפרס קלע לטעמם של שלושה-חמישה-שבעה אנשים בשנה מסוימת. דוגמאות לפרסים ידועים שהחמיצו סופרים חשובים יש הרבה. הנובל החמיץ את בורחס, נאבוקוב, ג'ויס, טולסטוי ועוד רבים וטובים".

 

התבוננות בזוכים ובמועמדים בשנים הקודמות אכן עלולה לעורר לפעמים תהיות לנוכח נפקדותם של חלק גדול מהספרים הטובים והחשובים שיצאו בעשור האחרון; גם הפעם חסרים בה כמה מהספרים הבולטים של השנה החולפת, כמו "שניים דובים" של מאיר שלו ו"שירת המקהלה" של יהושע קנז. אבל מנגד, יש בו כמה בחירות מפתיעות שמעידות על אומץ. כך או כך, ערכו הכספי והחשיפה הציבורית שהוא זוכה לה הופכות אותו לחשוב מסוגו בישראל. " ד"ר שמואל פאוסט: הספרים ברשימה מצביעים אולי על סדר יום ספרותי הולך ונוכח העושה שימוש בחומרים מקומיים – במקום, בשפה ובהיסטוריה – באופן נטול פתוס אידאולוגי ובשפה שאינה חוששת להיות עשירה, גם כשהיא שומרת על דיוק ולא מצטעצעת "

 

הפרס מחולק השנה בעיתוי קריטי מבחינת הקהילה הספרותית בארץ - בד בבד עם עלייתו לסדר היום של חוק הספרים, שהיה אמור להיות גלגל ההצלה של הענף. החוק עומד להיכנס לתוקף בזמן הקרוב, אבל נדמה שהוא רחוק מלהשיג את מטרותיו המקוריות.

 

קרב ההיאבקות הכלכלי בין רשתות המכירה (ובראשם: סטימצקי וצומת ספרים) להוצאות הספרים מצליח לעקוף את סעיפי החוק. הסופרים - האנשים שבמקרה כתבו את ה"מוצר" העומד למכירה - נותרים שוב האחרונים בשרשרת המזון הכספית, ורבים מהמולי"ם הפסיקו את העבודה על ספריהם של סופרים לא מוכרים.

 

מי לטעמכם ראוי לזכות השנה בפרס ספיר? דברו איתנו על זה בעמוד הפייסבוק שלנו 

עוד בבית אבי חי