אברושמי משלי

01.08.13

במסגרת תערוכת הגמר המצטיינת של המחלקה לצילום בבצלאל "מבוסס על סיפור אמיתי", חקרו ארבעת הבוגרים הטריים את סוגיית הניצול והכוח שמפעיל האמן כלפי מושאיו, בהקשרים שונים הנוגעים לכיבוש. וכן, הם בהחלט מתכוונים להתנצל על כך

בברושור התערוכה שלהם, שנקראת "מבוסס על סיפור אמיתי" וזכתה כמצטיינת, ארבעת הבוגרים הטריים של המחלקה לצילום בבצלאל כתבו שביקשו לצאת ל"מסע אישי בנבכיה הטעונים של ירושלים". מיד אחר כך הוסיפו ספק הבהרה ספק התנצלות: "ידוע לנו מראש כי התנועה במסע נעה על קו תפר דק שמתרחש בין זירה נצלנית ובין במה שעלולה להיחוות כצדקנית". 

עבודתה של ג'נה הנסון. ציירה וחרטה על הקירות דימויים שיצרו זיכרון מומצא
נראה שהציר שנפרש בין הנצלני לצדקני הוא חלק בלתי נפרד מעבודתו של האמן הישראלי בבואו לעסוק בסוגיות פוליטיות. לא פעם יצוצו בקרבו חששות בדבר ניצולם של מושאי עבודתו לטובת אספירציות אישיות, ואילו לצופה, שמתורגל בנימה המטיפנית לא פעם של אמנות פוליטית בארץ, כמעט תמיד תהיה עילה לטעון שמתרחש לנגד עיניו מופע של צדקנות. מה שמוצלח ב"מבוסס על סיפור אמיתי" הוא הבחירה להתמסר לציר הזה ולחקור אותו באמצעות העבודות, להבדיל מהניסיון לדלג מעליו, שמסתיים בדרך כלל בצורה מגושמת. " ישי שפירא קלטר: רוב האמנים נוטים לחפש לעשות צדק ומעשים טובים דרך האמנות, ואני חושב שהאמן דווקא צריך לעשות מעשים רעים ומנצלים. אם אני מצביע על תופעת הניצול או לוקח בה חלק – זו כבר שאלה שנתונה לפרשנות "
 
בכניסה לחלל התערוכה ניצב הצופה מול דגם גדול ממדים בצבע לבן של מרכז חלוקת הדואר בשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים – מתקן שבמציאות נמצא בחניה דחוסה מתחת לאצטדיון כדורגל בשכונה. העבודה, של גלי בליי, משחזרת באופן חופשי את מתקן תיבות הדואר שהוקם בכפר שם לפני כשנה, לאחר עתירה לבג"ץ של תושבי השכונה והאגודה לזכויות האזרח. העתירה מחתה על כך שבמשך שנים חולק הדואר בעיסאוויה בצורה בלתי נתפסת: המכתבים של כל התושבים הושארו במרוכז בכמה מכולות בשכונה, מה שהביא למקרים רבים של דרישות תשלומים ממוסדות שונים שלא הגיעו ליעדיהם וגררו קנסות. 
 
בליי שחזרה את קומפלקס התיבות, אבל עיצבה אותו כספרייה ביתית עם מגירות ומדפים. "בבחירה לעצב את זה כספרייה יש מידה של צדקנות", היא אומרת, "כי אני מייפה את הסניף כדי שיהודים ישראלים יסכימו להכניס את הסכסוך אליהם הביתה, ויש פה גם ניצול, כי אני הופכת את מרכז הדואר למשהו אסתטי למען המטרות האמנותיות שלי. אני חושבת שמרכז הדואר מייצג חופש מדומה, כי לכאורה הוא מאפשר סוף סוף לתושבי עיסאוויה את החופש של התנהלות תקינה מול מוסדות בישראל לקבל ולשלוח דברי דואר, אבל למעשה, מדובר בחופש מדומה כי המדינה ממשיכה להתנכל לתושבי השכונה ולהפלות אותם. מרכז הדואר הוצת כבר כמה פעמים על ידי תושבים מקומיים שלא רוצים לשתף פעולה עם הממסד המפלה". 
 
אני, סוכן מערבי מגעיל

העבודות של ישי שפירא קלטר הן שלטי ניאון גדולים וזרחניים ועל גביהם מילים בערבית כמו "קאשפה" (גילוי/התגלות/חשיפה) ומשפטים בערבית דוגמת "להעמיד פנים שהמציאות אינה קיימת". שפירא קלטר חיפש לייצר שלט ניאון לפרויקט אחר שעבד עליו, ולאחר שקיבל הצעות מחיר גבוהות מאוד מיצרני שלטים בתל אביב, התחיל לחפש במזרח ירושלים הצעות נמוכות יותר. שם פגש את עבד א-רחמן, יצרן שלטי ניאון בן 50. כעבור זמן מה, החליט שפרויקט הגמר שלו יהיה למעשה תערוכה המורכבת מעבודותיו – כלומר משלטיו – של א-רחמן. השניים חתמו על חוזה, שלדברי שפירא קלטר מיצב אותו כ"סוכן האמנות המערבי המגעיל" של א-רחמן. 
 
