ככה הוא באמצע

כמו שכל מי שצפה בפרק האחרון של העונה שעברה של "משחקי הכס" יודע – מלך שצריך כל העת להכריז על מלכותו, ספק אם הוא באמת מלך. זו האנקדוטה שעלתה בראשי למראה שער הספר "הר-שדה-בית", העוסק בעבודות של האמן אבנר בר חמא. בשער הספר מופיע צילום של בר חמא שברקעו מיצב התפוזים המפורסם שלו בצורת מפת ארץ ישראל; בכריכתו הפנימית מופיעה עוד תמונה של האמן, הפעם פורטרט מצויר (אביבה הובר); ואם לא די בכך, בתוך הספר מופיעים כ-30 צילומים של האמן.

 
"השם גבולך שלום חבל עזים ישביעך". עבודה של בר חמא

גם הציטוטים המופעים על כריכתו הפנימית של הספר, פרגמנטים מתוך מאמרים שונים, השאירו אותי באותה התחושה. לשם המחשה: "אבנר בר חמא הוא אחד האמנים הפעילים והמשמעותיים בתחום היצירה היהודית העכשווית (מבקרת האמנות ציפורה לוריא); "בר חמא [...] יוצר כשליח ציבור נוכח הקהל והאל" (המשוררת ועורכת הספר, חוה פנחס כהן); "אבנר בר חמא הוא הדמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרכת השממה האמנותית בציבור הציוני דתי" (דוד שפרבר, כותב שורות אלה).

מובן שעניין זה אינו יוצא דופן כלל וכלל – אגו גדול ולא מתנצל עומד בבסיסם של פרויקטים אמנותיים רבים – ולא הייתי נדרש לכך כאן אלמלא נדמה שזה בעוכריו של הפרויקט הזה מכיוון שהוא תופס כאן את קדמת הבמה על חשבון דיון עומק בטיב האמנות ובמשמעותה. נדמה שפרויקטים שכאלה נדרשים מעצם טבעם ליצירת מרחק רב יותר בין האמן לעשייה, ואולי בכך טמונה חולשתו.

הספר ערוך כקובץ מאמרים שעוסקים בעבודותיו של האמן מחד, וכקטלוג נרחב עם צילומי עבודות מאידך. בר חמא הוא מאמני השוליים הבולטים בישראל, והוא מעולם לא הציג במוזיאון מרכזי. לעומת זאת, במרחב הציבורי מוצגות יותר מעשר עבודות פיסול מעניינות שלו. בספר מצוטטת מבקרת האמנות סמדר שפי, שציינה את בר חמא כ"אמן שחורג בדרך כלל מהקונפורמיות הפוליטית השמאלנית שמאפיינת את סצנת האמנות" (עמ' 31). התחושה היא שאף שהספר מודע לשוליותו של האמן בשיח ובשדה, למעשה הוא מכוון לערער על כך.

קברים בבית האמנים

המשוררת חוה פנחס-כהן, שערכה את הספר, מציגה את בר חמא כמי שבמהלך השנים נע מהשוליים החברתיים והתרבותיים של החברה בישראל אל המרכז (ועל ידי כך תורמת למהלך) ומזכירה את אמירתו של חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת, ששאל האם לא נכון להכיר בעובדה שהאמנות היהודית החדשה נולדה ברגע הסרת הכיפה, אך אינה מציבה אלטרנטיבה ביחס אליה. אגב, טענתו של עפרת, כמו של אחרים, היתה שהאמנות הבאה מבית היוצר הדתי היא בדרך כלל אמנות גרועה. הספר הזה של אמן דתי נוסף אינו מזים אותה.

מלבד מאמרים בינוניים למדי, יש בספר גם כמה מאמרים מצוינים, ובכל זאת, נדמה שהעיקר חסר. למשל, ציפורה לוריא זצ"ל, במאמרה בספר, ציינה שאמירות מדרשיות-טקסטואליות ועיוניות מתגלגלות בעבודתו של בר חמא והופכות למרכיבים חזותיים (עמ' 8). בהערת שוליים, היא מציינת שבכך תורם האמן תרומה נכבדה לשאלת היחס בין טקסט לתמונה באמנות הישראלית, אבל הכותבת אינה מסבירה כיצד הגלגול של טקסט לכלל תמונה בעבודתו של בר חמא תורם לשדה האמנותי תרומה שחורגת מממה שנפוץ בקאנון האמנות המקומית.

כותבת אחרת בקובץ קובעת שאנדרטה אחת של בר חמא היא ייחודית ובבחינת "חידוש בנוף האנדרטאות בארצנו" (עמ' 70). היא אפילו מביאה בהערת השוליים סימוכין לכך, אבל אינה מסבירה מה ייחודי באנדרטה הזאת. כאשר הכותבת כבר מסבירה את שונותו של בר חמא, נדמה שמוטב היה אילו לא עשתה כן. היא נכנעת לקלישאות בלא לנסות להציג את השדה על מורכבותו. ביחס למיצב משנת 2000 (אחד מהטובים שלו), שבו יצק בר חמא בחזית בית האמנים בתל אביב תשתיות לקברים, מילא אותם באדמה ולבסוף הזמין את הציבור לשתול בהם פרחים, היא טוענת ש"בר חמא אינו משאיר את השאלות פתוחות, אלא מציע דרכי התמודדות" (עמ' 81). הכותבת מנגידה בין אמנים ישראלים רבים שמביעים "כעס והתרסה כלפי המציאות בארצינו" (שם) ובין בר חמא, שאצלו "הפרדוקס כמו נעלם, והמציאות הופכת להיות שלמה, על כל מורכבויותיה".

נדמה שכותרת המשנה של הספר – "מסע אל השיח היהודי-ישראלי" (בה"א הידיעה) - מרמזת ברובדה הסמוי שיצירתו של אמן דתי-ציוני (ימני) וניאו-שמרן גאה היא ודווקא היא מסע אל "היהודי-ישראלי", וזו מעלה על הדעת את אותו פרס ממשלתי מגוחך ל"יצירה ציונית" שיצרה שרת התרבות. כותרת מדויקת יותר לספר תהיה משהו בסגנון: "מסע אל השוליים של שדה האמנות הישראלית", אבל כשמדובר בחתירה למיצוב ולמיתוג מחודש, מי ירצה לשים לצד תמונתו כותרת שכזאת? מסעות אל השוליים יכולים להיות המסעות המרתקים ביותר, אבל בדרך כלל, הם יהיו כאלה רק אם הם עמוקים, מדודים ומדויקים, וככאלה הם המצדיקים את עצמם.

הר-שדה-בית: מיצבי מצב 2013-1995 – אבנר בר חמא אמן בין-תחומי, מסע אל השיח היהודי-ישראלי (עורכת: חוה פנחס-כהן), הוצאת ראובן מס