כרחוק מזרח ממערב

יותם יזרעאלי
20.10.13

היארצייט למותו של רב שלמה קרליבך, שחל השנה סמוך למותו של הרב עובדיה יוסף, הוא הזדמנות להשוות בין המורשות שהשאירו שני המשפיעים הגדולים ביותר על הפרקסיס היהודי במאה ה-20


הרב קרליבך. משיחיסט בכול רמ"ח איבריו 
בט"ז בחשוון תשנ"ה (21/10/94) החזיר הרב שלמה קרליבך את נשמתו לבורא. אם לשפוט לפי סטיקר שראיתי פעם ובו הציטוט של רבי נחמן מברסלב, "היום שבו נולדת הוא היום שבו הקב"ה החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך", אזי שהיום שבו רב שלמה נפטר הוא היום שבו הקב"ה החליט שהעולם דווקא יכול להתקיים בלעדיו. דהיינו, שאת העבודה שהיתה לו לעשות כאן הוא סיים. ואם לשפוט לפי אחת התופעות המרתקות בעולם היהודי בשנים האחרונות – התחדשות רבתי בנוסחי התפילה ופריחה של מנייני קרליבך בקרב כל הזרמים של הקשת הדתית – אפשר אף להוסיף ולומר: סיים בהצטיינות יתרה.

 

אפילו את העדנה שרבי נחמן מברסלב זוכה לה בשנים האחרונות, זו שמלכתחילה הביאה לידי הדבקת אותו הסטיקר המדובר, על הדלת של דירת השיכון הצנועה, ניתן לזקוף לאותה השליחות שהגיע רב שלמה קרליבך לעשות כאן בעולם, שכן בין היתר, הוא זה שהעלה את קרנן של תורות רבי נחמן בקרב בעלי תשובה וחילונים ליברליים כאחד.

 

אם לימים תתעורר בארץ תנועה של בעלי תשובה "איזביצ'רים", גם את התופעה ההיא יזקפו היסטוריונים למפעלו פורץ הדרך. כיאה לכל דמות היסטורית צבעונית, ניתן היה לגשת לכתיבת הטור הזה דרך מגוון של נקודות מוצא, ובעודי כותב את השורות הללו, אין לי ספק שישנם עוד חבר'ה טובים שיושבים עכשיו על המקלדת ומתלבטים מאיזו זווית לכתוב עליו.

 

מפאת כבודו, נציין כמה מן האפשרויות: הביוגרפיה המרתקת שלו וההחלטות הבלתי צפויות שקיבל לאורך הדרך מספקות הצצה אל הפסיכולוגיה של אינדיבידואל שנותר נאמן לתכלית חיפושיו הרוחניים; המהפכה התרבותית והזרם הניאו-חסידי שהוא חתום עליו ביחד עם עמיתו רבי זלמן שכטר-שלומי שיחיה; ההבדלים שבין גישותיהם של שני הרבנים המיוחדים הללו; הקשר ההדוק שבין הניאו-חסידות והטראומות הגדולות של השואה, הפצצה, התנועה לזכויות האדם, מלחמת ויאטנאם ותרבות הנגד של ילדי הפרחים; דור התלמידים שממשיכים את דרכו בארץ ובעולם ומנגישים את המסורת היהודית בשלל תצורות ופיתוחים מקוריים; הז'אנר הספרותי והמוזיקלי שפיתח; הכריזמה שנטפה ממנו והשאלות האנתרופולוגיות שעולות בהקשר של כל חברה שמתמסרת להנהגה כריזמטית, לרבות המניעים והמחירים (ויש מחירים) של תהליכי ההאלהה הללו. כל אלה ועוד הם נושאים מעניינים שראוים למלא טורים במוספים של העיתונים הגדולים, ולו בשל העובדה שמדובר במשאב עשיר של הון תרבותי. עם זאת, ברצוני להציע נקודת מבט נוספת, אקטואלית משהו.

 

השווה והשונה

 

לא עברו שבועיים מיום פטירתו של הרב עובדיה יוסף, וזו הזדמנות לעמוד על הקשרים הסמויים מן העין שבין שתי הדמויות השונות זו מזו כמרחק מזרח ממערב, תרתי משמע. כארבע שנים וחצי מפרידות בין שני גדולי הדור הללו, שנולדו בשנות ה-20 בשתי הערים הגדולות שמייצגות את שתי האליטות העדתיות בחברה היהודית המודרנית – בגדד וברלין.

 

אמנם, שניהם היגרו מביתם בגיל צעיר (משפחת עובדיה הגיעה לירושלים, ומשפחת קרליבך נדדה באירופה והתיישבה לבסוף במנהטן), ואמנם, שניהם הוכתרו כעילויים מבטיחים כבר בצעירותם (האחד במסורת הלמדנות הספרדית, והשני בליטאית), אבל מעבר לקווים המקבילים הבסיסיים הללו, העולמות שלהם היו הפוכים.

 

עובדיה היה בן למשפחה קשת יום, וכמעט ונאלץ לוותר את לימודיו בישיבה, ואילו שלוימלה נולד למשפחת רבנים מיוחסת וזכה ללמוד עם מלמדים פרטיים ולספוג את רוחם של האדמו"רים שביקרו בבית הוריו, ודווקא עזב את עולם הישיבות כדי לצאת למסעותיו בשדות הליברליזם הפוסט-הירושימאי.

 

גם במפעלם ההגותי והתורני מעטים קווי הדמיון, ובכל זאת, שניהם חתומים על שתי מהפכות תרבותיות שבדברי הימים ייתפסו כתגובה לעולם התורה והישיבות האשכנזיות: תגובה אחת כמרד מול הגמוניה, והתגובה האחרת כניסיון להצלה מנמק קטלני.

 

עובדיה יוסף הקדיש את חייו ללימוד קפדני של גמרא ופסקי הלכה, ואף הסתייג במוצהר מן החשיבות הפרקטית של תורות סוד ופירושים מיסטיים לתורה, ואילו קרליבך הקדיש את חייו לעולם הניגונים והסיפורים החסידיים שעליהם אמר עובדיה שאינם אלא אוסף של הגיגים. הרב עובדיה הקדיש את חייו להכנסת יהודים לישיבות, וקרליבך הקדיש את חייו להוציא אותם מן הישיבות אל הרחוב, כי ברחוב מצויים לדבריו הניצוצות של התורה החיה.

 

באחד מסיפוריו הוא אומר: "לו הייתי נשאר בישיבה, כל החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, הייתי יושב כל הלילה וכותב חידושי תורה. אבל לו הייתי נשאר בישיבה, אלפי יהודים היו נשארים מחוץ ליהדות... עם ישראל חולה, הם לא יודעים מה זה שבת ומה זה יום-טוב, ומה שהם כן יודעים כל-כך מעוות שזה מרחיק אותם... לכן מוכרחים להסתובב ברחוב. אני 'רב של רחוב'" (מתוך "שערי הלב: סיפורים נפלאים ותורות עמוקות מפי הרב שלמה קרליבך", עמ' 53-54). " בגדול, שתי הדמויות התנגדו לתרבות המערבית והקפיטליסטית השבעה משני קצוות שונים. אלה מן הצד שלא היה שותף מלכתחילה ונותר במחוזות המסורת של העולם "הישן" (מנקודת המבט המערבית כמובן), ואלה מן הצד שמאס והתפכח, אחרי שכבר עזב את המסורות והבין שהוא "מתגעגע" לרוח "

 

הרב עובדיה הנהיג ציבור מסורתי שמה שאיחד אותו היה תחושת הסלידה מן ההגמוניה האשכנזית שלא הבינה או הכירה בחשיבות מורשתו. הרב קרליבך הנהיג ציבור ליברלי שמה שאיחד אותו היה תחושת הסלידה מן התרבות המערבית הרציונל-צנטרית שהתרחקה יותר מדי מעולמות הרוח והסוד.

