משיב רוח

אריאל הורוביץ
20.08.13

כשנה אחרי מותו, רואה אור ספר מאמרים של יוסף (יוסק'ה) אחיטוב, מגדולי אנשי הרוח של הציונות הדתית וסמן של יהדות הומניסטית. מדוע אמר ערב מותו שהוא "מאבד את הציונות הדתית" ואיך הדבר בא לידי ביטוי בכתיבה ובמחשבה שלו?

לפני קצת יותר משנה, במסע ההלוויה של יוסף אחיטוב – שכונה יוסק'ה בפי כול – ישב הרב פרופ' דוד הרטמן על כיסא ומירר בבכי על מות ידידו הקרוב. הרטמן, שהלך גם הוא לעולמו חודשים ספורים לאחר מכן, היה אז אדם מבוגר, חולה, וכשנשאל על בכי התמרורים, השיב: "אני בוכה עלינו".

 
יוסק'ה אחיטוב. "הונע מתוך דאגה יומיומית לחברה שאליה השתייך"

זהו ה'עלינו' שיוסק'ה אחיטוב, מגדולי אנשי הרוח של הקיבוץ הדתי והציונות הדתית, כל כך כאב את שקיעתו: ציונות דתית בריאה, הומניסטית, אוהבת אדם ואוהבת עולם, שאחיטוב היה מבכירי מחנכיה ושלקראת סוף ימיו הרגיש שהיא חומקת בין אצבעותיו.

 

בשבוע שעבר יצא לאור הספר "משבי רוח", בעריכתם של פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר, שמכנס מאמרים ומסות שכתב אחיטוב בעשור האחרון לחייו. במאמריו משקף אחיטוב את המגמות השונות שפוקדות את הציונות הדתית, את דאגתו מפניהן ואת הכמיהה לשוב אל המקור, לכונן ציונות דתית אחרת.

 

יוסק'ה אחיטוב נולד ב-1933 בגרמניה ועלה לארץ עם משפחתו כתינוק. כילד, למד בבית ספר של מפא"י ובד בבד בבית הספר תלמוד תורה; בבגרותו למד בישיבת קול תורה החרדית. במסגרת שירותו בנח"ל, הגיע לקיבוץ הדתי שדה אליהו, ומשם לקיבוץ עין צורים, ביתו עד יומו האחרון. הוא שימש במשך עשרות שנים מורה ומחנך בקבוצת יבנה ובישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים והיה גם חוקר במכון שלום הרטמן. הוא פרסם מאות מאמרים, רובם עוסקים בציונות הדתית ובתנועת הקיבוץ הדתי, שהוא היה אחד מעמודי התווך הבולטים שלה.

 

איש של ו"ו החיבור

 

"יוסק'ה הוא בן הציונות הדתית הקלאסית", אומר פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן וחוקר במכון שלום הרטמן. "בעוד הציונות הדתית פנתה ימינה מבחינה מחשבתית ודתית והעמידה במרכז את סמכותם של בעלי הלכה ואת הניתוק הגובר והולך מהישראליות ומערכי הדמוקרטיה, יוסק'ה נשאר נאמן לערכיה המקוריים של הציונות הדתית". " פרופ' אבי שגיא: "יוסק'ה הוא בן הציונות הדתית הקלאסית, ובעוד הציונות הדתית פנתה ימינה מבחינה מחשבתית ודתית והעמידה במרכז את סמכותם של בעלי הלכה ואת הניתוק הגובר והולך מהישראליות ומערכי הדמוקרטיה, יוסק'ה נשאר נאמן לערכיה המקוריים" "

 

במאמריו השונים עמד אחיטוב כחומה בצורה כנגד החמרות הלכתיות; התריע מפני עלייתו של שיח מחמיר וקיצוני בכל הקשור להלכות צניעות וכאב את הבידול ההולך וגובר בין יהודים ללא יהודים בחסותה של ההלכה.

 

"הוא ביקש לחזור אל הציונות הדתית של ו"ו החיבור", אומר שגיא, "חיבור בין תורה ומדע, תורה ודמוקרטיה, תורה וחיים – שני יסודות שמחוללים סינתזה, ולא מוותרים על שום צד. בעיני יוסק'ה, לא יכול להיות שמחויבות יהודית תוביל את האדם לקונפליקט בינו ובין ערכים שנחשבים לטובים ולנכונים, כגון אהבת אדם או אל מול הדרת נשים. גם אם הוא לא חידש הרבה במחקריו, היתה לו משימה - לשנות חברה, בלי להיבהל ובלי להתייאש".

 

ביקורת דיאלוגית

 

כל מכריו וקרוביו של אחיטוב מספרים על דמותו הקורנת אור ועל כך שלא היה ספון במגדל השן האקדמי, אלא היה אדם שמעורב בחיים, שמעורב בדעת עם הבריות ומשפיע במישור הבינאישי. "הוא היה מענטש, בן אדם", אומר בנו, ד"ר רונן אחיטוב, "זה היה חלק חשוב מאוד מהאישיות שלו – אדם שאהב את כולם.

 

"נוסף על כך, הוא גם היה אדם מאוד מסורתי. לצד כל החדשנות שלו והתפיסות המתקדמות, הוא מאוד אהב את המסורת היהודית כמות שהיא; הוא היה ממש מכור לזה. אני זוכר שהוא תמיד היה לומד איתנו, הילדים, וגם הנכדים היו מתייעצים איתו בכל מה שקשור למחשבה יהודית, והוא היה עונה לכל אחד באדיבות ובפירוט ובסבלנות. זה היה הוא".

 


עטיפת הספר
פרופ' שגיא מתאר את דמותו של אחיטוב כדמות של מבקר חברתי שאינו מנוכר לציבור שאותו הוא מבקר, אלא להפך – חי בו ופועל מתוכו. "יוסק'ה הונע מתוך הדאגה היומיומית לחברה שאליה הוא השתייך", אומר שגיא, "הביקורת שלו לא נאמרה בסערה, בהתרסה דיכוטומית, אלא בצורה דיאלוגית, מתוך הקשבה והבנה. הוא היה מורה מכוח האישיות שלו. יש מורים שמעבירים ידע, שמוסרים אינפורמציה; יוסק'ה עשה גם את זה, אך הוא גם פילס נתיבות להגיע אל הצד האחר. הוא ביקר את בעלי התפיסות החרד"ליות והיה מודאג מהם, אך הוא חשב שיש דרך להידבר איתם, להגיע אליהם. הוא לא ויתר".

 

הפחד מפיצול

 

המאמרים ב"משבי רוח" מציגים את שינוי המגמות בציונות הדתית בשני העשורים האחרונים. אחיטוב כותב שם על כינונו המחודש של מושג ה'הלכה' כמגדיר הבלעדי של הזהות היהודית; על ההתרחקות של הוגים ציונים דתיים מן החברה הישראלית; על השינויים ביחס למדינת ישראל בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי עמונה.

 

בנו רונן אומר כי המגמות האלה כאבו לאביו מאוד, אך דווקא הוא, הבן, מרגיש שהכאב הזה היה לעתים קשה מדי. "הכאב שלו מאוד התעצם בשנים האחרונות, וזה בא לידי ביטוי בספר", אומר רונן, "בסוף ימיו, הוא ממש הרגיש כישלון, כאילו אין עם מי לדבר בצד השני. בעיניי, זה היה קצת יותר מדי. כשאני מסתכל בעצמי על הנושאים האלה, אני חושב שיש צמיחה גם בכיוון ההפוך: כל התנועה של ההתחדשות היהודית בישראל, ארגונים כמו בית אבי חי והמדרשות החילוניות ותנועות כמו נאמני תורה ועבודה – הם סמלים של הצלחה גדולה.

 

"אבא ייחס פחות חשיבות לגל הזה והרגיש שהוא מאבד את הציונות הדתית שלו. אין ספק שגם היום קיימים זרמים חרד"ליים, והם עדיין מסוכנים, אבל אני לא חושב שהם מצליחים להשתלט. יש נטייה חזקה של ציבור הולך וגדל לכיוון האמצע, ואולי נוצר משהו חדש. אם אבא חשב שיהיה פיצול בציונות הדתית והוא יישאר לבד, אני חושב שאולי יהיה פיצול, אבל אנחנו נישאר הרוב".  

 

פרופ' שגיא סבור שקשה למדוד עד כמה דבריו של אחיטוב חלחלו ויצרו שינוי, אך הצלחה אינה נמדדת בצורה כמותית. "המדד, להערכתי, נעוץ בשאלה אם יש קהל שצמא לקרוא את הדברים", אומר שגיא ומספר שחלק גדול מהמימון לספר הגיע מתרומות של אנשים פרטיים, אנונימיים, שביקשו לתמוך בספר ובבשורה שבו.

 

"האם יש תנועה המונית, אדירה, של שיבה לאתוסים הקלאסיים של הציונות הדתית? אני לא בטוח שזה אפשרי או שזה רצוי. יש מגמות חלופיות למגמות החרד"ליות הדיכוטומיות, שיוצרות ניגוד בין ישראל לאומות העולם, בין דת ובין ערכי מוסר, והמגמות הללו צוברות תאוצה. יש צימאון אדיר לחלופה הזאת אצל צעירים שמסרבים לקבל את הדיכוטומיות, שנמאס להם מההפרדה הזאת. הקול של יוסק'ה מייצג את החלופה הזאת, והוא עדיין רלוונטי".

עוד בבית אבי חי