אחד ועוד אחד שווה אחד

לונא אבו נסאר, שאלבום הבכורה שלה הוא אחד המיוחדים שיצאו כאן השנה, משלבת בין עולמות וגורמת לערבית ולעברית להישמע שפה אחת, אבל אחרת וחדשה. במילים אחרות, היא מנסחת את מקום המפגש המדויק שבו שתי התרבויות עשויות להתחבר. ראיון

אלבום הבכורה של לונא אבו נסאר ״אספר לך״ הוא בעיניי בין האלבומים המיוחדים שיצאו כאן השנה. אעז אף לומר שהוא פורץ דרך, הן מוזיקלית הן טקסטואלית, ולראיה, הביקורות המהללות שנכתבו עליו וזכייתו בפרס היצירה של אקו״ם. ועדיין, סוד הקסם של האלבום הזה, העדין והדוקר כל כך, נותר מסתורי.

 
לונא אבו נסאר. "גל של רגש יכול לעבור גם כשלא מבינים את המילים"

כמעט כל הביקורות החמיאו לאמביוולנטיות של האלבום וליכולתו לקשר בין קצוות מוזיקליים ותרבותיים מכל הסוגים: בין הגשה כנה ופשוטה למורכבות ועושר צליליים, בין האקוסטי לאלקטרוני או לרוק, בין המלטף לכואב ובין העברית לערבית. אני בחרתי דווקא בעולמה הטקסטואלי של אבו נסאר כנקודת הפתיחה לראיון הזה.

 

אני חשה שמול אישיותה הבימתית המהפנטת ומול כישוריה הייחודיים כאמנית מבצעת, דווקא מילותיה של אבו נסאר, הבלתי שגרתיות כל כך, לא זוכות תמיד לתשומת הלב הראויה להן. אולי כאן טמון המפתח לצופן היצירה שלה. בהתאם לאופן השקול והמדויק שבו מתנהל אלבומה, אבו נסאר גם שוקלת מילים בראיון; מדייקת ומחדדת את כוונתה עד הסוף.   

 

כיצד התחלת ליצור מוזיקה והאם היה ברור לך מן ההתחלה שאת תכתבי את המילים לשירייך?

"התחלתי בסוף כיתה י"ב. קיבלתי תוכנה להקלטה ולעריכה וקצת התחלתי להמציא דברים. מיד אחרי הלכתי ללמוד בבית הספר מיוזיק והבנתי שאני יוצרת. שם באמת התחלתי ליצור באופן רשמי ולא כל כך הבנתי שזה מה שאני עושה.

 

"לגבי המילים - ממש ממש לא. אני מגיעה לגמרי מנגינה. טקסט זה משהו מפתיע שקרה בדרך. היו כל מיני ניסיונות - כתבתי לעצמי - אבל לא התייחסתי לזה. במיוזיק הייתי צריכה לכתוב פה ושם לכמה דברים, וזה פשוט היה אילוץ של פרויקט גמר. התחלתי לכתוב בגלל אילוץ. אני לא באה מהכיוון הזה בכלל; מילים הן לא הצד החזק שלי.

 

והיו לך השפעות ראשוניות שהובילו אותך?

"פשוט התחלתי לעשות, לכתוב. ההשפעות שלך נכנסות פה ושם. אי אפשר לשים מסננת".

 

מה קשור אנגלית?

 

אחת ההשפעות המכריעות על לונא, שמורגשות באלבום הזה כבר מהאזנה ראשונה, הוא המרחב הרב-שפתי שבו אבו נסאר חיה ויוצרת. במרחב שבו העברית והערבית מתכתשות זו עם זו תדיר, ובעיקר מוצגות לנו מדי יום כהפכים גמורים, שפות אויבות כמעט, יצירות כמו זו שלה מבטאות את המקומות המורכבים, הכואבים אך גם מלאי ההשראה, שבהם השפות הללו יכולות לדבר זו עם זו, להמשיך זו את זו, להיפגש.

 

באלבום יש שירים בעברית ושירים בערבית, אך המעטפת המוזיקלית וההפקתית של השירים (וכאן יש מקום לציין את שותפה של אבו נסאר ליצירה, מפיק ומעבד האלבום דרור רותם) מאפשרת שמיעה רציפה ולכידה. אני, שעברית היא שפתי הראשונה, מצאתי את עצמי מתבלבלת וכושלת בין השפות, מרגישה שהערבית של השירים נהירה לי, והעברית חומקת מבין אצבעותיי, ולפרקים - שהשירים הם כולם באותה השפה. איזו? מעין שפה אחרת, שהיא במקרה גם ממש מכאן. שאלתי אותה על הבחירה הזאת שלה.

