הזמנה לריקוד

כמדי שנה בחול המועד סוכות, התקיים השבוע כנס "הקהל" לזהות יהודית ותרבות ישראלית. בפאנל על מסעות הרב קוק הצרה ח"כ רות קלדרון על כך שהזמנתו לריקוד חילוני-דתי לא התממשה; ד"ר תומר פרסיקו קעקע את מיתוס ה"עגלה הריקה"; וממפגש עם זוגות שסירבו לחתונה רבנית יצאה קרי

ביום ראשון האחרון, השבילים במדרשה ברמת אפעל רחשו ותססו: מאות אנשים, דתיים וחילונים, אנשי אקדמיה, רבנות ותקשורת, פעילים להתחדשות יהודית, מורים ומלמדים, נערים ונערות בחולצות של מכינות ומדרשות, נעו בין הכיתות השונות, בין דוכני הספרים ובין צלילי המוזיקה ופגשו מכרים ותיקים. כמדי שנה בחול המועד סוכות, אירח המקום את כנס "הקהל" לזהות יהודית ותרבות ישראלית, שמתקיים זה 17 שנים ברציפות.

 
רות קלדרון. שהעולם הדתי יניח לי מלנסות לתקן אותי (צילום: פלאש 90)

13 מושבים התקיימו בו זמנית – על דת ומדינה, על פמיניזם, על חסידות וחלוציות, על ציונות, על תנ"ך ועל תלמוד ועל צדק חברתי. באולם המרכזי בבית ברנד התכנס מושב מיוחד במלאות 100 שנה למסעו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, במושבות הארץ. הפאנל ביקש לבחון האם וכיצד המסע הזה, שאליו יצא הרב קוק בשנת 1913 במטרה להכיר את המושבות ואת יושביהן, עודנו רלוונטי; האם ניתן עוד לאחות את הקרעים, האם "יש פרטנר" לדיאלוג, או שחומות הניכור והבידול כבר חסמו את כל התקוות. על הבמה ניצבו ח"כ רות קלדרון, ד"ר תומר פרסיקו והחוקר ד"ר יוסי אבנרי.

 

קלדרון הגיעה מהגליל והתחברה מחדש, דרך הנופים, למסעו של הרב קוק. היא סיפרה עד כמה הופתעה לגלות שהרב קוק היה בן 49 בעת המסע – צעיר יותר ממה שהיא היום. "אני מזדהה מאוד עם הצד החילוני של הרב קוק", אמרה בתשובה לשאלת המנחה, הרב יוחנן פריד, "אני חולקת על התפיסה כאילו הרבנים באו לבקר את 'אלו שהתרחקו מהיהדות'. זה לא ככה. החלוצים בנו יהדות חדשה, מעודכנת. הם לא בנו 'משהו אחר'; הם בנו יהדות. זה לא שיש את הדתיים מצד אחד ואת הישראלים מהצד השני. זה לא נכון. הרב קוק בא לפגוש יהדות אחרת, והוא רצה ללמוד ממנה".

 

קלדרון נפגשה עם כתבי הרב קוק כבר לפני שנים רבות ומצאה בהם את הפנים הללו. אצל תלמידיו ונושאי שמו, היא מספרת, הפנים הללו היו חסרות. "פגשתי אנשים דתיים שבזכותם קיימים בתי מדרש חילוניים, כמו 'עלמא' ו'אלול'; אנשים כמו השר זבולון המר, שאפשר לנו לבנות בית מדרש חילוני שבו החילונים הם לא אורחים, אלא בעלי הבית. אבל פגשתי גם הרבה מאוד אנשים אחרים. רוב נציגי היישות הדתית-לאומית הפוליטית, המפד"ל, שכאילו דיברה על הרב קוק, תפקדו כמעין שומרי סף שלא נותנים ליהודים חילונים להיכנס אל תוך היהדות, לחצות את סף הדלת. הם ראו את עצמם בתור היהודים האמיתיים, ולחילונים הם לא נתנו להיכנס. פגשתי רק שניים או שלושה שבאמת ראו ערך באחר כשלעצמו".

 

קלדרון סיפרה את הסיפור על הרב קוק שהגיע לפורייה, פצח בריקוד סוער עם החלוצים, ובעיצומו, התחלף עם אחד החלוצים ולבש את בגדי החלוץ. "כשהוא לובש את הבגדים של החלוץ, הוא באמת רוצה להיות שם", היא אומרת, "הוא רצה להיות חלק מהדתיות של החלוצים, מהתשוקה המשיחית שלהם. יש כאן הזמנה מדהימה מטעם הרב קוק, שלא התממשה. אני גם רוצה לרקוד בבגדים של הרב. אני רוצה את הדיאלוג הזה. אני רוצה שהעולם הדתי יהיה פתוח לפניי, אבל שאוכל להיות יהודייה כמו שאני ויניחו לי מלתקן אותי. אני רוצה למצוא פרטנרים. לצערי הרב, הרבה אנשים שתלו בביתם את התמונה של הרב קוק לא מוכנים באמת לרקוד עם הצד השני. האינטראקציה לא התממשה".

 

העגלה אינה ריקה; היא תפוסה

 

קלדרון מסיימת את דבריה לקול מחיאות כפיים, ואת רשות הדיבור נוטל ד"ר תומר פרסיקו. הוא מקריא ציטוטים ממכתביו של הרב קוק על מסע המושבות, שבהם הוא כותב בפירוש על מסע שנועד לדאוג לצורכי הדת במושבות וללמד את החלוצים יהדות מהי. האם יש כאן באמת דיאלוג? שואל פרסיקו. האם יש כאן מפגש אמיתי?

 

"החלוצים באו לכאן כדי לבנות יהודי חדש", הוא אומר, "הם לא היו צריכים רבנים שיטיפו להם איך שומרים שבת. ברנר כותב שמאחורי כל החיוכים של הרבנים מסתתרים דיני ערלה, וזה נכון. ברב קוק היתה שניות: מצד אחד, הוא היה מנהיג הלכתי שמרן, ומצד שני הוא היה מיסטיקן שמפליג באידיאות נשגבות ורואה בחילוניות תופעה חיובית. השניות הזאת קיימת, אבל בסופו של דבר, הרב קוק לא מאמין שהחילונים הם באמת חילונים.

 

"הבעיה היא שלא לוקחים את החילוניות ברצינות. החילוניות היא לא עגלה ריקה, במובן הזה שאין בה תוכן. יש בה משהו אחר. התוכן קיים; צריך להיפגש איתו. העגלה מלאה, היא תפוסה, אי אפשר להכניס אליה דברים אחרים. הרצון לעורר את החילונים - לגרום להם להתפכח כדי שיבינו שהם רוצים לשמור מצוות - זה לא הלך וזה לא יילך אף פעם. החילוניות כאן כדי להישאר. עם ישראל לא יחזור בתשובה ויקיים מצוות. זה לא יילך. יש כאן כל מיני חלקים שצריכים לקיים ביניהם דיאלוג, אך בשביל דיאלוג צריך כבוד הדדי והבנה שכל אחד מהצדדים כאן כדי להישאר".

 

מרי אזרחי נגד המונופול האורתודוקסי

 


פרסיקו. לא לוקחים את החילוניות ברצינות
כמה שעות לאחר מכן, באחת הכיתות הקטנות, התקיים מפגש מסוג אחר. ד"ר אליזבט גולדוין, עורכת טקסי חיים במרכז הוויה – טקס ישראלי, אירחה סביב לשולחן קבוצה של חמישה זוגות שהחליטו להתחתן שלא דרך הרבנות. מנעד הזוגות הוא רחב, ובתוכם גם אבישי וטליה בן ששון-גורדיס, זוג דתי מירושלים, שהחליט, כאקט של מחאה אזרחית, להתחתן שלא דרך הרבנות. החתונה של השניים התנהלה על פי ההלכה, אך הם לא נרשמו כנשואים, כדי לא לעבור את מסדרונות הרבנות. מבחינת החוק במדינת ישראל, הם לא נשואים, אף שהם זכאים להטבות כידועים בציבור.

