אין רישיון להורוּת

בשבוע שלפני חג הסוכות, בסמיכות מזעזעת של כמה ימים בלבד, פורסמו שתי ידיעות בחדשות על הורים שרצחו את ילדיהם: אישה בת 39 מירושלים רצחה בדקירות סכין את שני ילדיה, בני חמש ושבע, וניסתה להתאבד; ויומיים לאחר מכן, גבר בן 52 עלה עם שני ילדיו, בני ארבע וחמש, לקומה ה-11 של בניין ברמת אביב, השליכם אל מותם וקפץ מיד אחריהם.

המציאות מלמדת שהבית הוא אחד המקומות הכי מסוכנים לילדים (ת'ינקסטוק)

סיקור הידיעות המחרידות והתגובות להן חשפו רעה חולה בהתייחסות של החברה הישראלית למקרי רצח במשפחה, ובפרט רצח של ילדים בידי הוריהם. דומה שהנטייה האוטומטית של כולנו היא לנסות וליצוק היגיון לתוך המעשה הנורא – כנראה משום שהזעזוע ממנו פשוט גדול מדי.
לשם כך מנסה הסיקור למצוא פגם שאפשר להתמקד בו באישיותם של ההורים; נרמז שהאשמה עשויה להיות המנטליות של תרבות המוצא של ההורים, דתם או מורשתם, השכבה הסוציו-אקונומית שהם משתייכים אליה וכן הלאה. ההנחה, על כל פנים, היא שחייבת להיות סיבה ספציפית שניתן לבודד; גורם חיצוני שאפשר לשים עליו את האצבע ולנטרל אותו. מהלך מעין זה אמור לאפשר לנו להמשיך ולהחזיק באמונה שלא יעלה על הדעת שהורה ירצה לקחת את חייו של ילדו.

  

היינו רוצים לחשוב שהמשפחה היא המקום הבטוח ביותר לילד ושמקרים כאלה הם עיוות חריג ונדיר. אלא שהמציאות, למרבה הצער, מלמדת שדווקא הבית הוא אחד המקומות המסוכנים ביותר לילדים. רוב מעשי ההתעללות הפיזית והנפשית בילדים מתרחשים בבית ובידי קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה. לעתים לא מדובר בהתעללות ישירה, אלא בהזנחה, פיזית או רגשית, שנובעת מעייפות, מלחצים או ממתחים שההורים נתונים בהם.

 

הפיכה להורה אינה הופכת באופן אוטומטי את האם או האב למלאכים, קרי, לאנשים שאינם מתרגזים ואינם נשברים תחת לחץ או בהשפעת דיכאון, וגידול ילדים הוא אחד התפקידים התובעניים, המסובכים והמתישים ביותר שיש. לא כולם מצליחים להתמודד כראוי ולא כולם ניחנו ביציבות הנפשית המתאימה כדי להיות הורים. המערכת אמורה להיות מסוגלת לספק תמיכה להורים שאינם עומדים במעמסה של גידול ילדים, ולחלופין, לילדים שהוריהם אלימים או לוקים בנפשם והם נתונים להתעללות או להזנחה. אלא שהמערכת פעמים רבות כושלת במשימתה.

 

זו הסיבה שהשלב הבא בסיקור התקשורתי של המקרים, רגע אחרי החפירה בעברם של ההורים, הוא הפניית אצבע מאשימה לכיוון הרשויות. אנשים שואלים "מדוע המשטרה לא עצרה את הרצח?", "מדוע העובדים הסוציאליים לא זיהו את המצוקה בזמן?". בשני המקרים האחרונים, הרשויות היו מודעות למצב בעייתי במשפחות, ובכל זאת, לא הצליחו למנוע את הרצח. זו נקודת התורפה – המקום שבו נחשף הפרדוקס הגדול של הדאגה שלנו, כחברה, לשלומם של ילדים.

 

המערכת באפיסת כוחות

 

הבעיה היא שאנחנו דורשים תוצאות אך לא מספקים כלים להשגתן. החברה שלנו מפעילה לחץ עצום על אנשים להביא ילדים לעולם – ישראל היא מדינה מעודדת ילודה ברמה אובססיבית – ובאופן מערכתי, מושקעים הרבה יותר משאבים בסיוע להפריות ולהרחבת המשפחה מאשר שמושקעים בילדים שנולדים בשל העידוד הזה ובהורים שלהם, הזקוקים לעזרה. " באופן אבסורדי, המדינה דורשת מאנשים לעבור מבחנים כדי להוציא רישיון לטוסטוס, אבל כל אדם, בין שהוא מוכן לכך או לא, בין שהוא יציב נפשית מספיק או לא, לא רק רשאי, גם מצופה ממנו להביא ילד "

 

באופן אבסורדי, המדינה דורשת מאנשים לעבור מבחנים כדי להוציא רישיון לטוסטוס, אבל כל אדם, בין שהוא מוכן לכך או לא, בין שהוא יציב נפשית מספיק או לא, לא רק רשאי, גם מצופה ממנו להביא ילד. כמו כן, המערכת שאמורה לספק רשת תמיכה להורים ולילדיהם מלאה חורים ככברה ומוחלשת יותר ויותר כתוצאה מהזנחה תקציבית רבת שנים. עובדות ועובדים סוציאליים מקבלים משכורת זעומה כל כך, עד שהם נאלצים לעבוד בכמה עבודות בעת ובעונה אחת כדי להתפרנס. איך אפשר לצפות מהם שיצליחו להציל חיי אדם בכל מצב, כשהמערכת כולה באפיסת כוחות?

 

כחברה, אם אנחנו דבקים במדיניות של עידוד ילודה, ואם נצליח לשים בצד את האמונה העיוורת ש"הורה לעולם לא ירצה לפגוע בילד" ונכיר בכך שהמשפחה היא לעתים שדה מוקשים, ולא סביבה חמה ותומכת – אנחנו חייבים להפעיל לחץ על נציגי השלטון כדי שיקצו את כוח האדם, התקנים והשכר המתאימים לאנשים שאמורים לאתר מקרים כאלה.

 

היינו רוצים מאוד למצוא אשם אחד, גוף אחד, עובד סוציאלי אחד או שוטר אחד, כדי שנוכל להגיד לעצמנו: לו רק מישהו היה עושה כך וכך, זה לא היה קורה. אלא שזה פשוט לא נכון. הבעיה היא מערכתית, לא נקודתית, והפתרון צריך להיות כולל ולא ספציפי. אנשים אלימים ומעורערים בנפשם יהיו תמיד, ואנשים חפים מפשע ייפגעו מכך, גם במקרה של הורים וילדים.

 

כדי לצמצם את המקרים האיומים הללו ככל האפשר, אנו זקוקים למערכת חזקה של תמיכה, סיוע, איתור, הרתעה ואכיפה, והדבר דורש שינוי מהותי בסדרי העדיפויות. אם אתם עדיין מרגישים שאתם זקוקים למטרה כלשהי שאפשר להפנות אליה אצבע מאשימה, הפנו אותה אל קובעי המדיניות ואל החברה שמקדשת את העיקרון של הבאת הילדים לעולם, אך לא דואגת לעולם שיהיה מספיק בטוח להם.

Model.Data.ShopItem : 0 6