מסע אל קצה הלילה

הסרט הדוקומנטרי על ישעיהו בייטל, צלם שרכש את אמונה של כנופיה ניאו-נאצית פריזאית ותיעד אותה מקרוב במשך ארבע שנים, בוחר להתמקד בו עצמו, ולא דווקא בחומרי הארכיון שניפק. התוצאה היא פורטרט של דמות אניגמטית לא פחות מהמושאים שתיעדה

בסרטו הדוקומנטרי "ארבע שנים של לילה" מתעד הבמאי איתמר אלקלעי את סיפורו של הצלם ישעיהו בייטל, בן לניצולי שואה שעקב מקרוב אחרי כנופיה ניאו-נאצית בפריז בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80. בייטל תיעד חבורה של צעירים אבודים, אלימים ומלאי שנאה ממשפחות הרוסות, שפעמים רבות כילו את זעמם בישישים, ביהודים ובנשים. חברי הכנופיה לא ידעו שבייטל יהודי, ובמשך אותן ארבע שנים אפלות, הוא התקרב אליהם ורכש את אמונם. בסופו של דבר, ניתן לומר כי הוא רקם עם חברי הכנופיה קשרים קרובים למדי, כשהוא לא רק מתעד אותם בצילומי סטילס, אלא גם מקליט את קולם ואת סיפוריהם בראיונות ארוכים.

 
מתוך "ארבע שנים של לילה". לא הדימויים הנאציים המוכרים והנדושים

המעמד של בייטל כמתעד-בפני-עצמו הציב מול הבמאי סוגיה מעניינת בכל הנוגע לבחירה כיצד לספר את הסיפור, כיצד לתעדו. היות שהמשאבים שעמדו לרשותו של אלקלעי הם אדם מבוגר בעל זיכרונות ומחשבות על העבר, על חומרי הארכיון העצומים שבהם הוא מחזיק, אלקלעי בקלות יכול היה ליצור סרט שמורכב אך ורק מהם: תמונות שחור-לבן מגורענות ועוצמתיות של קעקועי צלב קרס, של נשים חשופות חזה, של אלימות, ובד בבד, הקלטות של חברי הכנופיה מספרים על שנאתם הבלתי מרוסנת לזרים ועל מעשי האלימות שלהם.

 

בכל אלה אכן נעשה שימוש עוצמתי בסרט, וזו בהחלט אחת מנקודות החוזק שלו: לנוכח העולם שבו גדלנו, הרווי כל כך דימויים הקשורים בשואה ובנאציזם, נדמה לעתים שלא ניתן עוד לחדש לנו; אלא שהתמונות של בייטל הן לא הדימויים הנאציים הנדושים המוכרים לנו ממערכת החינוך או אף מן הקולנוע, אלא תיעוד של תת תרבות צעירה, אלימה ומבולבלת שמערבבת בין היטלר, אלביס, וכנופיית מלאכי הגיהינום. " אלקלעי אינו מתיימר להביא בפנינו את המניע הפסיכולוגי שמוביל יהודי צעיר להתחבר לכנופיה של ניאו-נאצים. די לו ברמיזה כי משהו באופיו של בייטל, שנותר דמות אניגמטית על אף כל מה שאנחנו לומדים עליו, התמסר לרגע ההיסטורי שבו הצטלבו תרבות הפופ, אנטישמיות צרפתית, עבריינים צעירים ודרכו שלו "

 

ואולם, הבחירה שאלקלעי ביצע אמיצה יותר מ"סתם" הצגה של חומרי הארכיון בתוספת ראיונות עם בייטל על מחשבותיו וזיכרונותיו; הבמאי יצר סרט שהוא מעין אקסטנציה של עבודתו של בייטל. ניתן לראות זאת באופן המיידי ביותר בבחירה לצלם את הסרט בשחור-לבן. יתרה מכך, בעזרת המוזיקה המקורית של הסרט (שיצרה רונית רולנד) ובעיקר באמצעות הבחירות הסינמטוגרפיות (את הסרט צילם איתי נאמן), נדמים חומרי-ההווה כהמשך ישיר של חומרי הארכיון.

 

כך למשל, בסצנת הפתיחה של הסרט בייטל וחברו הולכים בחללי אחסון עצומים, עד שהם מוצאים את החלל שבו ארגזי חפציו של בייטל, ובהם התמונות שצילם. כשהוא חושף את חפציו - סיגריות ישראליות ישנות, כוס של ערפאת, צילומים מביירות בעת מלחמת לבנון (שם שירת כחייל), וכאמור, אותם הצילומים – נפרשת לפנינו ההיסטוריה האישית המורכבת ורבת-השכבות שלו. ואל מול אותה היסטוריה, אבסורדית כמעט - של ילד ניצול אושוויץ שגדל כיהודי היחיד בבית ספרו בשוודיה, נהפך למתעד ניאו-נאצים בפריז ואז לאיש משפחה בישראל - מואר לנו פתאום באור אחר אופיו הייחודי, זה שאפשר את אותן ארבע שנים של התקרבות אל האחר, אל האפל, אל מי ששונא אותך.

 

אלקלעי אינו שואל את בייטל אף לא אחת מן השאלות הבנאליות ואינו מתיימר להביא בפנינו את המניע הפסיכולוגי שמוביל יהודי צעיר להתחבר לכנופיה של ניאו-נאצים. די לו ברמיזה כי משהו באופיו של בייטל - שנותר דמות אניגמטית על אף כל מה שאנחנו לומדים עליו - התמסר לרגע ההיסטורי שבו הצטלבו תרבות הפופ, אנטישמיות צרפתית, עבריינים צעירים ודרכו שלו.

 
טריילר הסרט "ארבע שנים של לילה"

כמו בלילה ארוך וחשוך במיוחד, בייטל איתר איזה מוקד עניין בתוך האפלה, משהו קטן, אולי השתקפות. לשם הוא הלך, ושם הוא תיעד ותיעד. הוא התייחס למושאיו ביראה, בכבוד וברתיעה, אך גם לחלוטין בגובה העיניים. הוא מדבר איתם ללא פחד ואינו נכנע לתפקידיו המקובלים של הצלם המתעד או של האנתרופולוג. כאמור, עד הרגע האחרון של הסרט, בייטל נותר פאזל אניגמטי ומורכב. טוב עושה הסרט שאינו מנסה לפתור את הדמות, אלא רק להציג אותה במניפה של שחור, לבן וכל האפורים שביניהם.      

 

* "ארבע שנים של לילה", בימוי: איתמר אלקלעי, ישראל 2013, 53 דקות.

עוד בבית אבי חי