כמו תפילה

יותם יזרעאלי
28.10.13

אנסמבל כעת, כשמו כן הוא, מבצע מחול עכשווי. הרקדנים המשתתפים בו הם בחורים דתיים. איך זה מסתדר? התשובה בכותרת. ראיון עם הכוראוגרף והמנהל האמנותי רונן יצחקי

כל מי שאי פעם דרך בבית כנסת יודע לומר שלתפילה היהודית יש מעין כוראוגרפיה משל עצמה. בדומה לכל מעמד ריטואלי שיש בו אלמנטים פרפורמטיביים בכל הדתות, גם התפילה היהודית היא מעין מופע שהמניין מציג בפני הנמען הגדול של התפילה. לא רק שליח הציבור עומד על במה – כולם מתייצבים עליה, ובתוך הסידורים יש אפילו הוראות בימוי באותיות קטנות שמדריכות מה לעשות: מתי להרים את הקול, מתי לומר בלחש, מתי לעצור בין מילה למילה, מתי להגיד ביחד עם כולם ומתי להגיד לבד, וכמובן, מתי להתכופף, ליפול ארצה, לקוד, להביט כלפי מעלה, לקום, לשבת וכיוצא בזה. זהו מופע אסתטי רב חושי, שמשתנה אגב בין עדה לעדה ובין נוסחים ומסורות.
 
אנסמבל כעת בערב פתיחת הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית (צילום: דוד וינוקור)
מדוע, אפוא, כששמעתי לראשונה על קבוצת מחול של בחורים דתיים, הופתעתי מעצם השילוב בין עולם המחול והדת? ויתרה מכך, כשראיתי אותם רוקדים מחול עכשווי, הרגשתי שאני עד למשהו מהפכני, אפילו בתוך ההקשר העשיר של התרבות היהודית המתחדשת בישראל? כל כך הרבה פעמים ראיתי גברים דתיים מתנועעים בכוראוגרפיה של התפילה המסורתית; מה כל כך שונה אפוא אם הם נעים במקום זאת על פי האסתטיקה של מחול הגאגא? 
 
כנראה, אני בכל זאת נוטה לחשוב בתבניות מקובעות, ומתברר שאינני היחיד, כי קבוצת המחול של הבחורים הדתיים, אנסמבל כעת, היא אכן מהפכה קטנה בעולם המחול העכשווי בישראל; מהפכה שמי שהספיק לקנות את הכרטיסים שאזלו יזכה לראות אותה ביום רביעי הקרוב, במסגרת פסטיבל המחול היהודי העכשווי "בין שמים לארץ", בירושלים (הפסטיבל עצמו יחל היום, שלישי). 
 
מחול עכשיו
 
"זו השנה החמישית של הפסטיבל, ובכל השנים עד כה, המופע הראשון שהכרטיסים אליו אוזלים הוא של האנסמבל שלנו", אומר לי רונן יצחקי, רקדן וכוראוגרף והמנהל האמנותי של אנסמבל כעת. יצחקי, בן 40, במקור מתל אביב וכיום מתגורר בירושלים עם אשתו תמר ובנם בנימין, הוא גם המנהל האמנותי של הפסטיבל, שבמהלך שלושה ימים מנקז לתוכו מגוון של יצירות שחוקרות את היחסים שבין עולם המחול ועולם התוכן היהודי. 
 
"ישנן קבוצות, למשל, שאינן קשורות לאנסמבל, שתהליך היצירה שלהן מתחיל בלימוד בית מדרשי, עוד לפני שחברי הקבוצה מתחילים להזיז את הגוף. הם עוסקים בסוגיות טקסטואליות שקשורות לגוף, ומתוך הלימוד, מתחילים להציף הצעות לעבודה, ורק לאחר מכן נכנס הכוראוגרף והדרמטורג, ומתחיל גם הליווי האמנותי של התהליך, שנמשך כמה חודשים, והחברותא ממשיכה להתנהל בד בבד עם החזרות". " רונן יצחקי: ככוראוגרף אני לא עובד בצורה רגילה, משום שאף כוראוגרף שעובד עם האנסמבל לא יכול לבוא ולהחליט בעצמו מה הוא עושה איתם. התהליך תמיד מתרחש באופן דיאלוגי, גם בגלל אופי הקבוצה וגם בגלל היבטים הלכתיים "
 
