הבלתי נראים

05.06.13

"באוסטריה אנשים חושבים שיהודים מתים או נמצאים בישראל. אף אחד לא לוקח בחשבון אפשרות שבמרחב שלו יש יהודי, וחלק מהסיבה לכך היא שהיהודים, לעתים קרובות, לא חושפים את עצמם ככאלה". אדוארד פרוידמן, אמן וינאי צעיר, החליט להנכיח את הזהות היהודית במרחב האוסטרי

את אדוארד פרוידמן, 33, אמן וינאי צעיר, פגשתי בשנה שעברה, כשהגיע לשהות אמן (רזידנסי) של שלושה חודשים בישראל מטעם קרן ארטפורט. הוא הציע לי להשתתף כמנחה בתערוכת הסיום שלו "ארכיון הפיל הלבן", הרצאה תיאטרלית שמפרקת את הארכיון המשפחתי המורכב שלו, הבנוי ממכתבים, תמונות, שירים, עדויות, הקלטות ומסמכים של סביו היהודים, שחיו תחת המשטר הנאצי. נעניתי אז להצעה כי חשתי שהעיסוק שלו בזהות היהודית מספק לי הזדמנות לא שכיחה, דווקא כישראלית, להתעסק בה גם בעצמי. עם הזמן התברר לי כי פרוידמן הוא מעין חלוץ בווינה, אחד מהאמנים הויזואליים הצעירים הבודדים שמתעסקים בזהות היהודית שלהם או ביהודי שבהם. 
 
לפרוידמן חשוב להדגיש כי יש הבדל בין יהדות כדת (Judaism) ויהדות כמרכיב זהותי (Jewishness), ולדבריו, "בעבודה שלי אני מתעסק יותר בזהות היהודית מאשר ביהדות כדת". העיסוק בזהות עלול להגביל ולייצר ייחודיות ובידול לעתים שלא לצורך, ופרוידמן נזהר מכך. 
 
אם אתה צריך להציג את עצמך, על כל הזהות המורכבת שלך כרגע, אז מי אתה? 
"זה תלוי בקונטקסט. אני נאבק זמן רב עם הזהות היהודית שלי. לא גדלתי כיהודי, אבל חשבתי על זה מוקדם מאוד. ידעתי שיש זהות כזאת בתוכי, והיה עליי להיאבק כדי לקבל אותה ולפתח יחס חיובי אליה, כי היחס אליה התבסס בעיקר על השואה, על אנטישמיות ועל פילושמיות. כל הדברים שאינם נוחים או נעימים. 


פרוידמן, במהלך העבודה על "ארכיון הפיל הלבן"
 
"לא חלקתי את המחשבות שלי על הנושא עם אחרים ולא עסקתי בזה באמנות שלי, אבל ברגע מסוים החלטתי לשנות את זה. היו לכך שתי סיבות: הראשונה כנראה פסיכולוגית; והשנייה, שאני יותר ער לה – פוליטית. החלטתי באיזה רגע שחשוב לא לציית לקוד האוסטרי, הדורש לא לדבר על זהות יהודית ולא להתעסק בה כחלק וכמרכיב הכרחי. ללחץ החברתי הזה באוסטריה יש היסטוריה ארוכה, שמתחילה בלחץ על יהודים להיטמע". 
 
החלטה פסיכולוגית-פוליטית
פרוידמן מספר כי הוא מגיע מרקע משפחתי קומוניסטי שהטמיע את הלחץ להעלים את הזהות היהודית. "באוסטריה לחצו על יהודים קומוניסטים לנטוש את הזהות היהודית שלהם, והרבה מהם עשו זאת. אני רואה קשר בין הלחץ האנטישמי והלחץ הפוליטי להשתלב. מבחינתי, זאת היתה החלטה פוליטית שלא להיכנע ללחץ הזה, אבל אני מגיע ממשפחה שכן נכנעה". 
 
לדבריו, המצב כיום באוסטריה הוא שהאדם הממוצע משוכנע שאין בסביבה יהודים. זה לא מאוד רחוק מהמציאות, שכן ההערכות הן כי מספר היהודים שם כיום נע בין 10,000 ל-20 אלף ביחס לאוכלוסייה של כשמונה מיליון איש. 
 
"באוסטריה אנשים חושבים שיהודים מתים או נמצאים בישראל או בארצות הברית. אף אחד לא לוקח בחשבון את האפשרות שבמרחב שלו יושב יהודי, וחלק מהסיבה טמון בכך שיהודים לעתים קרובות לא חושפים את עצמם ככאלו", אומר פרוידמן, "יהודים מתייחסים בשיחות ליהודים ולישראל, אבל הם משאירים את עצמם מחוץ לשיחה. אפשר לראות כמה תשוקה יש בהם, אבל הם מעמידים פנים שזה לא נוגע בהם ישירות וזה דיסונס מוזר.
 
"לא מזמן הייתי בבר עם חבר שבו הקהל היה מעורב, צעירים ומבוגרים. מישהו התחיל לספר בדיחה על יהודים, והיה ברור שהאדם הזה לא לקח בחשבון שיהיה יהודי בסביבה. הוא לא סיפר את זה כי רצה להרגיז יהודי כלשהו, אלא כי הוא פשוט רצה לספר בדיחה על תאוות בצע של יהודים ולהרשים את החברים ששתו איתו. כנראה הוא לא היה מספר את הבדיחה אם היה חושב שהוא מעליב מישהו בסביבה. היה לי ברור שהוא לא לקח בחשבון את האופציה שיש יהודים. כשאמרנו לו שהוא לא יכול לספר את הבדיחה כשאנחנו באזור, הוא לא האמין לנו שאנחנו יהודים כי הוא חשב כנראה שליהודים יש סימני היכר מובחנים". " החלטתי באיזה רגע שחשוב לא לציית לקוד האוסטרי, הדורש לא לדבר על זהות יהודית ולא להתעסק בה כחלק וכמרכיב הכרחי. ללחץ החברתי הזה באוסטריה יש היסטוריה ארוכה שמתחילה בלחץ על יהודים להיטמע "  
 
מכיוון שנוכח לדעת כי היהודים אינם נראים במרחב הציבורי מבחינה פוליטית, החליט פרוידמן להתעסק בנושא בעבודות שלו ולהנכיח את הזהות היהודית על גווניה במרחב האוסטרי. הוא הצטרף לשורה של סופרים ומשוררים יהודים באוסטריה שפעלו ופועלים באופן דומה, ובהם ניתן למצוא שמות שלא יאמרו הרבה לקהל הישראלי (שכן הם לא תורגמו לעברית) כגון: רוברט שינדלר, רות בקרמן, אניה סלמונוביץ , יוליה רבינוביץ, רוברט מנשה ודורון רבינוביץ. 
 
את העבודה הראשונה שבה התייחס פרוידמן ליהודים יצר ב-2005, ובה יצא בקמפיין שבמרכזו תביעה שהרפובליקה האוסטרית תזמין אליה את היהודים שגורשו מאוסטריה ואת הצאצאים שלהם. למרות זאת, באותה תקופה לא נחשף כיהודי. "התראיינתי לעיתון יהודי, והמראיינת שאלה אותי על הזהות שלי. אמרתי לה שזה לא עניינה, כי חשבתי שהיא שואלת שאלה פרטית וחוצה גבול כיוון שאנחנו לא חברים". 
 
את הצעד הנוסף, לעמוד מאחורי העבודות גם כבעל זהות יהודית בעצמו, החליט לעשות לפני ארבע שנים. "אחרי שלקחתי על עצמי את ההחלטה לעסוק בזהות היהודית, התחלתי פרויקט ארוך שעוסק בהיסטוריה עכשווית ובדרך שהיא מוצגת במרחב הציבורי: איך שהיא מדוברת, איך שמתייחסים אליה".
 
פרוידמן התחיל ללמד קורס באקדמיה לאמנות ב-2009, שצמח מקבוצת עבודה בנושא קולוניאליזם ונאציזם לקולקטיב המונה בין שבעה ך-15 איש, תלוי בתקופה, וכולל תלמידים ומורים העושים פעולות במרחב הציבורי. בעבודה שעשה ב-2011 ביצע פרוידמן פעולה מתערבת במבנה ברובע היהודי. הרעיון לעבודה עלה בו כשהלך לחדש את הדרכון שלו במשרד הרישום וקרא את הלוח הממלכתי שהוצב שם וסיפר על ההיסטוריה של הרובע. "לא היתה שם ולו שורה על השואה, אפילו שב-1938 חצי מהמחוז היה יהודי וב-1945 שום יהודי מ-60 אלף היהודים שחיו שם לא נשאר. היה שם שוד של רכוש יהודי, כל האוכלוסייה היהודית גורשה, אבל הדבר היחידי שהזכירו היה שכמה דירות הופגזו ושכל הגשרים הוכחדו". 


רפרודיקציה מאת פרוידמן לעבודה "אומץ יהודי" של מנחם למברגר, ניצול שואה 
 
פרוידמן, שהציג אז בתערוכה, דיבר על זה לפני הקהל שם והודיע שיעשה במקום פעולה. "נפגשנו ביום שלאחר מכן 25-30 איש. לקחתי את הלוח ההיסטורי שהיה במסדרון ושמתי במקומו רפרודוקציה של עבודת אמנות של ניצול שואה ישראלי ששמו מנחם למברגר. העבודה נקראת 'אומץ יהודי' – גרפיקה של אגרוף ועליו כתובת קעקע של מגן דוד והמספר שישה מיליון. עשיתי מסגרת והדבקתי את הרפרודוקציה שם. אחר כך הלכנו עם הלוח לגלריה שבה התקיימה התערוכה שבה השתתפתי ושמתי את זה כאובייקט של התערוכה". פרוידמן מספר כי לאחר מכן המשטרה באה ועצרה אותו, לקחה את הלוח בחזרה למשרד הרישום וחקרה אותו. "השוטר היה נחמד, הואשמתי בהרס רכוש ציבורי אבל התובע החליט שלא להמשיך בהליכים נגדי. היה מאמר בעיתון על זה ולאחריו פקיד בעירייה החליט לתקן את הלוח".
 
