אש הולכת איתה

האש באמנות הישראלית היא אנרגיה רבת פנים המשקפת את תנועתה של הנפש ושל ההיסטוריה המקומית. כמו ההיסטוריה הזאת – הדרמטית, הרושפת, המאכלת, המשקמת והמעודדת – האש באמנות ישראלית מתגלגלת, שולחת גצים ולשונות, משמידה או מוכנעת ועוברת תהליך של תִרבות, חגה בטקסי חניכה קבוצתיים או מתארת את קולו של היחיד ואת כמיהתו.   

 
אבנר בן גל, "נמלים לבנות", 2010

מה היא אש? לפי ויקיפדיה, האש היא "תהליך חמצון מהיר של גזים הנפלטים מחומר דלק, תוך שחרור חום ואור". הלהבה, לפי ויקיפדיה, "היא תערובת של גזים ומוצקים הנמצאים בתהליך של תגובה כימית הפולטת קרינת אור". כמו הדימוי המתואר בציור, גם הלהבה היא במידה מסוימת חזיון תעתועים.

 

האדם כעשן הנפלט בארובה

 

בשנות ה-60, בעיקר הודות למשפט אייכמן, פרצה אש של עדויות על אירועי השואה. הצייר המנוח יעקב שטיינהרט יצר ב-68' חיתוכי עץ ותחריטים אפוקליפטיים של עיירות נשרפות. "כל בית ישראל יבכו את השרפה", קרא לאחת היצירות; "פוגרום" ו"שרפה מאכולת אש", קרא לשתיים אחרות. באחת היצירות המפתיעות יותר שלו, להבות העולות מבית בעיירה הופכות לייצור בריוני רב זרועות, וזה נראה שקט ושלו בזמן שהוא מחריב את הבית שהשאיר שטיינהרט – את עולמו.

 

האש של שטיינהרט משתוללת, בכחנלית; תמיד באה בהפתעה, גחמנית, תלויה במצב רוחו של מי שהבעיר אותה. מי הוא? שטיינהרט הוא חילוני שקיבל עליו את ערכי הנאורות וההשכלה, והוא יודע שהאש הובערה בידי הזולת השונא, המעורער, המאוים והמקנא. עם זאת, ברבות מיצירותיו יש דימוים מטאפיזיים. האם יכול להיות שבתוך תוכו חש שטיינהרט שהאש המשמידה היא אש אלוהית?

 

שטיינהרט שורף בציוריו בתים. אצל יהודה בקון, ניצול טרייזינשטאט ואושוויץ, האדם עצמו מותך באש האקסטטית ונפלט כעשן דרך הארובה. אבל האש, שפלטה לשמים תערובת של אנשים ורעל, לא הצליחה להשמיד את כולם.

 

אמנים ישראלים רבים בדור שלאחר השואה ציירו או פיסלו את עוף החול, הציפור שנשרפה וקמה לתחייה. כשעוף החול פורש כנפיים, משתנה כיוון האש ואופיה. מקורה של אש השואה היא באחר השונא, ואולי גם בחרון האף האלוהי, ואילו האש הישראלית שלאחר קום המדינה מתוארת כדו שיח קטלני שמציתים ישראלים ושכניהם; העוצמה הפורצת לאחר ההצתה, הנזק שהיא מחוללת בנפשם ובגופם של המציתים גדולה בהרבה מההצתה עצמה, קרי, מהתכנון הקפדני של המלחמה. אש התחמושת אמנם נספרת ערב הקרב או המבצע, אבל האש שיוצאת במהלכו גדולה מהמניין שכּוּמת, גדולה מסכסוכים בין עמים.  

 

אש פוסט צה"לית

 

בתחילת שנות ה-80 הציג הצייר משה גרשוני סדרות המתייחסות בשמותיהן לעקדת יצחק ולחיילים. העבודות המופשטות, שצוירו באדום, צהוב ושחור ו"מבעירות" את מצע הציור, נקראו בתחילה כביקורת על הלאומיות העוקדת את בניה. רק מאוחר יותר, אחרי שהציג סדרות שבהן התייחס גרשוני ישירות לבן זוגו, זיכתה אותו הפרשנות המקומית ברובד נוסף, שאינו מבטל את הראשון.