האם יש עבודה שאתה ממליץ עליה באופן מיוחד? 
"בערב הראשון ישנן שלוש עבודות מיוחדות שנולדו מתוך הליך היצירה הייחודי הזה. באופן אישי, אני ממליץ על העבודה האמיצה והעמוקה של קבוצה של רקדניות מבוגרות שעבדו עם הכוראוגרפית אליס דור-הכהן. בתור רקדניות שבצעירותן רקדו בלהקת בת שבע, עניינו אותן היחסים שבין גוף צעיר לגוף מבוגר, והמופע כולו הוא התכתבות עם דמותה של שרה אמנו, ועם אירוע הלידה שלה בגיל המופלג, שעליו היא אומרת: 'לעת בלותי היתה לי עדנה'. למופע קוראים 'עדנה', והוא מעלה את השאלות של הגוף הנשי, המבוגר והצעיר, שאלות של פריון, מיניות, נשיות, אצל נשים בכלל, אבל במיוחד בחייה של רקדנית. התהליך שלהן היה אינטימי ועמוק, והעבודה שנולדה ממנו היא גם כזו בהתאם". 
 
איך הגעת לעסוק בתחום הזה של מחול יהודי? 
"הייתי במסלול הרגיל של רקדן תל אביבי, עבדתי בסמינר הקיבוצים, והגיעה אליי ההצעה המיוחדת הזאת, שהיתה אז מאוד מוזרה, אבל משהו בעולם התנועתי הזה עניין אותי וחשבתי שזה יוכל להיות חידוש בעולם המחול הישראלי. התברר לי לאחר מכן שזה גם חידש משהו בעולם היהודי, ובטח שבחיי המקצועיים זה שינה לי את כל הכיוון שחשבתי שאעבוד בו. ככוראוגרף אני לא עובד בצורה רגילה, משום שאף כוראוגרף שעובד עם האנסמבל לא יכול לבוא ולהחליט בעצמו מה הוא עושה איתם. התהליך תמיד מתרחש באופן דיאלוגי, גם בגלל אופי הקבוצה וגם בגלל היבטים הלכתיים. יש נושאים או תמות שהאנסמבל מראש לא יסכים לעסוק בהם, למשל באסתטיקה של האלימות. זה אופי עבודה שהוא לא תמיד נוח לכוראוגרפים, אבל העובדה היא שמי שעובד איתנו תמיד רוצה לחזור לפרויקטים נוספים"
 
"חברותא בד בבד עם החזרות". האנסמבל  
אחרי השיחה עם רונן חשבתי לעצמי שהם לא יכלו לחשוב על שם מדויק יותר מאנסמבל כעת, שניתן לדרוש בו כמה פירושים. ראשית כול, ואת זה הוא הסביר לי, כעת הם ראשי התיבות של "כל עצמותיי תאמרנה" (מתהלים כה), דהיינו, התייחסות להתגייסות של מכלול השלד האנושי בתקשורת שבין אדם ואלוהיו. פסוק זה מובא בפי פרשנים ופוסקי הלכה כמקור התורני לציווי להתנועע בעת התפילה. 
 
אבל כוחו של השם כעת הוא גם בסמנטיקה המקבילה שלו בשפת המחול, ובה הוא מקבל משמעות מעין זנית. באופן מיידי, אנחנו מבינים שאנסמבל כעת מתעניין ב"עכשיו" שבתוך התנועה, ב"כעת" שהוא חלק בלתי נפרד מה"משך". לאמור, מהו אותו רגע או מקום – מהו הכעת – שמתוכו מתחוללת תנועה, כל תנועה, תהיה זו תנועה גופנית, נפשית או אמונית?

לבסוף, כעת הוא אנסמבל של מחול עכשווי, מחול כעתי.

עוד בבית אבי חי