  

איך התקבלה ההחלטה אם לכתוב שירים בעברית או בערבית?

הייתי כותבת באנגלית בהתחלה וכשזה הגיע לשלב של להוציא משהו משלי החוצה עלתה השאלה הזאת. זה שאלה של מה השפה שלך, למי אתה שר ומה אמיתי ומה נכון. אנגלית זה מגניב כי זה מוכר באוזן, לפחות בתור מישהי שרוב המוסיקה ששמעתי היא באנגלית, אבל זה לא אומר שאני צריכה לכתוב בשפה הזאת". 

איפה השפות האלה מתנגשות ואיפה הן ממשיכות זו את זה? כי האלבום יוצר תחושה שזה מאוד לכיד, אתה בתוך עולם אחד עכשיו ואז עניין אותי איפה את רואה את זה - הרבה אמנים דוברים את שתי השפות ועושים הפרדות, זו בחירה שהיא לא קונבנציונלית להכניס את שתי השפות לאותה רצועה.

"אני חושבת שהקרבה נובעת מהגיון פנימי שלי שמתקיים בין השפות. הקרבה נובעת מתוך הבנה של שתי השפות ולחיות את שתיהן באמת. אני מדברת איתך עכשיו בעברית עוד שניה אמא שלי תתקשר ואדבר איתה בערבית; אני צריכה לעשות את הסוויץ' בשנייה. אין לי את המרחק הזה בחיים האמיתיים לשמחתי ולצערי. בהתחלה כשעברתי לתל אביב זה היה משתק אותי, בקושי דיברתי, לא כולם צולחים את זה בהצלחה".



 
"אספר לך"

בהופעה האחרונה שלך שהייתי בה סיפרת על אחד השירים באלבום, ״בנת מין״: אמרת שאת תמיד תוהה על מה אנשים שאינם דוברי ערבית חושבים שהשיר מדבר. אילו תגובות את מקבלת מהקהל על מחסום השפה?

"כן, באמת אין לי מושג מה עובר לאנשים בראש. זה מעבר לציפייה שלי, שאנשים ישבו ויקשיבו למה שיש לי להגיד ויבינו. מובן שדוברי ערבית לרוב מבינים את שתי השפות. להפתעתי, לפעמים אחרי הופעה באים ואומרים שהתרגשו משיר מסוים למרות שלא הבינו כלום. אני באמת לא יודעת לענות בצורה נקייה, כי אני כן מבינה. אני יכולה להגיד מהמקום שלי שאני כן מתרגשת משירים שאני לא מבינה לחלוטין. לפעמים התוכן כבר נמצא בשיר, גם אם את לא מבינה את המילים. יש איזה גל של רגש שיכול לעבור גם בלי להבין את המילים, וזה כוח עצום שאני לא יודעת איך הוא עובד".

 

רגעים כמו שתיארת - התרגשות של קהל משיר שהוא לא מבין את מילותיו  - ממחישים כמה כוח יש ליוצר
 "כשעבדנו, אז מהמקום שלי, ניסיתי להיות הכי מדויקת עם עצמי; קודם כול לא לשקר לעצמי. שאלתי את עצמי 'למה שאנשים יקשיבו לזה? זה כל כך שלי, מה זה קשור'. ואחרי זה הבנתי שזה ההפך - שכמה שאת מדויקת עם עצמך זה עובר יותר. אני לא יודעת איך, אבל זה עובר. אנשים פשוט מבינים".

