תסתכלו עליהם ותראו אותנו

18.06.13

שישה בחורים סודנים חברו לשתי במאיות ישראליות ויצרו הצגה שעוסקת בהומור ובציניות במציאות הקשה של הפליטים. "הבנתי שבדיבורים לא נצליח להסביר את עמדתנו לקהל הישראלי", אומר נגמלדין עומר, "וככה עלה הרעיון לכתוב מחזה"

חמיס, סודני תושב תל אביב שמדבר עברית, יושב בקדמת הבמה ומסתכל לקהל בעיניים. מאחוריו חגים במעגלים חמישה גברים סודנים נוספים, לא מפסיקים לנוע. לחמיס יש דיקציה מושלמת. הוא מטעים את המילים באטיות, הוגה אותן בתיאטרליות של מטיף דתי שמצליח לכפר על מבטא ניכר.

"אני לא סודני", הוא מבהיר לקהל ומסמן "לא, לא" באצבע יד ימין. "אני אשכנזי. אמא שלי פולנייה ואבא שלי בלגי. אני יודע שלא רואים, אבל תאמינו לי. לפני שאימא שלי נכנסה להיריון, היא אכלה אבוקדו שחור, וזה מה שיצא. באמת. אבל אני אשכנזי לגמרי; אוהב קניידלך והכול. מה, אתם לא מאמינים לי?".


נגמלדין עומר. החבר הכי טוב שלי נורה בהפגנה (צילום: בן קלמר) 

 

המונולוג הזה לקוח מהמחזה "אחד שחור חזק", שיוצג לראשונה במוצאי שבת הקרובה, 22 ביוני, בגינת לוינסקי בדרום תל אביב בשעה 19:00. זו הצגה שנולדה ונכתבה בידי שישה מבקשי מקלט סודנים בני 25-30 שחיים ועובדים בתל אביב בשנים האחרונות ומתארת, בין השאר, את החוויות שעובר מבקש מקלט סודני מרגע הגעתו לארץ. המונולוגים במחזה בולטים בהומור, ונוטפת מהם מודעות עצמית, באופן שמזכיר במשהו את הסדרה "עבודה ערבית".

 

מבין כל המונולוגים, נאום ה"אני כושי פולני" של חמיס הוא זה שמייצר את אפקט האבסורד החזק ביותר: יש ממד נונסנסי במילים האלה, שגורם לצחוק משחרר בלתי נשלט. הן מעמידות באור מטופש משהו את האופן שבו ישראלים מנסים להוכיח שהם חלק מהשבט, תוך שימוש בטרמינולוגיה בנוסח "גם אני יודע יפה מאוד להידחף בתור" או "תאמין לי שהרגתי מספיק מחבלים כדי שאף אחד לא יגיד לי שאני לא ישראלי".

 

בסצנה אחרת מספר חמיס,ששמו המלא הוא באבקר יעקוב אדם חמיס, איך הגיע לחוף גורדון ושמע את המציל מזהיר את המתרחצים מנוכחותם של "אפריקאים גנבים". האוזן הישראלית תצפה שבשלב זה חמיס יעשה אחד מהשניים: יתלונן ויטיף שלא כל האפריקאים גנבים ושהמציל גזען או לחלופין, שיספר שחתך לחוף אחר כי הבין שבגורדון לא יתמזל מזלו בכיוס ארנקים ושעונים. אלא שהנורה האדומה שלו פעלה בכיוון אחר לחלוטין: "מיד לקחתי את הרגליים והלכתי משם. מה זאת אומרת? יש לי אייפון... רק כשהגעתי הביתה קלטתי שבעצם הייתי האפריקאי היחיד בחוף באותו היום".

