ספר נשים

"לספר התורה שאני כותבת יהיו השפעות: כל מי שיקרא אותו יידע שהוא הראשון בארץ שנכתב בידי אישה". ראיון עם חנה קלבינסקי, סופרת סת"ם

בשקט בשקט, בביתה בשכונת גבעת משואה בירושלים, חנה קלבנסקי כותבת ספר תורה. היא יושבת בפינתה הקבועה, בשעות הרגועות – לפנות בוקר או מאוחר מאוד בלילה – שוקדת על כל אות, מתכוונת, מכניסה בה את נשמתה, טובלת נוצה בקסת הדיו. היא האישה הראשונה בישראל שכותבת ספר תורה. זו מהפכה של ממש, קלבנסקי יודעת בלבה, אך משתדלת לא לחשוב על מהפכנות בזמן שהיא כותבת. "כל מחשבה זרה יכולה לגרום להסרת הכוונה", היא אומרת בחיוך, מזמינה אותי אל המסע שעשתה בעקבות כתיבת הסת"ם, שהתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, לגמרי במקרה.

 
"לאותיות שאני כותבת יהיו חיים משמעותיים וארוכים" (צילום: ת'ינקסטוק)

לפני 16 שנה עלתה חנה קלבנסקי מברית המועצות לשעבר. שיירי המבטא עוד ניכרים, אך העברית שלה רהוטה. אביה אשכנזי, ואימהּ באה ממשפחה של יהודי גרוזיה. המשפחה היתה מסורתית. "שמרנו מצוות ולא ידענו למה", אומרת חנה. בברית המועצות היא סיימה את לימודיה באקדמיה למוזיקה – יש לה תואר בנגינה בפסנתר – וב-1996 עלתה ארצה. אחד מידידיה בישראל סיפר לה שהוא לומד יהדות במכון שכטר, המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית.

 

"לא היה לי אז שום ידע ביהדות", אומרת חנה, "החלטתי להגיע לשם ולראות מה זה. בהתחלה היה לי נורא מוזר לראות אישה מניחה תפילין ומתעטפת בטלית, אבל הבנתי שיש בזה משהו. התחלתי ללמוד שם, ולאט לאט גם התלהבתי מכל העניין של השוויון בין גברים לנשים וממקומה של האישה בחיים הדתיים". קלבנסקי נשארה במכון שכטר וסיימה את לימודיה בבית המדרש לרבנים.

 

צירוף המקרים שהוביל אותה למכון שכטר הוא זה שהוביל אותה לכתיבת סת"ם. "כשהייתי בשנה השלישית ללימודים, התגבשה קבוצה של עשרה מפגשים עם סופר סת"ם, בשביל הטעימה", היא מספרת, "אני נכנסת ורואה אדם חרדי שמלמד קבוצה של גברים ונשים. זה היה מחזה נדיר. לא למדנו לכתוב ספרי תורה, אבל כן למדנו את האותיות ואת כללי הכתיבה. למדנו על כך שכל אות היא עולם ומלואו, ישות בפני עצמה. זה היה מרתק".

 

תודעה אסתטית, כללי ההלכה

 

הדיוק הנדרש בכתיבת הסת"ם התחבר אצל קלבנסקי לכתיבה האסתטית שעל ברכיה חונכה כילדה בברית המועצות. "התחנכנו לכתוב מאוד יפה", נזכרת חנה, "בבתי הספר היינו מקבלים תעודה: 'הכל היה כתוב נכון, אבל לא יפה'. היתה לי תודעת אסתטיקה; כל כך אהבתי את הכתיבה. מאוד התחברתי גם לכך שכתיבת ספר תורה צריכה להיות כתיבה מודעת. אתה יודע שאתה כותב, ואתה, כצינור, מקשר בין העולם העליון לעולם התחתון. הכתיבה היא משהו נצחי. היא תישאר גם אחרי החיים שהסתיימו. היא תשרת אנשים אחרים ותגרום לאחרים חוויות רוחניות. זה מזמין כתיבה מאוד מודעת, וזה נגע בי".

 

עשרת המפגשים הסתיימו, וחנה, שנכבשה בקסם של כתיבת הסת"ם, החליטה לעשות צעד חריג וללמוד לכתוב. היא פנתה למורה החרדי ולמדה אצלו באופן פרטי במשך שנה כיצד לכתוב ספרי תורה ומזוזות. היא התחילה לכתוב תפילין, מזוזות ומגילת אסתר. "זה היה מרתק", היא משחזרת, "אני כותבת ומרגישה את האותיות חיות, ואיך יהיו להן חיים ארוכים ומשמעותיים, והן גורמות חוויות עוצמתיות. יש לי כבוד כלפי האותיות האלו. לכל אות יש את המרחב שלה, ואות אחת לא יכולה להיכנס אל המרחב של אות אחרת. כ"ף סופית לא תוכל להיכנס לתוך הלמ"ד. לכל אחת יש מקום".

 

לאחר שצברה ניסיון בכתיבה, סיפרה קלבנסקי למורה שלה שהיא מעוניינת לעבור לאתגר הקשה ביותר – כתיבת ספר תורה. "חשבתי שהוא יזרוק אותי מכל המדרגות, אבל לא כך היה. הוא אמר לי: 'תשמעי, מה שאת כותבת אולי לא מתאים לי ולקהילה שלי, אבל יש הרבה אנשים בעולם שרואים ערך מוסף בכתיבת נשים, ובשבילם את צריכה לכתוב'". קלבנסקי מקפידה לכתוב על פי כללי ההלכה. עד היום היא נפגשת עם המורה שלימד אותה לכתוב סת"ם, והם בודקים יחד שלא נפלו טעויות בתהליך. " מאוד התחברתי לכך שכתיבת ספר תורה צריכה להיות כתיבה מודעת. אתה יודע שאתה כצינור מקשר בין העולם העליון לעולם התחתון. הכתיבה היא משהו נצחי. היא תישאר גם אחרי החיים שהסתיימו. היא תשרת אנשים אחרים ותגרום לאחרים חוויות רוחניות. זה מזמין כתיבה מאוד מודעת "

 

 

כתיבת הספר התרחשה ברובה כשברקע סערה מדינת ישראל סביב סוגיות של הדרת נשים ושוויון בחיים הדתיים. קלבנסקי תומכת במאבקן של נשים להגביר את פעילותן במרחב הריטואלי, אך היא נאבקת בכלים אחרים. "אני לא טיפוס של מלחמות והפגנות", אומרת חנה, "אני יודעת לכתוב וללמד, ליצור קשר עם אנשים ולהשפיע, אבל לא לצאת להפגנה. רציתי ליטול חלק במאבק הזה, בדרכים שלי".

  

קלבנסקי נמצאת בעיצומה של הכתיבה. בקרוב, כך היא מקווה, תוכל לברך על המוגמר, להניח את הנוצה ולחתום את הספר. הוא לא יהיה משויך לקהילה ספציפית, היא אומרת, ולמעשה, עדיין לא החליטה היכן הוא יוצב דרך קבע. השאלות הללו עוד רחוקות ממנה. אנחנו מסיימים את שיחתנו, והיא ניגשת בחזרה לפינתה הקבועה, אל הקלף והנוצה, מפיחה רוח חיים באותיות העתיקות, עוצרת לרגע, מביטה בהן בסיפוק, טובלת בדיו וממשיכה.

עוד בבית אבי חי