בחסות החשכה

עמותת אשכולות בעמק ובהר יזמה והפיקה עיבוד ל"נסיך הקטן" בהשתתפות בעלי מוגבלות שכלית-התפתחותית. את הקושי שבשינון טקסטים, דיבור רהוט ותזמון התנועות פתרו היוצרים באמצעות בימוי במסורת "התיאטרון השחור": הצגה שמתרחשת כולה בחשכה

בחושך, על הבמה, מסתובב הנסיך הקטן בבגדים זרחניים זוהרים ומבקש להיות שייך. בשיטוטיו בין הכוכבים, שבהן חיות קהילות סגורות, הוא נתקל בהתענגות האכזרית שלהן על נקודות התורפה שלו. חלק מהקהילות מתענגות על זרותו-מוכרותו בצורה מעניינת: הן מנקזות אליו את הפגם שלהן; בכוכב השיכורים גורמים לו להשתכר, בכוכב הליצנים עושים ממנו צחוק.

 
מתוך ההצגה. החושך מפצה על אי-שלמות בתזמון ובתנועה

העיבוד המדובר ל"נסיך הקטן" בוים על ידי חיים טל, בהפקתה וביוזמתה של עמותת אשכולות בעמק ובהר, ארגון גג של כמה מוסדות לאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית באזור הצפון. שחקני ההצגה, המתוכננת לעלות בכל רחבי הארץ, חיים במערכי דיור ועובדים במסגרות תעסוקה לאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית. קרוב לוודאי שכמו הנסיך הקטן בבגדיו הזרחניים, גם בחייהם נתקלו בהרבה מפגשים בחושך - חושך, לאו דווקא במובן השלילי. הוא יכול להיות גם המקום שבו מתאפשרים דיבור ותנועה.


לפעמים החושך מפחיד

 

"הנסיך הקטן" של עמותת אשכולות מועלה כתיאטרון שחור: ז'אנר שהתפתח בפראג ונהיה שם לסחורה כמעט שחוקה לתיירים. בתיאטרון שחור הבמה מוחשכת והשחקנים נטמעים בה בבגדים שחורים שעליהם אביזרים זוהרים, וכך חלקם נראים כמרחפים באוויר. זה תיאטרון שמבוסס על תנועה, סאונד ותפאורה שאינו צמוד למחזה כתוב ואינו משתמש בדיבור.

 

אמנם סחורה כמעט שחוקה, אבל ב"הנסיך הקטן" זוכה התיאטרון השחור למשמעות מחודשת. למה? כי תיאטרון רגיל הוא צורת ביטוי שעלולה לשבת בצורה הכי מכאיבה על נקודות התורפה של אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית. הוא מבוסס על שפה, על שינון טקסט ועל דיבור בדיקציה רהוטה. אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית מתקשים לקרוא (אם בכלל), לשנן ולדבר באופן ברור. יתרה מכך, תיאטרון רגיל מבוסס על זיכרון ועל דיוק בתנועה; על שאלות כגון: מתי להיכנס לבמה? מתי לצאת? מה בדיוק צריך לעשות עכשיו? איך לזכור את צעדי הריקוד האלה? שאלות שבהן מתקשים אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית.  

 

ניתן לחשוב, לכן, על תיאטרון רגיל כעל מצב שנוגע בתמצית הדבר שבו אדם עם מוגבלות שכלית שונה מבני אדם "רגילים", תמצית הדבר שהופכת את המשא ומתן שלו עם העולם לתהליך ארוך, חשדני ולעתים קרובות מסוכסך. חשכתו של התיאטרון השחור מגשרת על הקשיים הנ"ל. מפיקת ההצגה רונית סנפיר אומרת ש"בתיאטרון השחור אין דיבור, ולכן הוא אינו דורש רהיטות ושינון טקסט. הוא קורה בחושך, והחושך מפצה על אי שלמות בתזמון של תנועה, של כניסה ויציאה לבמה.

 
המפיקה רונית סנפיר. הפנטזיה הוגשמה מעל ומעבר 

"התיאטרון השחור מאפשר לשחקניו גם להסתייע בלא-שחקנים: בכל מקום שבו הוא נוצר ומוצג, נמצא על הבמה כוח עזר לבוש שחורים שמגיש לשחקנים את האביזרים. כוח העזר שלנו הוא מדריכי מערכי הדיור שמהם באים השחקנים. הם עוזרים בהורדת התפאורה ובהוספתה, בכניסות וביציאות מהבמה ובריקודים".

 

אגב, לא כולם מרגישים כך. דפנה קנסקי, דיירת מערך דיור עפולה, היא אחת השחקניות הרהוטות וגם המנוסות בהצגה. אם תרצו, סוג של דיווה. קנסקי הייצוגית, שאינה בהכרח מעידה על הכלל, היתה מעדיפה דווקא את האור. "בחושך רואים את השושנה, המלך, הליצנים, השיכורים. כולם באולטרה סגול", היא אומרת, "באור רואים את האנשים שמופיעים, מסתכלים עליהם, והאמת היא, שלפעמים החושך מפחיד".

 

לא לסיפור דידקטי פשטני

 

כששרון חבצלת, הבמאי שעבד על הפרויקט בתחילתו, חשב יחד עם אנשי העמותה על המחזה הראוי ביותר להיות מוצג בחושך, עלה הרעיון לעבד בצורה חופשית את "הנסיך הקטן". לדברי סנפיר, "היה לנו חשוב מאוד, במיוחד לבמאי חיים טל, שיהיה כאן עיבוד לסיפור קיים, ולא תהליך של אלתור. היה גם חשוב שהסיפור הזה, בניגוד להרבה מחזות אחרים שמעלים שחקנים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, לא יהיה סיפור דידקטי ופשטני מדי עם מוסר השכל פשטני מדי".

