כבשו את הכותל

אחרי חודשים של תפילות שנקטעו, נשות הכותל מימשו את זכותן להתעטף בטליתות ברחבת הכותל המערבי – ועוד במהלך הסליחות. אריאל הורוביץ היה שם

הימים הנוראים הם הימים של ירושלים. העיר הזאת, שבשאר ימות השנה הולכת לישון מוקדם, משנה את טעמה בימי אלול והופכת, לרגעים קטנים, לעיר ללא הפסקה. המוקדים המרכזיים הם בשכונות נחלאות ומאה שערים, המלאות סיורי סליחות, טקסי כפרות והכנות לימים הנוראים. אך כמו בהרבה מקרים אחרים, את ההצגה גונבת העיר העתיקה, הוותיקה והצבעונית ביותר בין אזורי העיר. השעה היא עשר בלילה, ימים ספורים בלבד לפני ראש השנה, והמקום הומה אדם. שירת חיילים נשמעת בשער ציון ("אין לנו על מי להישען אלא על אבינו בשמים", שרים חיילי מג"ב החמושים); רחבת הכותל המערבי שוקקת חיים וצבע. ובזמן הזה, המרכזי כל כך, מתקיים טקס הסליחות של נשות הכותל.


נשות הכותל. אולי בגלל הקרבה לראש השנה 
 

אולי בגלל תוכנו הפייסני, אולי בגלל הקרבה לראש השנה, אולי בגלל שהרחבה הזאת עייפה מעימותים ואולי בכלל בשל השעה המאוחרת – אירוע הסליחות של נשות הכותל הצליח לעבור בשקט יחסי; לחמוק מהרדאר של הקיצונים החרדים, שבראשי חודשים כתיקונם (או שמא כקלקולם) משבשים את תפילת הנשים ועושים כל שביכולתם כדי לא לאפשר להן להתפלל. לא הפעם.

 

קבוצה קטנה של נשים, כ-30 במספר, עומדות יחד בעזרת הנשים של הכותל המערבי, חלקן לובשות כיפות ועטויות בטלית. סמוך להן, מאחורי הגדר המפרידה בין רחבת התפילה ובין הרחבה הציבורית, עומדים שניים-שלושה גברים, לובשים חולצות של "כולנו נשות הכותל", משתתפים גם הם בתפילה. בצדם אורבים סקרנים, כמה עיתונאים ותיירים.

 

הסליחות מתנהלות בהרמוניה בין שליחת הציבור, החזנית, ובין קהל המתפללות. הסליחות נאמרות בנוסח עדות המזרח – בחירה מעניינת, שככל הנראה נועדה להתאים לאופי הסליחות: הנוסח המזרחי הוא משתף יותר, קהילתי יותר, חגיגי יותר, לעומת האשכנזי, הקודר והמדוקדק יותר. בשלב כלשהו מפסיקה שליחת הציבור את התפילה ואומרת: "כל מי שמרגישה שהעברית שלה טובה מספיק בשביל לקרוא, מוזמנת", ומחלקת את המשפטים השונים בין הנשים.

 

אני מנסה להסתכל על הסליחות מנקודת מבטם של מתפללים אחרים בכותל. אני רואה את הפרצופים התמהים; את הנשים החרדיות שמסתכלות מן הצד, מסבירות לבנותיהן מדוע נשים עם טלית מתפללות לידן ברחבה. אני שומע רמקולים ענקיים מנסים לשבש את התפילה, משמיעים רעשים לא ברורים, צורמים, מתערבבים בקולות של "חטאנו לפניך, רחם עלינו" של נשות הכותל. "בטח שחטאתן, תראו איך אתן מתפללות", מסנן מאיר, חסיד חב"ד צעיר, מזוקן ולבוש שחורים.


איך להתקרב לקב"ה
 

טקס הסליחות של נשות הכותל הוא טקס חד פעמי, רוחני, סמלי – הוא מסמל את בואם של ימי הרחמים והסליחות, את ההכנה הרוחנית לקראתם. אך הוא מסמל דבר נוסף: את ניצחונן של נשות הכותל. הנה כאן, לאחר כל כך הרבה חודשים של תפילות שנקטעו, הופרעו, לאחר מלחמות מול קיצונים ושוטרים, נשות הכותל מממשות את זכותן לעטוף טלית ברחבת הכותל המערבי, לשאת את התפילה שלהן.

ואם בראשי חודשים אחרונים התפילה הופרעה על ידי רעשים, הרי שהיום ההפרעה היחידה היא של חסיד מתוסכל ומיקרופון זדוני. "נשות הכותל ניצחו?", אני שואל את מאיר החסיד, והוא מחייך. "הן לא מבינות דבר אחד", אומר מאיר, "הן רוצות להתקרב לקדוש ברוך הוא, אבל הקדוש ברוך אמר איך צריך להתקרב אליו. הוא אמר שצריך להקשיב לרבנים, והן לא מקשיבות". " הסליחות נאמרות בנוסח עדות המזרח – בחירה מעניינת, שככל הנראה נועדה להתאים לאופי הסליחות: הנוסח המזרחי הוא משתף יותר, קהילתי יותר, חגיגי יותר, לעומת האשכנזי, הקודר והמדוקדק יותר "

 

מאחורי המחיצה מהסה אותו אחת המתפללות: "סליחה, אתה יכול לדבר יותר בשקט?". ומאיר, בצייתנות ובחיוך מלגלג, מתרחק מן המחיצה, מזמזם את ניגוני הסליחות. אני מציץ לעבר הסידור שהנשים משתמשות בו – חוברת ספירלה מיוחדת לסליחות – וקורא משפטים שכמותם אינם מודפסים באף לא אחד מן הסידורים שמסתובבים ברחבה. בתפילת "עננו", למשל, שבסוף הסליחות, התווספו המשפטים "עננו אלוהי האימהות", "עננו אלוהי הנביאות", "עננו בזכותן של גיבורות", ואפילו "עננו – העונה לקול אישה".

ובלילה הירושלמי הזה, ששולח רמז שובב של תחילת הסתיו, המילים הללו, שכמותן איש אינו אומר כאן, בכותל הזה, קיר אבנים הרודיאני שראה כל כך הרבה במאות השנים האחרונות, וכבר 20 שנה מקבל אליו גם נשים עם טליתות – המילים הללו עולות למעלה, עפות, מתרוממות מעל ירושלים, נמהלות בכל הסליחות והתחינות והבקשות של ירושלים כולה, מבקשות: רחם עלינו, רחם עלינו קצת.

עוד בבית אבי חי