"אני מתענין בתחום שנקרא 'רדי מייד ארט'", מספר שפירא קלטר, "אמנות שלוקחת חפץ, מוציאה אותו מההקשר המקורי שלו ומציגה אותו כיצירה. הצעתי לעבּד להשתמש בעבודות שלו בהקשר אמנותי, לא פונקציונלי, כך שהוא ידע שהשלטים שהכין יוצגו כפרויקט הגמר שלי. יש פה דיון על ניצול ועמדת כוח. רוב האמנים נוטים לחפש לעשות צדק ומעשים טובים דרך האמנות שלהם, ואני חושב שהאמן לאו דווקא צריך לקחת על עצמו את התפקיד הזה, אלא דווקא לעשות מעשים רעים ומנצלים. אם אני מצביע על תופעת הניצול או לוקח בה חלק – זו כבר שאלה שנתונה לפרשנות הצופה".  
 
אני, אשכנזי שלומד בבצלאל

הפרויקט של ג'נה הנסון כולל 10 צילומים מוקפדים ומדויקים בשחור-לבן (ולצדם עוד 30 צילומים קטנטנים) של חלקים מבתים נטושים בכפרים סביב ירושלים שתושביהם גורשו או ברחו במהלך הקרבות בשנת 48'. היא התחקתה אחר עדות שמסר בשנות ה-80' יונתן זריז, מפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל שלחמה באזור ירושלים, שהיה לאחד המפקדים הבכירים ביותר במלחמת השחרור ונתן עדות מסודרת על מעשיו בקרבות שמתפרסת על פני כ-100 עמודים. 
 
מתוך הסרט "אברושמי" של יאיר אגמון. "פולש לעולם שאינו שלי"
הנסון הגיעה לכפרים ליפתא, דיר אל שייח (ליד בר גיורא), בית מסחוּר (ליד בית מאיר) והקסטל, בכולם לחמו זריז וחייליו, וצילמה שם קירות פנימיים של בתים שנותרו עומדים על כנם וכן גדרות אבן חיצוניות. היא ציירה וחרטה על הקירות המצולמים איורים, מספרים וכתובות, ואלה יצרו מעין זיכרון חדש ומומצא, שנבע מתודעתה שלה והושפע מההיכרות עם מאורעות העבר ועם המקום החמקמק-עד-נעלם שתופסים אירועי שנת 48' בתודעה הישראלית. 
 
"רציתי להכניס את הכפרים האלה לזיכרון הישראלי הקולקטיבי", היא מסבירה, "מצד שני, כדי לעשות את זה, הרשיתי לעצמי להחריב אותם במידה מסוימת, וזה קשור לעמדת הכוח שלי בתור ישראלית עם מצלמה בידיים. הרי לא כל אחד יכול לבוא לכפרים האלה, לצייר על הקירות מה שבא לו ולצלם את זה, ובטח לא הפלסטינים שגרו בבתים האלה או הילדים שלהם. החריטה על הקירות נתנה נראוּת לעמדת הכוח הכפולה שלי, שהיא משהו שאני חייבת לתת עליו את הדעת כשאני עוסקת באמנות פוליטית". " ג'נה הנסון: רציתי להכניס את הכפרים האלה לזיכרון הישראלי הקולקטיבי, ומצד שני, כדי לעשות את זה, הרשיתי לעצמי להחריב אותם במידה מסוימת, וזה קשור לעמדת הכוח שלי בתור ישראלית עם מצלמה בידיים. הרי לא כל אחד יכול לבוא לכפרים האלה, לצייר על הקירות ולצלם – בטח לא הפלסטינים שגרו בבתים האלה או הילדים שלהם "
 
העבודה הרביעית, של יאיר אגמון, היא סרט באורך 23 דקות ששמו "אברושמי", העוסק ברצח פעיל השמאל אמיל גרינצוייג בידי יונה אברושמי, שהשליך רימון ללב הפגנה של שלום עכשיו בירושלים בשנת 83'. הסרט משלב ראיונות דוקומנטריים עם דמויות בולטות מאותה ההפגנה, כמו אברום בורג וצלי רשף, ועם אימו של אגמון, שנכחה בה גם היא. מלבדם, יצר שחזור של ההפגנה וראיון פיקטיבי עם שחקן שמגלם את אברושמי העכשווי בשנת 2013. 
 
אגמון, אגב, ניסה לאתר את אברושמי האמיתי, שהשתחרר מהכלא בשנת 2011, אך לא הצליח, ותוך כדי החיפוש, למעשה הבין שמה שבאמת מעניין אותו זה ליצור מעין אברושמי משלו. האברושמי הבדיוני טוען בראיון הפיקטיבי שלאגמון אין היכולת להבין אותו ואת מניעיו, בשל הפערים העדתיים והסוציו-אקונומיים ביניהם.
 
"כל יוצר שמתעסק בחומרים אמיתיים מהחיים שואל את עצמו אם הוא ניצב מול המציאות בעמדת כוח או חולשה", טוען אגמון, "במקרה שלי, אי אפשר להתעלם מזה שאני אשכנזי שלומד בבצלאל ועושה סרטים, וזה יצר אצלי עמדת אשמה כפולה: האשָמה מצד אברושמי הפיקטיבי כלפיי, על כך שאני שופט אותו; ואשמה שלי מול עצמי, על זה שאני פולש לעולם שאינו שלי ומרשה לעצמי לבקר אותו. 
 
"הדיון לגבי עמדת הכוח של היוצר הוא שיח מאוד רלוונטי ומעניין כיום בצילום, ואני, כמו שאר החברים בפרויקט, חיפשתי לייצר אמירה משלי במסגרת השיח הזה. במקרה של אברושמי, עניין אותי יותר להתעסק בשאלות של תפיסה מאשר בתיעוד מניעיו לרצח של יונה אברושמי האמיתי".

עוד בבית אבי חי