סדר קוסמי
את הארכיון שממנו יצר את העבודה שהציג בישראל סבתו החלה לאצור בסוף שנות ה-70, ויש בו תצלומים, מכתבים וחומרים תיעודיים נוספים המרכזים את היחס של המשפחה לשואה ולקומוניזם באוסטריה. פרוידמן קיבל אותו ב-2004, אך הפעם הראשונה שהשתמש בו לעבודה היתה ב-2012. 
 
לדבריו, "עבדתי על הארכיב, וחלק אחד שלו כולל מכתבים שההורים של סבי כתבו לו ב-41' ו-42', כשהוא היה בבריסל בגלות והם היו בווינה בזמן הטרנספורטים. זאת סדרה של 30-40 מכתבים וגלויות שסבתי העבירה מכתב יד למכונת כתיבה. התחלתי לקרוא אותם והם היו נוגעים ללב מאוד כי הם מתארים את החיים הקשים בווינה באותו הזמן. אחד מהמכתבים נכתב לפני הגירוש שלהם – הם גורשו במאי 1942 למחנה ריכוז בפולין, ואחרי שהגיעו לשם, אף אחד לא שמע עליהם יותר – ושם הם מתארים איך הם מתכוננים לפסח; היו חסרים להם מרכיבים רבים לאפיית מצות. הם מתארים איך שמו את התמונות של הילדים מסביב לשולחן, כי היו לבדם, ותיארו איך הערב היה יפה בעיניהם. הגלויה האחרונה מהסדרה הזאת אומרת שלא ניתן להעביר אותה כי הם הועברו למקום אחר. " הארכיון כולל כתבים שההורים של סבי כתבו לו ב-41' ו-42', כשהוא היה בבריסל בגלות והם היו בווינה בזמן הטרנספורטים. התחלתי לקרוא אותם והם היו נוגעים ללב מאוד. הגלויה האחרונה מהסדרה הזאת אומרת שלא ניתן להעביר אותה כי הם הועברו למקום אחר "
 
"הסיפור ריגש אותי. הלכתי למיטה ולא יכולתי להירדם כי היתה לי תמונה של האנשים הללו יושבים בדירה שלהם לבדם עם התמונות של הילדים שלהם וחוגגים את הטקס הזה חודש לפני שגורשו. אז קמתי והתיישבתי ליד המחשב וחיפשתי מה זה סדר פסח, כי לא גדלתי כיהודי ולא חגגתי שום חג יהודי. בדקתי מתי הסדר וגיליתי שזה היה באותו הערב בדיוק, ואחרי כן לקחתי מצלמה, התקנתי אותה על השולחן וסיפרתי את כל הסיפור". על בסיס הסיפור הזה הוא יצר את הנובלה הגרפית ששמה "סדר פסח 1942".
  •  
כשהגיע לתל אביב, המשיך פרוידמן לעבוד על הארכיב. הוא יצר את ההרצאה ששמה ארכיון הפיל הלבן, אותו פיל שאין מדברים על קיומו בחדר אבל נמצא שם. "זאת היתה הופעה פרפורמטיבית שבה התעסקתי עם הארכיב ועם השאלה מה זה אומר להתעסק בו בישראל ומה זה אומר לעבוד עליו באזור הציוני לעומת זה הפוסט נאצי. הפכתי את השולחן שעליו אני עובד מאז 2004 לבמה – נתתי למסמכים ולאובייקטים מהארכיב לספר את הסיפור. הסיפור כולו סופר דרך האובייקטים – כי לא סופר לי דבר דרך המשפחה מפה לפה. אבל המסמכים סיפרו את הסיפור". 
 
באופן הזה יצר פרוידמן מה שהוא מכנה "תיאטרון דוקומנטרי", שבו מתפקדים המסמכים כגיבורים, וכך גם מתייחסים להיעדרו של העד. לדברי פרוידמן, הפרויקט שלו הוא פרויקט התנגדות. "אם הדור שלנו באוסטריה הפוסט נאצית יכיר בעקבות הזהות היהודית, זהו צעד התנגדותי ללחץ החברתי והאסימילציה המדכאה  - ולכן מבחינתי זה צעד פוליטי". 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי