דור ה-F

10.10.13

תום שובל, במאי הסרט המצוין "הנוער", המספר על אחים בני 16-18 שחוטפים ילדה בת גילם, התמחה בשנים האחרונות בהרגליו, נטיותיו וקשייו של הנוער המקומי, ויש לו כמה תובנות לחלוק בנושא

עלילת הסרט המצוין "הנוער" מתרחשת כמעט כולה במהלך סוף שבוע אחד. זוג אחים, יקי ושאולי, תושבי עיר לא מזוהה באזור גוש דן, מוציאים לפועל תוכנית שאותה זממו זה שבועות: לחטוף בת עשירים מבית הספר של שאול, להחזיק אותה כבת ערובה ולדרוש מאביה כופר שיכסה את החוב המשפחתי.


התאומים דוד ואיתן קוניו, מתוך "הנוער". היתרון בצילום נון-אקטורז
 

המניע לפעולה הוא המצב הכספי הקשה של משפחתם, שרק החמיר לאחר פיטורי האב מעבודתו. בעזרת הכופר מקווים הבנים למנוע מהדירה להילקח מידי המשפחה. מאחר ששאול הוא טירון ביחידה קרבית, הם מחליטים לבצע את החטיפה ואת דרישת הכופר במהלך שבת שבה הוא יוצא הביתה, במטרה לסיים עם העניין עד יום ראשון בבוקר.

 

את הבחורה המבוהלת כולאים האחים במקלט הבניין שבו הם גרים, שהכינו מבעוד מועד. הם מנהלים את החטיפה בלי ידיעת הוריהם ושומרים על פני פוקר בארוחת יום שישי ובשיחות עם הדודים. בכל רגע נתון נמצא אחד מהם במקלט ומתקשר בהודעות SMS עם אחיו. ההתנהלות שלהם מתוקתקת ומאורגנת יחסית, גם כשהתוכנית יוצאת משליטה.

 

רק בתום הצפייה, כמה שעות אחריה, הבנתי מה היה חסר לי בהתרחשויות סוף השבוע של יקי ושאול: הוויה חברתית. בניגוד לאופן שבו חופשות סופי שבוע של חיילים מוצגות בדרך כלל בקולנוע הישראלי, השבת של שאול נעדרה מפגשים עם חברים, חברות, החלפת חוויות על השירות הצבאי ובילויים בחבורת גדולות (למעט גיחה קצרצרה להתכנסות של עשרות מבני גילם בפארק בשכונה). טבעי שהתמקדותו במבצע החטיפה הסיחה את דעתו ממחשבות על מסיבות ופאבים, אבל איך ייתכן ששום חבר לא התקשר כדי להציע בילוי כזה, או אפילו לדרוש בשלומו?

 

"מה ששמתי לב אליו לגבי הנוער בימינו", עונה במאי הסרט תום שובל, 32, שגם מלמד קולנוע בתיכון עירוני א' בתל אביב, "זו העובדה שקיימת התכנסות של הדור הזה, התכנסות של כל אחד כלפי עצמו. אני משווה אותם אליי בגיל התיכון והצבא, סוף שנות ה-90' ותחילת ה-2000, והקטע שלנו היה רביצה בלהקות גדולות. אז גם היום הם רובצים בחבורות, אבל כל פרט בחבורה שקוע בעצמו, באייפון שלו.

 

"במקרה של יקי ושאול הם כן הולכים בשלב מסוים בסרט לפארק בשכונה כדי לשבת ולשתות עם חברים, אבל זה מרגיש כמעט כמו דפיקת כרטיס, אקט של לצאת ידי חובה. משהו בסוג החברות שאני מכיר מתקופתי כנער, חברות טוטאלית כזו, שאתה יודע הכול על החבר שלך והוא יודע הכול עליך, פחות קיים אצל הנוער היום. מצד שני, לצד ההתכנסות, הם בולטים יותר באקטים של חשיפה המונית דרך הרשתות החברתיות: תכנים שהם כותבים במסגרת ההתנהלות האינטרנטית שלהם, שמגיעים למאות ולאלפי חברים בני גילם".             

 

מבחינתך, יש שיפוט כלשהו שמתלווה לתובנה הזאת?

"לא חושב. אני מנסה לא לשפוט את הדמויות בסרט, אלא להשאיר את השיפוט לצופה. מה שכן, אני חושב שיש בסרט מידה של שיפוטיות או ביקורתיות לגבי המושג הזה של להיות 'נוער' בישראל, אז והיום. הרי משך הזמן שבו אתה נער בארץ הוא נורא קצר- 16-18, כי הרי בגיל 18 מודיעים לך שאתה כבר מבוגר ומפקידים לך בידיים את האחריות להגן ואת היכולת להרוג. למעשה, אנחנו מבגרים את הנוער שלנו מהר, אבל הוא לא באמת מתבגר באותו הקצב.

