יידישקייט

הפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים ייפתח במוצאי שבת הקרובה, 30 בנובמבר, ויציג במשך שבוע כ-50 סרטים מהארץ ומהעולם. מהדורתו ה-15 של הפסטיבל תמשיך לנסות להגות במושג המשמש לו ככותרת גג - "קולנוע יהודי". האם מדובר בקולנוע העוסק בנושאים יהודיים, או שמא צורת העיסוק שלו היא "יהודית"? האם על היוצרים להיות יהודים, או שמא דווקא המבט מבחוץ הוא נקודת המוצא לדיון? נדמה כי האירוע של השנה יתמודד עם הקושיות הללו דרך השוליים של הז'אנר, המגדירים את המרכז, שכן כמעט לכל סרט בו יש ממד נוסף, שאינו טריוויאלי.

 
מתוך הסרט "שלום אחרי החתונה". בחירה לא שגרתית לסרט פתיחה

שימו לב למשל לסרט הפתיחה, “שלום אחרי החתונה”. זהו סרט המספר על צעיר פלסטיני שמתחתן עם ישראלית כדי לזכות בגרין קארד שישאיר אותו בניו יורק, ועל הדרך להרגיז קצת את הוריו ואת סביבתו. המפגש הבין-תרבותי הזה בוים ונכתב בידי הבמאי הירדני-אמריקאי גזי אלבוליווי, שגם משחק בתפקיד הראשי. מהצד הישראלי תמצאו את היאם עבאס, עומר ברנע, יפעת טובי ואסף כהן. איתם או בלעדיהם, מדובר בבחירה לא מאוד שגרתית לפתיחה של פסטיבל לקולנוע יהודי, בעיקר בשל העירוב בין תרבות יהודית, ערבית ואמריקאית.

 

גם סרט הנעילה של הפסטיבל מגיע לעיקר באופן עקיף ומעורר מחשבה. זהו "טרנזיט", נציג הפיליפינים לאוסקר הקרוב, הבוחן את סוגיית גירוש העובדים הזרים מישראל דרך חייהן של חמש משפחות פיליפיניות. בסרטה הראשון, יצרה חנה אספיה דיוקן של זהות תלושה, שישראלים רבים היו יכולים להזדהות עמה, אבל הם בוחרים שלא לעשות זאת. הסרט מתמקד בילדיהם של העובדים הזרים, שנולדו למעשה בגלות ממולדת הוריהם, וכעת צריכים לשוב אליה כשעברית היא שפתם העיקרית, מנהגיהם ישראלים והארץ היא הבית היחיד שהכירו.

 

 

יוזמה מבורכת של הפסטיבל, העוסקת בשורשים של הקולנוע והיהדות הארצישראלית גם יחד, היא שחזור סרט בן 100 שנה בדיוק, “חיי היהודים בארץ ישראל" שמו, המעניק מבט יוצא דופן על חלוצי העלייה הראשונה והשנייה, אי אז ב-1913. להשלמת החוויה, הסרט יוקרן בליווי מוזיקה חיה.

מהעבר הקרוב יותר, תגיע כדי להתכבד בפרס מפעל חיים הבמאית הוורשאית אניישקה הולנד, אשר בקריירה המפוארת שלה, בת ארבעה העשורים, תמיד ידעה איך לגשת לנושא המורכב כל כך של ייצוג השואה בקולנוע (“אירופה אירופה”, “באפילה”). בפסטיבל יוקרן "קציר הזעם", סרטהּ המועמד לאוסקר משנת 1986, המספר על אודות איכר פולני-קתולי שהציל אישה יהודייה מאימת הנאצים, אבל הכין לה גורל איום באופן שונה.