 

עבודותיו של גרשוני הן פלטפורמה אופטימלית לערבוב ולהתכה. צהוב ואדום הם גם הצבעים המרכיבים את האש, אבל גם שתן ודם. סמלים קולקטיביים הם גם נוזלי גוף פרטיים לגמרי. פוליטיקה ועמדה פוליטית מוצהרת עשויות מאותם החומרים, אותם הצבעים של תשוקות חבויות. האש בציוריו של גרשוני היא אנרגיה של התכה וערבוב המסוגלת להחריב הגדרות ישנות ולעצב חדשות, ובכל מקרה, לנוע הלאה כשהיא עושה את כל אלה.

 

האש הולכת גם עם הצייר אבנר בן גל. בתחילה הוא השתמש במלחמה כמצע התלקחות בתוך העבודה (בתערוכות "צבא חדש" ו"אש החורבן", שהציג בסוף שנות ה-90 ובתחילת ה-2000). אחר כך היא הפכה לאש שאינה צריכה להסתתר מאחורי מלחמות כדי להתקיים, השתחררה ונהיתה לכוח הרסני, גיהנומי ומכלה, שהצופה – כמו נרקיס המסתכל בביצה – בוהה בו ולא יכול להתיק את המבט. גם אם תיאר לכאורה אש של מלחמה, גם אם הוא בנו של אלוף מפורסם בצה"ל, האש של בן גל מוצתת בידי הכאוס, והנפש הבוערת נודדת במרחבים גדולים ובודדים מדי של תרבות צריכה, עודף וריק, חוסר מרכז והתפצלויות אינסופיות של שוליים.

 

כי זה כוחה של האש: באה מן הריק, שרירותית ומכלה. ההיסטוריה והפוליטיקה האנושית, מאז גילויה של האש ושיעבודה, מתעסקת עד היום בשאלת המינון. כמה? כמה אבק שריפה? כמה אורניום מועשר? כמה מיליגרם של תרופה שתשקיט את אש הנשמה מבלי להמית אותה? הדיפלומטיה האנושית, בין מדינות ובין שכנים, בין בני משפחה ובין עובדים למעסיקים, שואלת מהו הגבול שעד אליו תהיה האש נשלטת ושממנו תהפוך להרסנית ומשמידה. 

 

תם הטקס

 

כרזות האש בטקסי האש הישראליים והעולמיים, כמו אקט הדלקת הנרות בחנוכייה, הם אחד הניסיונות לאלף את האש שבאה מן הטבע ולהכפיף אותה לתרבות ולמשמעות. כרזת האש היא האש שהוכפפה למילה, לשפה. סוציולוגים ציינו שמקור טקסי האש, המתרחשים עדיין בקיבוצים שונים, בתנועות נוער ובצה"ל, הוא בין היתר בטקסים פגאניים ובתנועות פשיסטיות.

 
עבודה של הילה לולו לין

בבסיסם, טקסי האש הם טקסי חניכה, שהופכים את הנער לגבר ומכניסים אותו לעולם מצוות וחוק. שתי אמניות שגדלו בתנועה הקיבוצית, הילה לולו לין וענת מסד, מתייחסות לטקסי האש בעבודתן. מסד נקרעת בין זהותה הקיבוצית לזהותה כאדם וכאישה ואינה יכולה לסובב למפגני האש את גבה. עם זאת, היא יכולה לשבש אותם. למשל, בעבודה מתוך "תם הטקס", שהציגה בין 2003 ל-2008, אז שיבשה את המילה הבוערת "בדמעה" למלה "בדמה". הדם שלה.

 

הילה לולו לין, לעומת זאת, מאמצת את טקסי האש בעבודת הווידאו "הלב הבוער" ואז מנכסת אותם לעצמה. במקום כתובות האש "אם תרצו אין זו אגדה" או "נס גדול היה פה", יצרה לין לב בוער שהוא לבה הפרטי שלה, כמיהותיה ותשוקתה. Model.Data.ShopItem : 0 6