 

"במקרה של יקי ושאול, הדרישה להתבגרות מהירה דוחפת אותם לקחת אחריות על המצב הכספי במשפחה, וזה  תוצאה ישירה של זה שהחברה אומרת להם שהם הגיעו לגיל המבוגר שבו מגנים על המדינה בכוח הנשק. הבחירה בשם 'הנוער' לסרט היא כי המילה 'נוער' מיד זורקת אותך לביטוי 'מיטב הנוער', ואני חושב שבישראל אנחנו תמיד גאים בנוער שלנו על שהפך בוגר ומתגייס לצה"ל, אבל כשפורטים את זה לפרקטיקה, מגלים תמונה של נוער אבוד שלא סגור על מה צריך ומה כדאי לעשות עם הכלים שקיבל".

 

אחים ללא גבולות

 

"הנוער" מצטרף לשורה של סרטים ישראלים נוספים, כמו "השוטר" ו"מנתק המים", שיצאו לאקרנים אחרי המחאה החברתית (למרות שנכתבו לפניה) ומתעסקים במצב הכלכלי הקשה בישראל ובאלימות העצורה והגלויה שהוא מעורר בקרב הציבור. לצד האינטימיות יוצאת הדופן ומעוררת האמפתיה בין שני האחים (שמגולמים על ידי התאומים הזהים דוד ואיתן קוניו), הצפייה ב"הנוער" קשה לא פעם, גם בגלל האלימות הנחזית על המסך, אבל אפילו יותר מזה, בגלל האלימות שאינה מתממשת, אלא רק עומדת באוויר כאפשרות מעוררת בעתה.

 

"לאלימות של האחים יש כמה רבדים", טוען שובל, "בעולם הפנימי שלהם, בחיבור החזק הזה, יש משהו מטריד על גבול הלא תקין, ומשם לדעתי מתחילה האלימות. הם שני אנשים שלא ברור איפה נגמר הגבול של האחד ומתחיל הגבול של האחר, והם כל הזמן במגמה של לנסות להתאחד, מה שיוצר אגרסיה. הם קצת כמו מגנטים שגם נמשכים וגם דוחים אחד את השני.

  • " משהו בסוג החברות שאני מכיר מתקופתי כנער, חברות טוטאלית כזו, שאתה יודע הכול על החבר שלך והוא יודע הכול עליך, פחות קיים אצל הנוער היום. מצד שני, לצד ההתכנסות, הם בולטים יותר באקטים של חשיפה המונית דרך הרשתות החברתיות "

 

"נוסף על זה, הם חיים בעולם קולנועי של דימויים ורואים את עצמם כגיבורים קולנועיים (יקי עובד כסדרן ב"סינמה סיטי" וקירות חדרם בדירה מעוטרים בפוסטרים של סרטים. ע"מ), מה שגורר פעולות אלימות. הרמה השלישית של האלימות קשורה לעובדה שהם בגיל שבו עדיין לא יודעים לגמרי איך ולאן לתעל את הדחפים המיניים, וצריך לזכור שהם חוטפים בחורה שהיא במידה רבה החלום הרטוב שלהם, בת עשירים יפה שהיא גם מלכת הכיתה, וזה יוצר רובד של אלימות חבויה שמאיימת להתפרץ".

 

בחרת ללהק לתפקידים של יקי ושאול זוג אחים שמעולם לא שיחקו לפני כן ומשרתים בתור מוסכניקים בצה"ל. ליהוק נון אקטורז זו מגמה שהולכת ומתרחבת בקולנוע הישראלי, כפי שקרה בסרטים כמו "עג'מי", "הבודדים", "וסרמיל" ו"בית לחם". מאיפה החיבור שלך למהלך הזה?

"הגעתי לליהוק נון אקטורז לא בדיוק מתוך אג'נדה, אלא כי היה לי ברור שאני צריך אחים ביולוגיים לתפקידים הראשיים, וכמעט שאין בארץ אחים ביולוגיים דומים חיצונית שהם שחקנים מקצועיים. ללהק נון אקטורז זה דבר טריקי מאוד, ותשים לב שבהרבה מקרים שמלהקים אנשים שאינם שחקנים – אלה בכל זאת אנשים שיש להם איזשהו קשר לתעשייה, כי הם עבדו בתיאטרון או בסרטים או משהו בסגנון.

 

"אני זוכר שראיתי את 'עג'מי' והרגשתי שהיה משהו מאוד אותנטי במשחק שם, ואני חושב שהקהל הישראלי בא חשדן באופן אוטומטי לצפייה בסרטים ישראליים, מחפש לעלות על המניירות של המשחק, וכשהוא רואה פתאום שחקנים שמדברים ומתנהגים כמוהו, כי הם פשוט אנשים כמוהו, זה עוזר לו להתמסר לסרט. במידה מסוימת, ההבדל בין החוויה של לצפות בשחקנים ובין לצפות בנון אקטורז הוא כמו ההבדל בין ילד ששומע משל לילד שאבא שלו מספר לו סיפור אמיתי שבאמת קרה לו".         

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי