שמים פתוחים

יותם יזרעאלי
01.08.13

פסטיבל "לא בשמים" הוא סינתזה נהדרת בין שלושה מובנים אפשריים למושג, והוא בבחינת אמירה ופעולה מדרשית שמעשירה תרבות חיה והולכת. רשמים ותובנות

כמה פעמים בשנה יוצא לנו להגיד "זה לא בשמים"? ולמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מגלגלים את מטבע הלשון הזה על שפתותינו? האם אנחנו ערים לרשת המשמעויות – המהודקת היטב – בתוך הביטוי השגור? 
 
מראה טיפוסי מתוך פסטיבל "לא בשמים" (צילום: עופר פושקו מוסקוביץ')
בשבוע שעבר, 21-23 ביולי, ציינו 15 שנה לפסטיבל "לא בשמים" בגליל העליון, ואני תוהה אם כאשר מייסדי הפסטיבל נתנו לו את שמו, הם כיוונו לכל המשמעויות הגלומות בו. אם כן – זוהי הברקה גאונית; אם לא – הברקה נבואית. כך או כך, מביקורי באירוע התרשמתי שאכן מדובר ב"חגיגת לימוד יהודית-ישראלית", כפי שמציינת כותרת המשנה של הפסטיבל.  
 
מיטב המרצים בשדות המחקר של התרבות העברית, אנשי רוח, רבנים, סופרים, מוזיקאים, יוצרי קולנוע וארכיאולוגים התכנסו לכבוד הפסטיבל לשלושה ימים של שיעורים והרצאות, פאנלים, סיורים, סרטים, הופעות וסדנאות – כל זה בקמפוס המזרחי החדש של מכללת תל-חי, שמשקיף מצפון על עמק החולה, הרי-נפתלי ורמת-הגולן. זוהי תצפית גיאוגרפית מרשימה, אבל גם תצפית על מורשת היסטורית מפוארת, ולא פחות מכך – תצפית על חזון עתידי. בימים של שחיתות וריקבון מנהיגותי, ייתכן שמפציעות אפשרויות חדשות. מצפון תיפתח הטובה?
 
הפשט

"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים", אמר בן גוריון. פאנל הפתיחה בהנחייתו של עמנואל הלפרין דן בציטוט זה ובשאלה שבן גוריון מזמן לנו: על פי איזה סולם ערכים נבחנת מדינת ישראל?  
 
"אני שייך לדור שהולך ונעלם", אומר איש ההתיישבות הקיבוצית מוקי צור, ממשתתפי הפאנל, "אבל זו טבעה של דמוקרטיה, וזה בסדר, כי אני פוגש דור צעיר שהולך ומגבש לעצמו סדר יום לאומי וחברתי. הם פשוט צריכים להתגבר על הבלבול הערכי שנוצר פה, כי הם חושבים שבשביל להנהיג הם צריכים להיות 'עבריינים'. אני מנסה לפשט להם את הלבטים באמצעות המדד הבא: אם כאשר אתם מנהיגים, האנשים שמסביבכם צומחים – אנא מכם, קחו את המושכות!". " אסא כשר, כדבריו, 'לא מתרשם מהמחאה החברתית שעסוקה בעיקר בביקורת על אחרים, ולא בנטילת אחריות שמתבטאת בהקרבה עצמית. זה תמיד נוח להצביע על אחרים ולצעוק שחיתות, אבל השחיתות תמיד היתה, ותמיד בשוליים' "
 
אסא כשר, לעומת זאת, "לא מתרשם מהמחאה החברתית, שעסוקה בעיקר בביקורת על אחרים, ולא בנטילת אחריות שמתבטאת בהקרבה עצמית. זה תמיד נוח להצביע על אחרים ולצעוק 'שחיתות', אבל השחיתות תמיד היתה, ותמיד בשוליים. המדינה עדיין בחיתולים, ואנחנו מצויים בתוך מהלך הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים". השופטת פרופ' סוזי נבות אמרה ש"עם כל הכבוד להישגים המדהימים של המדינה ומוסדותיה, אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים כאשר בכנסת ישראל מייצגים אותנו אנשים שהורשעו בפלילים". 
 
בהרצאה אחרת שנתן אסא כשר, הוא שפך אור על ההבדלים שבין מוסר, אתיקה ומשפט וניתח את המצב המוזר שמדינת ישראל נקלעה אליו כאשר בית המשפט העליון נאלץ למלא בפסיקה משפטית את הוואקום האתי שנוצר בשל היעדרה של חוקה.
 
נוסף על חזון ומנהיגות, גם סוגיית שילוב החרדים נידונה בהרחבה. בשני הערבים הוקרנו הסרטים "למלא את החלל" ו"המשגיחים", ובסופם התקיים דיון על האופנה ה'דתית' בקולנוע הישראלי ועל האמירות פורצות הדרך של היוצרים. "'למלא את החלל' הוא מהפכה בקולנוע הישראלי ובשיח החרדי בכלל", אומר חוקר הקולנוע יובל ריבלין, "כי הוא מציג את הסבל האנושי בצורה שגם אורח החיים האמוני-חרדי אינו יודע כיצד להתמודד איתו". 
 
למחרת בבוקר, כשאבי שגיא לימד על תפיסת האמונה של לייבוביץ' ועל הזיקה שלה לפילוסופיית האבסורד של קאמי, הפרשנות של ריבלין לסרט קיבלה משנה תוקף מלייבוביץ'. "האדם המאמין לא יודע יותר על העולם מאשר האדם החילוני", אומר שגיא בשם לייבוביץ', "וכל עוד הוא חושב שהאמונה מקנה לו ידע נוסף על העולם ועל קיומו של האדם בתוכו – הוא עובד עבודה זרה".
 
בהופעה לאור ירח מלא בחצר תל-חי, דניאל זמיר ושולי רנד ביצעו קאברים עבריים ג'אזיסטיים לשירי "כנר על הגג" (להופעה קראו "סקסופוניסט על הגג") וסיפקו מדרש מוזיקלי ליידישקייט של שלום עליכם. הופעות נוספות ניתנו על ידי שם טוב לוי ויוצרים בתחום המוזיקה החסידית המתחדשת. 
 
בפסטיבל נערכו גם כמה מגוון סיורים בבתי הכנסת העתיקים בעין נשוט ועין קשתות (ברמת הגולן), בראש פינה הרומנטית ועוד, ונישאו הרצאות על ספרות ושירה עברית, על מחשבת ישראל ועל חקר המקרא. 
 
כמה הרצאות הוקדשו לספר דברים, החומש התורן(י) במחזור הקריאה, ועל הרלוונטיות שלו לסוגיות דיומא. ד"ר עזגד גולד דיבר על "סעיף 21" בעיני המקרא, ופרופ' ישראל קנוהל דיבר על נוסחיו השונים של חוק ערי המקלט ותפיסות העולם שמקופלות בו. "מה חשוב יותר עבור המחוקק המקראי?", שואל קנוהל, "חיי האדם, או טוהרת הארץ?". זיקוק ההבדל בין נוסח החוק הכהני ובין הנוסח של ספר דברים שפך אור מפתיע על תפיסות עולם שונות והשלכותיהן הפוליטיות גם בימינו. 
 
הדרש

אלה רק כמה דוגמאות מן העושר התרבותי שהתנקז אל הגליל העליון, עושר שלדעתי מבטאת גם הכותרת "לא בשמים". אחד המדדים לאומדן עושר של מסורת תרבותית הוא הנכונות והיכולת של המשתתפים בה לטוות ולפתח את רשת המשמעויות והסמלים שלה, ושם הפסטיבל הוא דוגמה מובהקת לכך. 
 
את הביטוי "לא בשמים" ניתן לפרש בשלושה מובנים: מקראי, חז"לי וחלוצי. במובן המקראי, זהו ביטוי של אופטימיות ואמונה ביכולותיו של העם להגשים את ייעודו. זוהי הצהרתו המעודדת של משה "לא בשמים היא" ערב הכניסה לארץ, וזוהי ההצהרה שלנו שהחזון שאנחנו מבקשים לעצמנו הוא בר השגה, גם בדורנו המאותגר מבחינה פוליטית כלכלית וחברתית. " 'האדם המאמין לא יודע יותר על העולם מאשר האדם החילוני', אומר אבי שגיא בעקבות ישעיהו לייבוביץ', 'וכל עוד הוא חושב שהאמונה מקנה לו ידע נוסף על העולם ועל קיומו של האדם בתוכו – הוא עובד עבודה זרה' "
 
במובן החז"לי, זהו ביטוי לכך שמרגע שהתורה ניתנה למשה בסיני, כבר אינה 'שייכת' עוד לקב"ה, כי אם לעם ישראל, שחתום עמו על החוזה. זוהי קריאתו המהפכנית של רבי יהושע. בדיון פסיקתי, כשקירות בית המדרש נטו ליפול עליו ובת קול פסקה ש"הלכה כרבי אליעזר", הוא קם וצעק "לא בשמים היא!" וביטל את התלות בתיווך שמימי (בבא מציעא, דף נט', עא'). קריאתו מגלמת את האחריות שמעתה ואילך מונחת על כתפי העם ללמוד את מורשתו, ומתוך הלימוד, לגזור את מהלכיו קדימה. 
 
במובן החלוצי, זהו ביטוי לעבודת האדמה שהיתה נשמת אפה של ההתיישבות העובדת, מורשת שנשקפת מבעד כל חלון בקמפוס של מכללת תל חי. מורשת, שכדברי מוקי צור, הולכת ומפנה את המושכות לדור ההמשך. 

פסטיבל "לא בשמים" הוא סינתזה נהדרת של שלושת המובנים, ובשל כך הוא עצמו הופך לאמירה ולפעולה מדרשית שמעשירה את רשת המשמעויות של תרבות חיה והולכת.  
 
* יותם יזרעאלי הוא מסטרנט ומורה בתוכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת תל אביב

עוד בבית אבי חי