 

הרב עובדיה לא עודד את ההכרה במפעל הציוני כמיזם גאולתי, ואילו קרליבך וחסידיו היו משיחיסטים בכל רמ"ח איבריהם, בין שהיתה זו משיחיות לאומנית ובין שהיתה זו משיחיות פאולינית נוסח דור הביט. הרב עובדיה כינה את החילונים "חמורים", וקרליבך ביקש לחבק אותם וללמוד מהם את תורתם.

 

בגדול, שתי הדמויות התנגדו לתרבות המערבית והקפיטליסטית השבעה משני קצוות שונים. אלה מן הצד שלא היה שותף מלכתחילה ונותר במחוזות המסורת של העולם "הישן" (מנקודת המבט המערבית כמובן), ואלה מן הצד שמאס והתפכח, אחרי שכבר עזב את המסורות והבין שהוא "מתגעגע" לרוח. הרי אין זה מקרי שדור ההיפים צמח בארצות הברית ולא במרוקו או בעירק. כך או כך, התוצאה היא שמשנות ה-50 החלו להתעצב כאן שתי תנועות שונות ורחוקות זו מזו, אבל קשורות זו לזו בכוחות ההיסטוריים, הסוציולוגיים והתרבותיים שהניעו אותן.

 

שתי עטרות

 

למעשה, מדובר כאן בשני ניסיונות שונים של "החזרת עטרה ליושנה": זו של רבי יוסף קארו מחד, "עטרת ההלכה", שבאחרונה דובר עליה רבות; אבל גם זו של הבעל-שם-טוב וחסידיו מנגד, "עטרת התפילה". שתי ה"עטרות" הללו בעצמן היו למהפכות בעולם היהודי של תקופתן, ושתיהן כרוכות היסטורית בתור הזהב של יהדות צפת במאה ה-16, גם אם לימים, השפעתן פגה – שוב, בשל התפתחויות היסטוריות. " הרב עובדיה הקדיש את חייו להכניס יהודים לישיבות, וקרליבך הקדיש את חייו להוציא אותם מן הישיבות אל הרחוב, כי ברחוב מצויים לדבריו הניצוצות של התורה החיה "

 

הקודיפיקציה של הפרויקט ההלכתי של השולחן ערוך פגשה שוב בגישות פסיקתיות שונות – בעיקר פסיקות קבליות-לוריאניות מחד, (בעיקר במסורת המזרחית) ותיקונים אשכנזיים (חסידיים וליטאיים) מנגד; ואילו הבשורה החסידית שביכרה את חווית התפילה הרוחנית על פני הדקדקנות ההלכתית (לא מעט בהשפעתה של השבתאות) התמסדה לימים, התפצלה לחצרות, וחזרה אט אט אל העיסוקים התפלים, לדידו של קרליבך, בכל הנוגע לפלפולים ודקדוקים חסרי חשיבות. החסידים שבו למנהגם של היהודים להסתגר בישיבות, בעוד הלב והנשמה נותרו חסרי כלים לעבודת השם המשמעותית.
 

מובן שדיון מעמיק יותר יחשוף רזולוציה גבוהה יותר בהבחנות בין השניים, אבל בהכללה גסה, ניתן לומר שמדובר בשני המנועים העיקריים של הפרקסיס היהודי הדתי מאז חורבן המקדש – מנוע השכל של מותר ואסור, ומנוע הלב של תחינה וגעגוע.

 

שלמה קרליבך ועובדיה יוסף – כל אחד בהקשר ההיסטורי והחברתי שבו הוא היה מונח – הם המייצגים החשובים של שני המנועים הללו במאה ה-20, לכל הפחות, והם אלה שההשלכות התרבותיות של מפעליהם הן אולי המשפיעות ביותר בנוף של הפרקסיס הדתי בישראל של ימינו.

עוד בבית אבי חי