 

רק תקשיבו

שאלת ההבנה והרב שפתיות נוכחת ביתר שאת גם בהרכב ההיפהופ היפואי שבו חברה אבו נסאר, סיסטם עאלי. להרכב, שהוציא גם הוא אלבום בכורה בשנה האחרונה, שירים מפוכחים וחדים בארבע שפות: ערבית, עברית, רוסית ואנגלית. אין זה פלא אפוא שהיא מציינת אותו כאחד ממקורות ההשראה הגדולים ביותר שלה:

 

״יש שני מקורות השראה אחרונים שאני יכולה לשים אצבע עליהם. הראשון זה סיסטם עאלי. לא תמיד הייתי חברה בלהקה; זו נקודה שעשתה לי סוויץ' בראש עוד לפני שהצטרפתי אליהם. הם לקחו מבחינתי שני דברים שהתחברו ועשו לי היגיון: בליל השפות שיש פה ומוזיקה. לא יכולתי לבקש משהו יותר נכון ומתאים ונותן השראה באותו רגע מזה. זה היה בהופעת רחוב שלהם בשאפה בר ביפו. אחר כך החלפתי את הגיטריסט שלהם כשהוא היה בחו"ל ואז מצאתי את עצמי בפנים. עכשיו אני שם, תמיד על התפר בין נגינה לשירה.

 

"ההשראה השניה היא להקת תות ארד, שהביאה משהו חדש בזה שחיברה בין השפה הערבית למוסיקת רגאי. זה קשור בעיניי לאותנטיות וליוזמה - הם מעזים להביא את הדבר עצמו, ללכת פנימה ואז החוצה, בלי להתחשב בדברים חיצוניים. כל אחד ומה שהוא - זה הכי נכון. לא מה שהולך היום, אלא מה שנכון. זה משהו שאי אפשר ללמד״.

 

נוכחותה של אבו נסאר בולטת מאוד בסיסטם עאלי, שעושה היפ הופ, שהוא ז'אנר שנתפס כגברי מאוד.

 

האם את רואה הבדלים בין שירה של נשים לשירה של גברים?

"יש הבדל, מסיבות פיזיות שמייצרות הבדל בין שירה של גברים לנשים. מצד שני, גבר ואישה יכולים לשיר עם אותה גישה, ולהבדל המולד הזה לא יהיה שום משמעות. בסיסטם עאלי בפרט, האנרגיות הגבריות קיימות ברמה מאוד גבוה, מה שבהכרח מבליט את העדינות של הנשים החברות בלהקה - אבל זה בגלל האופי הספציפי של איך שאנחנו שרות. יש נשים ששרות אחרת, ויכול להיות שאם הן היו בהרכב, אז ההבדל הזה לא היה מורגש".

 

אני שואלת את זה כי הבחנתי שהרבה ביקורות על האלבום מציינות את ההגשה העדינה שלך. האם זה משהו שאת חווה גם בעצמך, או שזה משהו שאנשים מבחוץ שומעים?

"אני יכולה להתחבר לדיבור על ההגשה, אבל אני לא חווה את זה אותו הדבר. בדיוק כמו שאנשים תמיד יראו אותך אחרת מכפי שאת רואה את עצמך במראה. לא הייתי מייחסת את הגישה שלי ישירות לזה שאני אישה. זה הקול שלי וככה הרגשתי שצריך לבצע את הדברים; גם גבר יכול לשיר עם אותה הגישה". " כשעבדנו, אז מהמקום שלי ניסיתי להיות הכי מדויקת עם עצמי, קודם כול לא לשקר לעצמי. שאלתי את עצמי 'למה שאנשים יקשיבו לזה? זה כל כך שלי, מה זה קשור'. ואחרי זה הבנתי שזה ההפך - שכמה שאת מדויקת עם עצמך, זה עובר יותר; אני לא יודעת איך, אבל זה עובר. אנשים פשוט מבינים "

 

אני רואה במוזיקה של אבו נסאר חלק משיח רב תרבותי שאינו מתנצל, אינו מוחק מי ממשתתפיו ומצליח באמת לקרב אנשים לגרעין יצירתי כלשהו, ל״גל של רגש״ הזה שהיא הזכירה קודם. שאלתי אותה עד כמה היא חושבת שיש אפשרות בישראל כרגע לייצר איזשהו חיבור אמיתי בין שפות וקהילות דרך המוזיקה. התשובה שלה היתה פשוטה וכנה, ובעיקר חזרה לשורש של הכול מבחינתה - המוזיקה עצמה. היא ענתה: ״אם אנשים יתנו לזה מקום, אני מאמינה שזה אפשרי. כמו שמוזיקה חיברה אותי, אני מאמינה שאנשים אחרים יכולים להתחבר באותה הצורה. זה מתחיל מהלקשיב״.

בואו לדבר על השירים היפהפיים של לונא אבו נסאר בעמוד הפייסבוק שלנו 

עוד בבית אבי חי