בעקבות ההרשעה

יותם יזרעאלי
08.08.13

למיניות יש היסטוריה; לפורום "תקנה" תפקיד מכריע בהשתלשלות האירועים; הנאשם ומשפחתו ידועים לכול; פסק הדין הוכרע בשבוע של פרשת שופטים. יותם יזרעאלי מציע כמה נקודות למחשבה עם הרשעתו של הרב מוטי אלון

מעולם לא פגשתי את הרב אלון, מעולם לא למדתי אצלו, וזה אומר שגם לא קראתי דבר מדבריו ולא צפיתי בשיעוריו. אין לי ספק שאילו היה לי עמו קשר כלשהו, ודאי הפרשה היתה פוגשת חלקים אחרים בי מלבד השכל הישר. מעולם לא הוטרדתי מינית ומעולם לא הטרדתי מינית. אין לי ספק שאילו הדברים היו אחרת, ודאי הפרשה היתה פוגשת חלקים אחרים בי, מלבד השכל הישר. עם השכל הישר אני מנסה אפוא להבין כמה דברים על הפרשה, בכמה היבטים.   בסופו של דבר יש חוק. הרב אלון ( צילום: פלאש90)

היבט פילוסופי. למיניות יש היסטוריה. יש לה "תולדות" ו"קורות" ו"נרטיבים". למיניות יש הרמנויטיקה. יש לה "פירושים" ו"שפות" ו"סמלים". השילוב של השניים משמעו שמיניות זה דבר תלוי הקשר. מישל פוקו (ההומו; זו קללה או שזה מידע?) חקר וניסח את תולדות המיניות והצביע על דינמיקה מודרנית סמויה שבעטיה המיניות מתפקדת ככוח ממשטר שמבנה היררכיות ומשמר אותן. פעם לא דיברו כאן על הומואים והטרואים. לא כי זה לא היה קיים בפועל, אלא כי זה לא היה קיים בשפה, כי זה לא היה "חשוב" או "מעניין". הקטגוריזציה של המיניות, טען פוקו, קשורה בעליית קרנה של הרפואה ושל הפסיכולוגיה. ביוון העתיקה, יחסים הומוסקסואליים היוו את התשתית של מוסד האזרחות באתונה. היום זה לא היה מתקבל על הדעת. האם זה בגלל שאתונה וכל תרבותה הן ביזיון היסטורי אחד גדול? או שמא האם זה בגלל שהאופן שבו אנחנו מבינים מהי מיניות השתנה?


ואיך זה קשור לרב מוטי אלון?  זה קשור, כי יש כאן, לפחות כך אני מתרשם מטיעוניו ומטיעוני מצדדיו, היאחזות בעיקרון של היחסיות הזו. חיבוק וליטוף ונשיקה, אולי על פי החוק האזרחי זה אסור, אבל על פי אמות המידה של אמונתו הרוחנית זו דרך לגיטימית ליישב נפש מיוסרת. אין לי בעיה אף להרחיק לכת ולהסכים לאפשרות שקיום יחסי מין עם תלמיד זה דבר שמבחינה רוחנית יכול לרפא אותו. אני לא נכנס לוויכוח הזה. ברמת העיקרון, כל מי שיטען את הטיעון ה'יחסי' הנ"ל - הצדק (הפילוסופי) יהיה עמו. העניין הוא שבסופו של דבר יש חוק, ובמדינה מתוקנת, החוק הוא הסף, ולא הפילוסופיה, ומי שעובר על החוק, אין שום הסבר אמוני, תורני, רוחני או פילוסופי שיכול להיות רלוונטי. דינא דמלכותה דינא.


היבט פוליטי. בשונה מפרשות אחרות של הטרדה מינית, מעורבותם של פורום "תקנה" בתוך הפרשה משחקת כאן תפקיד בלתי מבוטל. השתלשלות האירועים, כפי שהיא מסופרת על ידי חברי הפורום, מעלה שאלות, שלזכותו של הפורום ייאמר שאינו מתעלם מהן, על אודות מאבקי הכוח הפוליטיים בין הרבנים והרבניות שבפורום ובין רבנים ורבניות שאינם שותפים בו. אני שואל: מתוקף איזו סמכות מתכנס הפורום? האם הוא אקסקלוסיבי או אינקלוסיבי? מהם הקווים האדומים שהפורום שם לעצמו, אם בכלל, שמפרידים בין פורום רודף צדק ובין פורום של אינקוויזיציה? שיהיה ברור, פורום "תקנה", עם כל המורכבויות שבו, הוא פרויקט מבורך, ואני מברך אותו על פנייתו לרשויות במקרה של הרב אלון. עם זאת, יש כאן יחסי כוחות סמויים שאינם מבוררים דיים, והאינסטינקטים שלי אומרים לי שהם חלק מן העניין.

" אדם חכם כרב אלון יודע לנצל את החשיפה הזאת כך שהיא תעבוד לטובתו (בניגוד למשל לנשיא לשעבר, שבאותו המצב עשה כל טעות אפשרית). הוא יודע לעורר אמפתיה, והוא עושה זאת בדבריו ובהליכותיו. גם משפחתו ידועה ומוכרת. אם לא תלמידיו, הרי שתלמידי אחיו וגיסותיו ודאי חשים אמפתיה כלפי הנאשם, ולו מהצפייה במשפחה באולם בית המשפט. לעומת זאת, הנפגעים אינם ידועים, פניהם אינם נראים ודבריהם נמסרים בציטוטים של תחקירים ועדויות "
היבט תקשורתי. פניו של הנאשם מוכרים ונצפים, ודבריו נשמעים בתקשורת. אדם חכם כרב אלון יידע לנצל את החשיפה הזאת כך שהיא תעבוד לטובתו (בניגוד למשל לנשיא לשעבר, שבאותו המצב עשה כל טעות אפשרית). הוא יודע לעורר אמפתיה, והוא עושה זאת בדבריו ובהליכותיו. גם משפחתו ידועה ומוכרת. אם לא תלמידיו, הרי שתלמידי אחיו וגיסותיו ודאי חשים אמפתיה כלפי הנאשם, ולו מהצפייה במשפחה באולם בית המשפט. לעומת זאת, הנפגעים אינם ידועים, פניהם אינם נראים ודבריהם נמסרים בציטוטים של תחקירים ועדויות. איך שלא מסתכלים על זה ועם כמה שאנחנו רוצים להתנגד לזה, הרי שמבחינה תקשורתית, המצב הזה פועל לטובתו של הרב אלון.  אילו הנפגעים היו חושפים את זהותם, דבר שהוא בלתי נסבל מבחינתם ומבחינת משפחותיהם, המצב היה נראה אחרת. אני מקווה בשבילם שעורכי הדין שלהם הכינו אותם לכך שזו גזרה בקרב שיש לוותר עליה מראש, שאם לא כך, נעימותיו והליכותיו מוציאות אותם מדעתם בוודאי. נקודה זו קשורה גם להיבט הבא והאחרון.


היבט תורני. יד המקרה (או שמא?) הביאו לידי מתן פסק הדין בשבוע של פרשת שופטים. אחד מהעניינים הרבים שעוסקת בהם הפרשה הוא חוקי המשפט והעדים. "עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים--יוּמַת הַמֵּת: לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד". מובן שיש לסייג את הדברים, שכן הדין במקרה שלנו איננו מוות (גם חוקים, כמו מיניות, הם תלויי הקשר), ונוסף על כך, ההרשאה כיום במקרים כאלה היא לא פעם על סמך אמינות הגרסאות של הצדדים, ולא על סמך כמות העדים. עוד דבר: משנחשפה הפרשה בתקשורת, התווספו לא מעט תלונות לחקירה.
 
אבל דווקא הפסוקים הבאים מעניינים יותר: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ". החוק התורני אינו סובל מצב שבו העדים אנונימיים, כמו במקרה הזה (ובמקרים רבים שדומים לו במחוזותינו). יתרה מכך, על העדים להיות שותפים מלאים בהוצאה לפועל של העונש. זהו חוק עמוק, ולא זה המקום לדון בו, אבל בהינתן המצב התקשורתי שהזכרתי לעיל, יש כאן נקודה מעניינת. התורה מביאה בחשבון, כחלק אינטגרלי מתהליך אכיפת הצדק, את המרחב הציבורי (בימינו - התקשורת) שבתוכו הצדק מוצא אל הפועל. העדים הם התליינים, הם האחראים למיצוי הדין, ואולי בשל כך, הם אפילו הגיבורים (דורש עיון),אבל במקרה הזה, העדים הם אנשי סוד שנאלצים לחיות עם שבר פנימי עמוק, ועם הרוע, בקרבם, תמיד.  

 

עוד בבית אבי חי