להיות או לא להיות (בגלות)?

טקס הפרידה של סדנת קרן התקווה במדרשת עין פרת הציף ביתר שאת את שאלת השהות בגלות. כתבה רביעית ואחרונה בסדרה

הנה הם: 19 גברים ונשים בשנות ה-20 לחייהם, סטודנטים בארצות הברית ובישראל, דור העתיד של שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. במשך ארבעה שבועות הם למדו, חקרו, התווכחו, הופתעו ואתגרו את עצמם; הנה הם, יושבים כאן, במעגל, בלילה האחרון של התוכנית. רק לפני חודש הם לא הכירו זה את חלומותיו של זה, זה את שאיפותיו של זה וזה את אמונותיו של זה. רק לפני חודש הם הגיעו לכאן, נבוכים, מבולבלים, רובם מארץ זרה, מוכנים להניח בצד לא מעט – מבחנים, לימודים, וגם אמונות ודעות - בשם הסקרנות, בשם השאיפה לדעת, בשם השאיפה, יום אחד, גם להנהיג. 
 
דור העתיד של שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. כל משתתפי הכנס
מנחי הקבוצה – צוות מדרשת עין פרת – מציגים שאלה לקבוצה: מה לקחתם ומה תזכרו מכאן? נסו למקד זיכרון אחד, רגע אחד, דמות אחת, טקסט אחד. החבורה עוצרת, חושבת, מתבוננת. רגעים של שקט. לאט לאט מתחילות לזרום התשובות: אחד אומר שהוא ייקח מכאן את זכר תפילת קבלת השבת במצפה המרהיב של היישוב אלון, שצופה אל עבר המדבר; אחרת אומרת שהיא תזכור את החברותות, זמני הלימוד המשותפים, שהיו בעלי משמעות מבחינתה ופתחו לה אפיקים של מחשבה; אחר ציין את הלימוד בכתבי ז'בוטינסקי. אך המרגשת ביותר, כך נראה, היתה תשובתה של לורן, סטודנטית מאורגון. 
 
"אני לא כל כך יודעת איך לומר את זה", פתחה לורן, "אבל אתם הייתם בית בשבילי. במשך הרבה מאוד שנים הדחקתי את הנושאים האלה, לא חשבתי עליהם, והגעתי לכאן כדי לנסות שוב. הלימוד אתכם כאן היה הזדמנות להעלות נושאים שהרבה זמן לא הייתי מחוברת אליהם. אני מרגישה שמצאתי משהו שחיפשתי הרבה מאוד זמן, שהסקרנות הזו התעוררה בי שוב. קיבלתי את זה מכל אחד ואחד מכם. אני מודה לכם. אני מקווה שנוכל לשמור על קשר, שהגחלת שנדלקה כאן לא תיכבה, שהשיחה הזאת לא תסתיים. בזכותכם, אני יודעת, השיחה הזאת נמשכת בתוכי". 
 
איש בקהל לא נותר אדיש למילים הללו. לאט לאט החלו להישמע מחיאות כפיים איטיות, אחר כך מתגברות, ולפתע, כל החבורה מחאה כפיים בהתלהבות לשמע דבריה של לורן, ובזווית עיניה בצבצה דמעה.
 
המשל על הצהרת כורש
טקס הפרידה היה שיאו של השבוע האחרון בתוכנית של קרן תקווה ועין פרת, שעסק בסוגיות אקטואליות במדינת ישראל ובקשר בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות. אחד המרצים בשבוע זה היה הרב ד"ר בנימין לאו. לאו, רב ירושלמי, ציוני-דתי, החליט ללמד פרק בתנ"ך, ודרכו לשפוך אור על יחסי ישראל והתפוצות. דבריו לא בהכרח ערבו לאוזניהם של הסטודנטים האמריקאים, שלפתע כאילו הזדקרה כלפיהם אצבע מאשימה מתוך התנ"ך עצמו. " לאו פתח בסיפור ראשית יציאת עם ישראל לגלות, שהתרחשה – בניגוד למיתוס – עוד לפני חורבן הבית. כאשר כורש, מלך פרס, נושא הצהרה ובה הוא מתיר לעם ישראל לחזור לארצו, היהודים בחרו להישאר בגלות הנוחה. "הם העדיפו להישאר שם", אמר הרב לאו, וחברי הקבוצה הבינו את המשמעות "
 
 
לאו פתח בסיפור ראשית יציאת עם ישראל לגלות, שהתרחשה – בניגוד למיתוס הרווח – עוד לפני חורבן הבית. כאשר כורש, מלך פרס, נושא הצהרה ובה הוא מתיר לעם ישראל לחזור לארצו ולבנות את בית המקדש, היהודים בוחרים להישאר בגלות הנוחה. "הם לא עלו", אמר הרב לאו, "הם העדיפו להישאר שם". חברי הקבוצה הביטו בו והבינו את המשמעות – הנרטיב של עם יהודי שהוגלה בכוח מארצו ותמיד התאווה לחזור לציון ולחונן את עפרה הוא נרטיב חלקי. הגלות היא נוחה, היא חמימה ומפנקת, תמיד בטווח הקצר. "מה הכוונה בטווח הקצר?", הרים את ידו אחד הסטודנטים ושאל. הרב לאו החליט לענות בסיפור. 
 
לפני כמה שנים ביקר בקהילה יהודית בצפון אמריקה – עשירה, מבוססת, שלווה. היה תענוג ללכת בשבת ברחובות השקטים והירוקים של הכפר הזה, שחזר לאו וציין לעצמו שיהודי שגר בכפר הזה לעולם לא יעלה לארץ ישראל החמה, המיוזעת והמסוכנת, לעולם לא יעזוב את המקלט הבטוח שמצא לו כאן. במוצאי שבת נסע לאו לשדה התעופה עם רב הקהילה. "אני יודע מה אתה חושב", אמר רב הקהילה ללאו, "אבל תדע לך, אנחנו כולנו מחכים להמן הבא שיעלה אותנו מכאן". 
 
ומאידך גיסא...
אך היו, לאורך השבוע הזה, גם קולות אחרים. בשיחתו האחרונה לפני הקבוצה, שרטט ד"ר מיכה גודמן, ראש התוכנית, שני חלומות גדולים שחלם העם היהודי לאורך הדורות: חלום הריבונות וחלום ההשתלבות, האמנציפציה. בסוף המאה ה-19 הבינו משכילים יהודים שהחלום השני, חלום ההשתלבות, נכשל: חרף האמנציפציה, היהודים עדיין נרדפו בשל דתם ומוצאם. חלום ההשתלבות נכשל, ובעקבותיו נולדה התשתית להגשמת החלום האחר – נולדה התנועה הציונית. אך ההיסטוריה בעורמתה הוכיחה באמצע המאה ה-20 ששני החלומות יכולים להתגשם: חלום הריבונות קרם עור וגידים בדמות מדינת ישראל, וחלום ההשתלבות פרח בארצות הברית. יהודי ארצות הברית הם אמריקאים לכל דבר. הם אינם נרדפים ואינם נתונים לחסדי הגויים. אי אפשר לבסס את הציונות היום על כישלון חלום ההשתלבות, אמר גודמן; ארצות הברית היא ההוכחה לכך שאפשר להשתלב, אפשר להיות יהודי בארצות הברית מבלי שירדפו אותך. הציונות ההרצליאנית, שביקשה להצדיק את הציונות על גבי כישלון האמנציפציה, כבר אינה עובדת. " יהודי ארצות הברית הם אמריקאים לכל דבר. הם אינם נרדפים ואינם נתונים לחסדי הגויים. אי אפשר לבסס את הציונות היום על כישלון חלום ההשתלבות, אמר גודמן; ארצות הברית היא ההוכחה לכך שאפשר להשתלב, אפשר להיות יהודי בארצות הברית מבלי שירדפו אותך "
 
מה קורה כששני החלומות מתגשמים? שאל גודמן. מה קורה כשלא נותר על מה לחלום? או אז מתחילים לחפש חלום חדש. כי יש עוד כל כך הרבה מה להגשים, אמר גודמן. החלום החדש של הציונות הוא ליצור יהדות חדשה. הציונות מעניקה הזדמנות מחודשת ליהדות, שכן גם אם הקיום הפיזי של יהודי ארצות הברית כבר אינו נתון בסכנה, הקיום הרוחני של יהודי אמריקה נמצא על זמן שאול - 50 אחוז מיהודי אמריקה מתבוללים, מאבדים את זהותם היהודית. מדינת ישראל מאפשרת את שימורה של הזהות היהודית: אין בה חשש מהתבוללות; אין בה צורך מתמיד להגן על הזהות היהודית, לבצר אותה, לתחזק אותה. היהדות במדינת ישראל יכולה להיות משהו חי, נושם, ציבורי – משהו שלוקחים עליו אחריות. זה, למעשה, היה חזונו של אחד העם: לא רק שימור הזהות היהודית, אלא יצירת זהות יהודית חדשה. זה, אמר גודמן ובתוך כך נפרד בעיניו מן התלמידים – זה האתגר החדש של הציונות. זהו הפרק בספר הזה שעוד לא נכתב, וזה הפרק שאתם תכתבו.  

עוד בבית אבי חי