הפריבילגיה להגר

מה משותף לצעירים הישראלים המהגרים לברלין, מדוע הם עוזבים ואיך קרה שבמקום להתמודד עם הנושא באופן ענייני, הממסד המקומי מנפנף בימי השכול, האוכל של אימא ומזג האוויר הנוח?

באחרונה נדמה שהסוגיה הכי דחופה שהחברה הישראלית מתמודדת עמה היא הגירת צעירים לחוץ לארץ, ולברלין בפרט. משונה ביותר שדווקא עכשיו הנושא עלה לכותרות: הרי צעירות וצעירים מהגרים מישראל לברלין כבר שנים, ובמספרים הולכים וגדלים.

 
העוזבים עוזבים משום שיש להם הפריבילגיה לעשות זאת

נראה שהסיבה שהנושא זכה להכרה ציבורית רחבה דווקא באחרונה – תחילה בסדרת כתבות ששודרה בחדשות 10, בהמשך בסטטוס נפיץ שפרסם יאיר לפיד ולבסוף במהומת אלוהים שהתרחשה בעקבותיו – היא שכבר לא מדובר באמנים תפרנים שמחפשים את חיי היצירה והתרבות האירופיים; באחרונה התופעה כה התרחבה, עד כי נדמה שהשאיפה להגר למדינה אחרת עוברת בראשו של כל ישראלי צעיר כמעט, בין שלמספר מוגבל של שנים ובין שהוא מממש אותה באמצעות כרטיס פתוח וחלומות גדולים.

 

במדינה שבה השיח הדמוגרפי הגזעני מכתיב את חלוקת המשאבים הכלכלית, את הקווים המנחים של הפוליטיקה המקומית ושל מדיניות החוץ ואף את ההחלטות האישיות של משפחות רבות, אפשר להבין את הפניקה של הרשויות כאשר נוצר רושם כאילו מגמת ההגירה ה"שלילית" מתעצמת וצעירים יהודים עוזבים את הארץ (בפועל, מראה הסטטיסטיקה, המצב הפוך).

 

צעירי הארץ בוחרים לעזוב את המקום שבו גדלו, את משפחתם ואת חבריהם ולהגר מעבר לים, אל שפה חדשה, חיפוש פרנסה והשתלבות בתרבות לא מוכרת. משרדי הממשלה שמנסים להילחם בהגירה ה"שלילית" עושים זאת באמצעות הסברה אנכרוניסטית ותעמולה רגשנית מתיילדת שפורטת על נימי הלב הציוני. במקום להתמודד עם הנושא באופן ענייני - להציע חלופות ממשיות ותמריצים איכותיים להישארות בארץ - הם מציעים לנו את ימי השכול הישראליים, את האוכל של אימא ואת מזג האוויר המקומי הנוח. מי שיכול להשתכנע מהסיבות האלו לא באמת רצה לעזוב מלכתחילה.

 

שתי שאלות עיקריות עולות כאשר מתבוננים על תופעת הגירת הצעירים העכשווית. האחת היא למה הם עוזבים. נהוג לחשוב כי הסיבות הן כלכליות גרידא, ואמנם צעירים בישראל חווים חוסר ביטחון תעסוקתי וקריסה כלכלית, אך אסור לשכוח שהבעיות בארץ רחבות הרבה יותר וכי לא חסרות סיבות לרצות לעבור את הגבול, ויפה שעה אחת קודם: אווירת מלחמה מתמדת, גזענות, כיבוש, חוסר שמירה על משאבי הטבע, בנייה חפוזה וכעורה, חוסר השקעה בתרבות, אמנות או ספורט, חינוך יקר וברמה נמוכה, אלימות רחוב, שחיתויות פוליטיות, אי אמון במוסדות המדינה ובפוליטיקאים, התנהלות ניאו ליברלית קפיטליסטית ודורסנית שפוגמת בערכי הקהילה, הפרטה, אבטלה סמויה, וכמובן, יוקר המחיה הנודע לשמצה.

 

מתי נציגי הממשלה המקומיים ישכילו להבין שבמקום לשים פלסטר בצורת סרטוני תעמולה מגוחכים ונאומי תוכחה נלעגים, הם צריכים להתחיל לבנות תוכנית הבראה לפצעים המדממים בחברה הישראלית. אז זה נכון שאין מקום כמו הבית, אבל אולי טוב שכך.

 

חזרה לשורשים

 

השאלה השנייה, והמעניינת מבין השתיים לטעמי, היא מי הם הצעירים האלו שמהגרים לברלין? מה מבדיל בינם לאלו הנשארים בארץ?

 

הגירה היא תהליך קשה, לעתים טראומתי, אפילו בגילים צעירים ולמרות הכנה הנאותה. לרוב אפשר לאפיין את הצעירים הישראלים המהגרים לברלין כמשכילים, בעלי מקצועות חופשיים או סטודנטים, בעלי יכולת להתקיים מחסכונות שצברו או להיתמך על ידי המשפחה. בדרך כלל מדובר בישראלים ממוצא אשכנזי מערב אירופי המאפשר להם להחזיק הדרכון האירופי הנכסף. נוסף על כך, מותר להניח שמדובר באנשים שיש להם מינימום מחויבויות בארץ – לא הורים קשישים שצריך לסעוד או חובות כספיים שצריך להסדיר. אם להשתמש במילה גסה, אלו הם בעלי הפריבילגיות.

 

הגירה היא אופציה אפשרית כמעט רק לאלו שיכולים לממן אותה, אך אסור לשכוח שגם הקיום בכבוד בישראל הופך לפריבילגיה, ולא זכות בסיסית של כל אזרח, בלי קשר לנתונים המשפחתיים שלו ולרקעו הסוציו-אקונומי.

 

ולבסוף, תחושת פילוג קשה מאפיינת את גלי ההגירה של השנים האחרונות, ולא מדובר כאן בפילוג אידיאולגי פוליטי, אלא פילוג תרבותי ורגשי בין הצעירים שעוזבים לאלו הנשארים. לרוב רובם של צעירי תל אביב ישנם חברים המתגוררים בברלין או בעיר אירופית אחרת – אותם אנשים שהעזו לעשות את הצעד ולנסות את מזלם בעיר קרה ותומכת, שלווה ומסעירה. " מאז ומעולם היו היהודים עם נודד, ואילו הישראלים - מתיישבים. ייתכן שהגענו לתקופה שאנו חווים חזרה לשורשינו היהודיים ונודדים הלאה מכאן. כלומר, לפחות אלו שיכולים להרשות זאת לעצמם "

 

היחסים השוררים בין העוזבים לנותרים הם מורכבים; יחסי קנאה וגעגוע. כאשר הנותרים רואים את חשבוניות הסופר הגרמני המציגות את המחירים הנמוכים או את הפיקניקים בפארקים הירקרקים של ברלין, לבם נכמר ותחושת מרמור עולה בראשם. ניתן רק לקוות שיום אחד המרמור יהפוך לפעולה, כזו שתשנה את סדרי העדיפויות של החברה הישראלית הכה מפולגת.

 

מאז ומעולם היו היהודים עם נודד, ואילו הישראלים - מתיישבים. ייתכן שהגענו לתקופה שאנו חווים חזרה לשורשינו היהודיים ונודדים הלאה מכאן. כלומר, לפחות אלו שיכולים להרשות זאת לעצמם.

עוד בבית אבי חי