 
"חיי היהודים בארץ ישראל"

בפסטיבל ישנם סרטים רבים נוספים העוסקים בנושא השואה, מתוכם בולטים שלושה. האחד הוא "ממזרים חסרי כבוד: הסיפור האמיתי", סרט קנדי החושף את הסיפור ההיסטורי שהוביל ליצירת סרטו של קוונטין טרנטינו על אודות יחידת היהודים הלוחמים שפעלו בחזית הנאצית. יצירה מוערכת נוספת בת ימינו שצמחה מבין ההריסות אפשר יהיה לפגוש בסרט "הארט של ספיגלמן", דיוקן תיעודי על יוצר הקומיקס המבריק "מאוס" ועל יחסיו עם אביו ניצול השואה, אשר היה להשראה לנובלה הגרפית זוכת פרס הפוליצר. שלישי ונדיר יחסית בנושא העיסוק שלו הוא "קולות מהערפל", שבו מגלה הבמאי קלאוס סטאנייק את הסיבה האמיתית להגיעו של דודו אל מחנות הריכוז – נטייתו ההומוסקסואלית.

 

 

לפמיניסטיות (והפמיניסטים) שבינינו מומלץ לנסות את "אסתר ברונר – מארג של נשים", על מייסדת סדר הפסח הפמיניסטי, שהחל להיחגג בשנות ה-70 עם הגדה מיוחדת וכבוד למסורת, אבל לא פחות חשוב – לנשים. גם הפסטיבל עצמו הקפיד על ייצוג הולם של יוצרות, והמרתקת מכולן היא כנראה ג'יל סולוויי, יוצרת וקומיקאית שהפיקה וכתבה לסדרה "עמוק באדמה" וקטפה על סרט הביכורים שלה את פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. שמו של הסרט הוא "עד העונג הבא" (Afternoon Delight במקור) והוא עוסק ברעיה בורגנית ומשועממת מלוס אנג'לס שמפגש עם חשפנית מתבל את חייה.

 

עוד נושא שהולך באחרונה יד ביד עם קולנוע הוא אוכל, וגם הפסטיבל הנוכחי זיהה את האופנה. המנה העיקרית היא כנראה "ירושלים על הצלחת": סרט תיעודי שבו השף יותם אוטולנגי יוצא למסע קולינרי בכל רחבי העיר, מהעיר העתיקה דרך סמטאות השוק וכלה בטרנדיות שבמסעדות. באותו נושא, ובנימה אישית, אם יורשה לי – גם "קפה טעמון: רחוב קינג ג'ורג', ירושלים" מסקרן מאוד. זהו סרט על אודות הקפה המיתולוגי שאכלס את פינת הרחובות המלך ג'ורג' והלל, שאותו פקדתי רבות בשנות מגוריי בעיר הקודש (אפילו ארגנתי שם ערבי קולנוע), בין היתר כדי לשמוע סיפורים מימים עברו. סיפורים מעין אלה מאוגדים יחדיו למארג שהוא סיפורו של בית הקפה עצמו, כפי שתפס אותו הבמאי מיכאל טויטש, בימים שבהם שימש המקום הקפה הלא רשמי של כנסת ישראל, ששיכונה הראשון היה ממש מעבר לכביש.

 

תוכניית הפסטיבל חולקת כבוד גם לסדרות טלוויזיה ולסרטים קצרים. ראשית, יתקיימו שתי כיתות אמן עם יוצרי שתי סדרות עכשוויות ומצליחות: "שטיסל", של יהונתן אינדורסקי, המספרת על אב ובן חרדים (מיכאל אלוני ודב גליקמן) המחפשים אהבה אחרי מות אם המשפחה, ו"מקימי", של תמר מרום ורם נהרי על פי ספרה של נועה ירון-דיין, שבה מגלמים יעל פוליאקוב ומוקי זוג חוזרים בתשובה.

 

נוסף על אלה, תתקיים תחרות לסרטים קצרים, ומתוכה אציין שניים שאם הם מעידים על טיבה של המסגרת כולה, מדובר בהצלחה כבירה: "וזר לא יבין זאת", של דוד טאובר, מביא אל המסך, בדרך קולנועית רעננה ועדכנית שזיכתה אותו בציון לשבח בפסטיבל סרטי הסטודנטים, סיפור על תלמיד ישיבה במשבר למידה. "לזכור ולא לשכוח", סרטו של אסף מכנס, חושף מה באמת מעניין את בני הנוער היוצאים למשלחות בית ספריות אל פולין. כמו חלק ניכר מן ההיצע, גם סרטים אלה מעידים על גיוון ועל צורות הסתכלות חדשות על נושאים מוכרים, מה שמבטיח משהו לכל אחד בפסטיבל ה-15 לקולנוע יהודי.