 

שתי נקודות חשובות הנחו אותם בתהליך: "רצינו שהעבודה תהיה בסטנדרטים המקצועיים ביותר של בימוי, עיצוב תלבושות, סאונד ותפאורה", אומרת סנפיר, "ורצינו שהשחקנים יבינו את הסיפור. היה לנו חשוב שהם לא יהיו ניצבים שמקבלים הוראות. הם היו מעורבים מאוד, עד לבחירת התנועות והתזמון שלהן". " רונית סנפיר: רצינו שהעבודה תהיה בסטנדרטים המקצועיים ביותר של בימוי, עיצוב תלבושות, סאונד ותפאורה. ורצינו שהשחקנים יבינו את הסיפור. היה לנו חשוב שהם לא יהיו ניצבים שמקבלים הוראות. הם היו מעורבים מאוד, עד לבחירת התנועות והתזמון שלהן "

 

דפנה קנסקי היא ההוכחה החיה להגשמת היעד האחרון. "עבדנו על ההצגה יותר משנתיים, עבודה קשה מאוד", אומרת קנסקי, "דיברנו על הפרטים של הספר 'הנסיך הקטן', איך שהוא הגיע לסהרה ונתקע שם. אחר כך עשינו חזרות ארוכות ומעייפות. בסופו של דבר, ההצגה יצאה יפה. בשבילי, הרגע הכי גדול היה לראות את אחותי הבכורה יושבת בקהל, לראות אותה מתרגשת כל כך".   

 

צייר לי תיקון

 

שלוש קהילות "כוכבים" עבדו זאת עם זאת בהפקת "הנסיך הקטן". הראשונה היא הצוות המקצועי שהגיע מעולם התיאטרון, השנייה היא קהילת השחקנים עם מוגבלות שכלית והשלישית היא הקהילה של אלה שזזים בין שני העולמות.

 

אחת מהם היא שמרית מסיקה, מדריכת תעסוקה נתמכת בפרויקט חוות תלמים ומנהלת החזרות של "הנסיך הקטן". חוות תלמים, שנמצאת בקיבוץ מגידו, היא חלופה תעסוקתית מעניינת לאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, מאחר שאלה מועסקים לא אחת בפרויקטים כמו אריזה. מסיקה רואה את החווה כאינטגרציה בין שני העולמות שבהם היא מסתובבת.

 

זה נשמע אולי כמו סיפור טוב מדי עם הפי אנד הרמוני מדי, אבל מסיקה היא מאמינה אדוקה באפשרות לטשטש את ההבדלים בין "רגילים" ל"בעלי מוגבלויות". את האנשים שלה בחוות תלמים, רגילים, בעלי מוגבלויות ואחרים, היא רואה כמו משפחה אחת שלמדה לפתח שפה משותפת ולסטות מהדרך המקובלת של חלוקת כוח בין מדריכים למודרכים.

 

"הם מלמדים אותי לא פחות משאני מלמדת אותם", היא אומרת, ומשוכנעת שהמשפט נכון גם לעבודה על "הנסיך הקטן". "בזמן החזרות הם הפגינו נכונות, משמעת ונחישות אדירות, גם כשהגיעו לחזרות אחרי יום עבודה מתיש והיו עייפים. הלהט והרצינות שלהם הדביקו את כולנו".

 

החושך נועד לא רק להקל על שחקנים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, אלא גם לטשטש את הגבול בין הקהל לשחקנים. לאורך ההצגה איש לא יודע מי השחקנים ואיך הם נראים. רק בסופה, כשנדלקים האורות, מסירים השחקנים את האביזרים מגופם ומוצגים כל אחד בשמו.

 

"הפנטזיה שלנו בעניין הזה הוגשמה מעל ומעבר", אומרת סנפיר, "התגובות שאנחנו מקבלים הן מחמאה גדולה מאוד לאנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית. הם עומדים בסטנדרטים של כל הקהלים מכל הגילים, לא רק בסטנדרטים של קהל שבוי".

 

קנסקי עצמה עובדת בחוות תלמים, שם היא מתחזקת את דיר הכבשים. "בשבועות לקראת ההצגה עשינו הרבה חזרות ולא הגענו לעבודה, והחווה היתה חסרה לי", היא אומרת. עכשיו קנסקי היתה רוצה לעבור לפרויקט הבא. "חשוב לי מאוד שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את ההצגה שלנו, אבל מכיתה ו' אני עושה תיאטרון, ואני רוצה להתקדם גם עם הנושא של זמרה". " החושך נועד לא רק להקל על שחקנים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, אלא גם לטשטש את הגבול בין הקהל לשחקנים. לאורך ההצגה איש לא יודע מי השחקנים ואיך הם נראים. רק בסופה, כשנדלקים האורות, מסירים השחקנים את האביזרים מגופם ומוצגים כל אחד בשמו "

 

בינתיים, ההצגה מתכוונת להימשך. "אמנות הבמה היא מאוד דינמית", אומרת סנפיר, "המון דברים מפתיעים קורים תוך כדי ההצגה עצמה. יש להם יכולת להפתיע אותך בכל שנייה נתונה. למשל, בהצגת הבכורה, מי שמגלם את הנסיך הקטן, בכה לאורך כל ההצגה. הקהל חשב שהוא בוכה משום שהכוכבים דוחים אותו, אבל הוא פשוט בכה מרוב התרגשות". 

עוד בבית אבי חי