 

לצעוד בין חלקי איברים

היוזמה מאחורי "שחור אחד חזק" היא כאמור של ששת השחקנים הסודנים: מושי הארון מושי, באבקר עומר אבראהים, מובארק מוכתאר ברקה, וואלילאדין סולימאן, נגמלדין עומר אדם וחמיס. הם חשו צורך להרים מחזה שיסביר לקהל הישראלי מיהם מבקשי המקלט הסודנים, איך ההרגשה מבחינתם לחיות בישראל ומה הם חושבים, מרגישים ורוצים. הגרעין הקשה שלהם הריץ גרסה קצרה יותר של ההצגה ב"יום תרבות סודן", שנערך בדרום תל אביב לפני כארבעה חודשים, ובהמשך חברו לצמד הבמאיות יעל טל ונעמה רדלר, שמלוות ומדריכות אותם בחזרות שנערכות בחודשיים האחרונים במקלט גינת לוינסקי.

האנסמבל בחזרה (צילום: בן קלמר)

 

הפרופיל של השישה שונה מאוד מזה המדומיין בעיני רוב הישראלים: הם עירוניים, משכילים, דעתניים ובעלי תודעה פוליטית גבוהה והיסטוריה של פעילות חברתית בסודן. נגמלדין, בן 28, בוגר לימודי טקסטיל ועיצוב אופנה באוניברסיטה בעיר מדנה שבסודן, הוא אחד המרשימים שבהם. הוא גר בתל אביב זה שנה ועובד כמלצר בלובי של מלון קרלטון. לפני כן חי כשנה באילת.

 

"במהלך הלימודים נכנסתי לפעילות פוליטית אינטנסיבית במפלגה הקומוניסטית בסודן", הוא מספר, "שנחשבת האופוזיציה הכי חריפה לאחים המוסלמים, ששולטים בסודן כבר 24 שנה. בשנה האחרונה של הלימודים השתתפתי בדיבייט בקמפוס – קומוניסטים נגד האחים המוסלמים. מאות מהאחים המוסלמים ארבו לנו מחוץ לקמפוס ואחד מהם דקר למוות חבר טוב שלי. " נגמלדין עומר: נציגי ממשלה באו לבית ההורים לחפש אותי, והבנתי שאני ושאר הקומוניסטים נרדפים. ידעתי שיש לי שתי אפשרויות: להצטרף למאבק המזוין או לעזוב את סודן. אנחנו, הקומוניסטים, לא מאמינים בהתנגדות אלימה, ולכן עזבתי "

"זמן קצר אחר כך ההורים שלי סיפרו שנציגי ממשלה באו אליהם הביתה לחקור ולחפש אותי, והבנתי שאני ושאר הקומוניסטים נרדפים פוליטית. ידעתי שיש לי שתי אפשרויות: להצטרף למאבק המזוין נגד השלטון או לעזוב את סודן. אנחנו, הקומוניסטים, לא מאמינים בהתנגדות אלימה, ולכן נותר לי רק לעזוב. היה לי דוד שגר כבר בתל אביב, והוא סיפר שישראל עדיפה בהרבה על מדינות ערב באזור, שחלקן - כמו מצרים - משתפות פעולה עם ממשלת סודן ומסגירות פליטים פוליטיים.

 

"הגעתי לישראל בדצמבר 2010, אחרי מסע נוראי של חודש מסודן דרך מצרים. ראיתי בדרך בסיני איברים חתוכים של אפריקאים זרוקים בצד הדרך, ראיתי קבר אחים אחד עם עשרות גופות, וכמה ילדים בדואים שדדו אותי. בסך הכול, המסע עלה לי בערך 3,000 דולר. בישראל שמו אותי בכלא סהרונים ארבעה חודשים ויומיים, ובסיומם, שחררו אותי ונסעתי לאילת".

 

ציניות בצד

נגמלדין, כמו שאר חבריו, מצא בתל אביב מציאות מורכבת. מצד אחד, הוא מספר שישראלים רבים עניקים לו יחס טוב ושיש לו עבודה וחיי חברה וקהילה סבירים. מצד שני, הוא חש שנאה גדולה, סופג הצקות ברחוב (לפני שבוע איש צעק לו "כושי תחזור לאפריקה!" ברחוב, ובתגובה הוא הציע לו את מספר הטלפון שלו כדי שיסביר לו מה הסיפור של הסודנים בישראל) ושומע את ההסתה  של הפוליטיקאים נגד מבקשי המקלט. "ראיתי את ההפגנות בדרום תל אביב שבהן קראו לנו סרטן, שמעתי את הזעם של האנשים והבנתי שבדיבורים אנחנו לא נצליח להסביר את עמדתנו לקהל הישראלי. חיפשתי דרך אחרת להגיע לישראלי, וככה עלה הרעיון של לכתוב מחזה".                  

 

אף על פי שנגמלדין ושאר השחקנים הם חסרי ניסיון בתיאטרון, הבמאיות יעל טל ונעמה רדלר זיהו אצלם כריזמה ויכולת פרזנטטיבית. "אלה אנשים שהיו פעילים פוליטית, נאמו בכנסים והביעו את הדעה שלהם מול קהל לא פעם", מסבירה טל, "כך שלעמוד על במה זה לא זר להם". טל ורדלר, ששיתפו פעולה בשנים האחרונות בהצגות הפרינג' עטורות השבחים "הבועהלי" ו"חמור אוכל תפוז" (טל ביימה ורדלר שיחקה) ובהצגת הילדים "האיש שידע לעופף" (שתיהן ביימו במשותף), מודות שעד כמה שראו את עצמן פתוחות מבחינה פוליטית, מעולם לא דיברו עם סודני לפני שנתקלו בחבורה הזאת.

"תמיד עסקתי בתיאטרון פוליטי, אבל הדגש היה על מבט פנימה על החברה הישראלית", מספרת טל, "זו הפעם הראשונה שאני מתנסה בעשיית תיאטרון עם מה שנקרא 'הצד השני', וזה מדהים". רדלר מספרת: "יש משהו מאוד נאיבי בחבורה הזאת; הם באמת עושים אמנות כדי לשנות את העולם, וזה קילף משתינו שכבות של ציניות שהצטברו עם השנים. אף אחד בארץ כבר לא מדבר ככה על אמנות".

 

בתקופה שבה המילים "גבר סודני" הן שם נרדף לפחד קמאי בחברה הישראלית, רדלר מספרת ש"כשאני איתם, אני מרגישה הכי בטוחה בעולם. לא פעם הם גירשו כל מיני שיכורים ותימהונים שניסו להיכנס למקלט במהלך חזרה. אבל כשאני יוצאת מהמקלט וחוצה את גינת לוינסקי ב-12 בלילה – אז אני חוששת. זה עדיין לא מקום סימפטי לבחורה להסתובב לבד בחושך". " נעמה רדלר: יש משהו מאוד נאיבי בחבורה הזאת; הם באמת עושים אמנות כדי לשנות את העולם, וזה קילף משתינו שכבות של ציניות שהצטברו עם השנים. אף אחד בארץ כבר לא מדבר ככה על אמנות "  

 

טל מוסיפה ש"יש המון כבוד, הערכה ועדינות ביחס של החבורה הזאת לנשים. האמת היא שקשה לי לדמיין דינמיקה כזו עם שישה גברים ישראלים. החשש שלי, אם כבר, היה שאתנהג כלפיהם בפטרונות, אבל לשמחתי, מהר מאוד התפתחה בינינו דינמיקה רגילה וטיפוסית של עבודה על מחזה. מה שמעניין זה שקלטתי שיש לנו ולהם הרבה במשותף מבחינת שאלות של זהות ושייכות. הסיפורים שלהם על רדיפה פוליטית גרמו לי להבין שהמרחק בין אזרח לפליט הרבה יותר קטן ממה שנראה לנו". 

עוד בבית אבי חי