 

"אנחנו לא רוצים שלרבנות תהיה אחריות על החיים שלנו, כבני זוג, כמשפחה", אומרת טליה, "ברגע שאתה נרשם כנשוי, אתה מכפיף את עצמך לרבנות. הרבנות עושה עוול להרבה מאוד אנשים, בעיקר נשים, בכל מה שקשור למסורבות גט ולעגונות. הרבנות לא מוכנה להפעיל את האמצעים כדי לפתור את הבעיות הללו. אסור לעבור על זה בשתיקה. החובה שלנו כחברה היא לדאוג לחלשים שבתוכנו, ולא לתת לגיטימציה לישות שלא דואגת לחברה שלנו".

 

"לא היה לנו קושי דתי להסתדר עם הממסד", מספר אבישי, סטודנט בתוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית וחוקר במרכז מולד, "היה לנו קושי להסתדר עם ממסד שעושה עוול לאנשים. לי מאוד קשה עם המונופול האורתודוקסי, עם עצם השליטה של המדינה בחיים של אנשים. צריך לעשות מרי אזרחי, וחשוב שמי שיעשו אותו הם דווקא אלה שיש להם אפשרות אחרת. לנו יש אפשרות אחרת – יכולנו לעשות את הטקס הרגיל, דרך הרבנות, אבל בחרנו לא לעשות אותו, ולדעתנו זה תורם לתיקון המצב".

 

השניים, כאמור, בחרו לקיים טקס הלכתי, "כי בזה אנחנו מאמינים, אבל זה לא לגיטימי שהמדינה תכפה את עמדתנו על כל הציבור". טליה סיפרה שעיצבו טקס ששיקף את מי שהם ואת המורשת שלתוכה גדלו, בבתים ציוניים-דתיים בישראל. כך, למשל, סיפרה שהיה לה חשוב להיות פעילה בטקס – היא נתנה לאבישי טבעת אחרי החופה, אך הדגישה שאין מדובר באקט הדדי של קידושין אלא במתנה. השניים גם ערכו תנאים הלכתיים שניסו לאזן בין הגבר והאישה ואף יצרו תנאים למניעת מצבים של עגינות וסרבנות גט. בטקס החתונה עצמו הם הקדישו רגע אחד לאנשים במדינת ישראל שאינם רשאים להינשא בגלל הרבנות. היה זה רגע עצוב ומרגש, לדברי אבישי, ובעקבותיו קיבלו תגובה אוהדת מחברה טובה שלהם, לסבית שנמצאת בזוגיות כבר שנים רבות, ו"שמחה שמישהו מסתכל בכלל לכיוון של זוגות שלא יכולים להתחתן במדינה שלהם". " רות קלדרון: רוב נציגי היישות הדתית-לאומית הפוליטית, המפד"ל, שכאילו דיברה על הרב קוק, תפקדו כמעין שומרי סף שלא נותנים ליהודים חילונים להיכנס אל תוך היהדות, לחצות את סף הדלת. הם ראו את עצמם בתור היהודים האמיתיים, ולחילונים הם לא נתנו להיכנס "

 

בני הזוג בן ששון-גורדיס שלמים מאוד עם ההחלטה שלהם, שמחים בה וממליצים עליה גם לאחרים – כדי ליצור מסה קריטית של אנשים שיימאס להם, וכך, אולי, התמונה תשתנה. עד כמה המעשה שלהם השפיע? "אסור לזלזל בהשפעה של חתונה אחת", אומרת טליה, "דברים מחלחלים, אנשים שומעים ומפנימים. לנו באופן אישי יצא לייעץ להמון אנשים שהתעניינו ולקחו על עצמם את הדבר הזה. אנחנו מאמינים שיש סיכוי לשנות. לאט לאט". 

עוד בבית אבי חי