ט"ו בשבט הוא חג נהדר. מלבד פריחת השקדיות, יש הרבה יופי בחג הזה, ובשנים האחרונות הוא גם משמש דוגמה חיה להתחדשותה ולחיותה של המסורת העברית: היא מתגלה בהקשר שלו כמסורת היסטורית רציפה מאז תקופת המשנה ועד ימינו. מה שהחל כיום טכנוקרטי שציין את שנת המס החקלאית בהלכה של ארץ ישראל העתיקה נהיה בגולה למועד שבו מציינים את הגעגועים לפירות הארץ באמצעות אכילתם.
יכולים לקלוט את האילן (גם) כתמונה
במאה ה-16 התפתח המנהג הקבלי של סדר ט"ו בשבט – ריטואל מיסטי שנועד לסייע באיזון ובתיקון ארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה) ובו הפירות שאוכלים מסמלים את העולמות הנזכרים לעיל על פי יחסי הקליפה והפרי שבהם. בסוף המאה ה-19, נהיה ט"ו בשבט לחג הנטיעות כחלק מן הפרויקט ההתיישבותי של העלייה הראשונה. תחילה ביוזמתם של חברי יסוד המעלה, ולאחר מכן בהובלתו של זאב יעבץ, המחנך מזיכרון יעקב. גם משכן הכנסת נחנך בט"ו בשבט, וכך נהיה ליום שבו מציינים את הולדת הפרלמנט הישראלי המודרני. לבסוף, בשנים האחרונות, כולנו עדים גם לתהליך שבו החג הולך ונושא ערכים של קיימות וסביבה.
בשל כל אלו, ט"ו בשבט הולך וקונה לעצמו אחיזה בתור אחד החגים שמסמלים יותר מכול את מגמת ההתחדשות היהודית בתרבות הישראלית בשנים האחרונות: הוא ממחיש לנו באופן מיוחד עד כמה מסורת – במהותה – איננה גוף מידע סטטי, וניתן בכל דור ודור להשתתף בעיצובה המחיה; עד כמה המסורת עצמה כמוה כאילן מניב פרי.
ייתכן שעוד מוקדם לשאול, אבל בהינתן התהליך שזה עתה תיארתי, אני מוצא את עצמי שואל לאן עוד החג הזה יכול להתפתח. אין לי על כך תשובה, כמובן, אבל יש לי תחושה שאילו היינו שואלים את מרטין בובר, הוא היה שולף לנו תשובה בן רגע, כי האילן הוא אחד הדימויים שבובר משתמש בהם כדי להמחיש את הפילוסופיה הדיאלוגית שלו.
עניין לי עם אילן
כיום בט"ו בשבט אנחנו מדגישים את האחריות שלנו כציוויליזציה כלפי עולם הטבע והחי, עולם שמשאביו אינם אינסופיים, והניצול החזירי שלהם הוא אולי בבחינת אחת הסכנות הגדולות ביותר שהמין האנושי נדרש להתעמת איתן בדורנו. זהו כמובן תהליך חיובי של התפכחות, ואין להקל ראש ברמת הדחיפות והבהילות של המצב.
"כי האדם עץ השדה", שלום חנוך
עם זאת, כאשר ניגשים לבחון את המצב הזה מנקודת המבט של הפילוסופיה הדיאלוגית, יש עוד לאן להתקדם, משום שכל עוד אנחנו מבינים את עצמנו כנפרדים מן הטבע, אנחנו נותרים שרויים בתודעת אני-לז. הביטוי של תודעה זו הוא ניצול הטבע ככלי בידינו להשיג מטרות של קדמה ושפע, במקום זיהויו כהוויה שמתגלה בפנינו בפשטותה, בהדדיותה, ומאפשרת לנו לנכוח יחד עמה בתוך הזיקה המשותפת הזאת.
בחיבורו "אני-אתה" כתב בובר את הדברים הבאים:
"אני מביט באילן. יכול אני לקלוט אותו כתמונה: עמוד מזדקר שהאור מתנפץ אליו, או מַתַז של יַרקוּת שבו מתמזג רקע כחול כסוּף של רוך לבב. יכול אני לחוש אותו כתנועה: רצוא ושוב של עורקים סביבות לגרעין המצטמד והמשתוקק, יניקת השורשים, נשימת העלים, משא ומגע אין סוף עם האדמה, טעם האוויר – והצמחייה האפלולית עצמה. יכול אני לשבצו במין ובסוג, לראותו כנציגם ולערוך תצפיות על מבנהו ועל מחייתו. יכול אני להתעלם מייחודו כפרט ומצורנותו עד כדי כך שאראה אותו רק עוד כביטוי של חוקיות – של החוקים שלפיהם ניגודיות של כוחות סופה להשתוות או של חוקים המסדירים את התרכבותם והתפרדותם של חומרים. יכול אני לערטל אותו ולהעניק לו התמד של מספר, של יחס מספרי ותו לא. בכל אלה נשאר האילן מושא שלי, ונשמרים בעינם מקומו ושעתו, סוגו ותכונתו". " ט"ו בשבט ממחיש לנו באופן מיוחד עד כמה מסורת – במהותה – איננה גוף מידע סטטי ושניתן בכל דור ודור להשתתף בעיצובה המחיה; עד כמה המסורת עצמה כמוה כאילן מניב פרי "
 לעצב את המסורת. בובר (מימין) ור' בנימין |
גם כאשר אנחנו מביטים באילן (משל לטבע כולו) כמציאות מדהימה וראויה להערכה, אנחנו עדיין מפספסים דבר מה עקרוני ביחסים שלנו עמו. גם כאשר אנחנו מכבדים את האילן מטעמים מוסריים ואסתטיים - תפיסה שהיום אנחנו מבקשים לקדם - צרה עינינו מלראות את גודל המעמד שבמפגש עמו. בובר מסביר מהי האלטרנטיבה הדיאלוגית מבחינתו:
"אולם ייתכן גם זה, מתוך רצון ומתוך חסד כאחת, שבהתבונני באילן איאחז גם אני בתוך רשתה של הזיקה אליו, ואזי יחדל הוא להיות לז. גברה עלי עוצמתה של הבלעדיות. לשם כך אין צורך שאוותר על אף אחד מאופני הסתכלותי. אין לך מאומה שממנו נאלץ אני להתעלם על מנת שאוכל לראות, ואין לך ידיעה שצריך אני לשכוח; אלא כל שאמרנו, תמונה ותנועה, סוג ונציגו, חוק ומספר – כל אלה מוכללים בו; אלא שהכול מאוחד באין עוד כל אפשרות להפרידם זה מזה. כל מה ששייך לאילן נמצא בו אף הוא, צורתו ומנגנונו, צבעיו והכימיה שלו, שיחתו עם יסודות הטבע ושיחתו עם כוכבים ומזלות, והכול בתוכה של כוליות אחת… לא רושם הוא האילן, לא משחק של תודעתי, לא ערך מערכי מצבי הנפשי, אלא הוא חי וקיים נכחי ועניין לו עמי כשם שעניין לי עמו… [לא נזדמנה אליי] שום נפש של אילן ולא אלילה שוכנת אילנות - אלא רק האילן עצמו".
גם אם רחוק היום שבו גננות ומורות בבית הספר יעמידו את התלמידים מול העצים בגינת בית הספר ויתרגלו את האקסיטנציה הדיאלוגית של בובר, ט"ו בשבט הגיע לשלב במסורת שבו לפחות ניתן לחלום על רעיון מעין זה ולהעלות אותו על הדעת. אבל לא זו של עץ הדעת, אלא זו של עץ החיים.
