למצוא תשובה

כשראובן אופנהיים היה בן 14 הגיעו הנאצים אל עיירתו נובוגרודק שבפולין. הוא הצליח להסתתר עם אחותו בת הארבע, וכך ניצלו השניים. כשיהודי העיירה גורשו לגטו, הוא הגיע לשם, הוציא את בני משפחתו ו-30 איש נוספים והעביר אותם לידי הפרטיזנים. לאחר נדודים באירופה עלה אופנהיים לארץ, התגורר בקריית חיים, עבד ולמד.כבר לא אלמוני. אופנהיים ז"ל

כשפרצה מלחמת השחרור, אופנהיים התגייס לפלמ"ח ושובץ כלוחם בגדוד 73 של חטיבה 7. ב-30 במאי הוטלה על החטיבה המשימה לתקוף את מובלעת לטרון, והמחלקה שבה שירת אופנהיים היתה אמורה לשמש כוח סיוע לחילוץ נפגעים. בלילה של ה-30 במאי יצאה המחלקה למשימת חילוץ באזור משטרת לטרון, ושבה לתחנת האיסוף הגדודית עם שלושה פצועים. ב-4:30 הם יצאו פעם נוספת אל אזור המשטרה. במהלך הסיבוב לאחור, מול המשטרה, נפגע אופנהיים בפניו מצרור שנורה לעבר הזחל"ם מהמשטרה. הוא נהרג במקום. הזחל"מים נעו חזרה לתחנת האיסוף הגדודית, הפצועים הורדו מהם, וכך גם גופתו של אופנהיים. זאת הפעם האחרונה שמישהו מחיילי הכיתה ראה אותה. 

עשרות שנים לאחר מכן הופקד שרון מעיין, איש מילואים של היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, על איתור נעדרי הקרבות בלטרון במלחמת השחרור. הוא נתקל בשמו של אופנהיים ברשימות, אך לא מצא את הקבר, והחל לחפש את מקום קבורתו. לאחר תחקיר ארוך, הוא גילה כי גופתו של אופנהיים נקברה כגופת אלמוני בבית הקברות הזמני בקיבוץ נען, וקסדתו - יחד עם כמה חלקים מגופו - נקברה גם היא כאלמוני במזכרת בתיה. שנים לאחר שנפל, מעיין הוא זה שהביא את אופנהיים לקבורה מסודרת: איחד את שני הקברים ה"אלמוניים" לקבר אחד, תחת השם ראובן אופנהיים.  

"זהו תהליך ארוך", מספר מעיין על החיפוש, שבסופו זוהו 12 חללי קרבות לטרון והובאו לקבר ישראל. 
"אתה מתמודד עם הרבה מאוד עדויות וספרים, וכשאתה מרגיש מוכן אתה מציג את התיק, ומיד מקשים עליך בשאלות. אחר כך מגיע החומר למרכז לאיתור נעדרים, ואתה נקרא עוד פעם כדי לבדוק דברים. אחר כך יש דיון ברבנות, אחר כך באגף מבצעים, ורק אז זה מגיע לראש אכ"א, וזה אחרי שבדקת מכל הכיוונים, עם אלפי מסמכים ועובדות ונתונים. אי אפשר לטעות בדברים האלה". 
" כל פענוח מחזק אותנו מאוד. מבחינתנו, הזמן הוא לא שיקול בהחלטה לעצור את החקירה, אלא להפך - יש כאן מחויבות יומיומית שלכל חלל יהיה קבר. כך אנחנו גם מעבירים מסר חשוב לחיילי צה"ל (סא"ל הרב גבי אלמשעלי) "
היחידה לאיתור נעדרים, שהוקמה לאחר מלחמת יום כיפור, פועלת באגף כוח האדם בצה"ל ועוסקת בשלושה תחומים. התחום הראשון הוא הכנה למלחמה: צוותי הענף פזורים ביחידות השונות, מוכנים לפעילות בעת מבצע או מלחמה, כדי לתת תמונת מצב ולהביא לאיתור נעדרים מהר ככל האפשר. התחום השני הוא חקירת מקום הימצאם של חמשת נעדרי צה"ל: יהודה כץ, צבי פלדמן, זכריה באומל, רון ארד וגיא חבר. התחום השלישי הוא איתורם של חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. 

אנשי היחידה עובדים מסביב לשעון, במחקר, באיסוף נתונים, בשיטוט בבתי קברות - למעשה, כמעט בכל דרך אפשרית. מדובר בכ-70 צוותים שונים, שכל אחד מהם מתמקד בפענוח זיהוי חלל אחד או שניים. המושג "להרים ידיים" אינו חלק מהלקסיקון שלהם: לכל היותר, ביחידה מוכנים להכריז על תיק נעדר כעל "ממתין למידע". לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יתקיים בבית אבי חי האירוע "חללים - סיפורם של נעדרי מלחמת תש"ח" (שלישי, 9.4, 20:00), שבו יובאו סיפורי היחידה והתמודדותה עם איתור מקום קבורתם של נעדרי תש"ח.  סא"ל הרב גבי אלמשעלי

חקירה מסורתית עם אמצעים טכנולוגיים
סא"ל הרב גבי אלמשעלי, ראש היחידה, מוביל את הניסיונות הבלתי פוסקים לאתר את מקום מנוחתם האחרונה של הנופלים. "השלב הראשוני באיתור קברו של נעדר הוא לימוד של תמונת המצב - כל מה שקשור למהלכי הקרב ולהבנת נסיבות ההיעדרות של החייל", הוא מספר, "בנוסף, אנחנו חוקרים את תולדות חייו של החלל לפני שהתגייס לצבא ואת נסיבות עלייתו ארצה, במקרה הצורך. מדובר בכמות גדולה של מסמכים וניירות, הרבה מאוד דיווחים, לצד שימוש באמצעים טכנולוגיים כגון ביצוע דגימות דנ"א, מאגר מידע ממוחשב שכולל את מיטב האינפורמציה על הקרבות והחללים במדיום דיגיטלי ועוד". 

באחרונה עסקו ביחידה בשלושה לוחמים שנהרגו ב-10 ביוני 1948 במשמר הירדן. אנשי היחידה גילו ששניים מהם נקברו בקבר אחים בראש פינה, והשלישי בבית העלמין נחלת יצחק שבגבעתיים. "לאחר התייעצויות העברנו את גופת החלל מנחלת יצחק אל קבר האחים בראש פינה, והקמנו קבר לשלושתם. מכיוון שאין לנו דגימות דנ"א של קרובי משפחה, לא ידענו לזהות מי הוא מי, אבל גם העובדה שהצלחנו להביא אותם לקבורה יחד היא מרשימה. תחום שלם לחקירת מקום הימצאם של חמשת נעדרי צה"ל. הוריו של זכריה באומל (פלאש90) 

"כל פענוח מחזק אותנו מאוד. את השמחה וגם את העצב שלצדה אפשר לראות על פניהם של בני המשפחות כאשר אנחנו מדווחים להם שיש כיוונים מסוימים בחקירה, ובסופו של דבר אנחנו מצליחים לבשר להן שהצלחנו למצוא את הקבר. זו תחושה משמחת שמהולה כמובן בעצב. מבחינתנו, הזמן הוא לא שיקול בהחלטה לעצור את החקירה, אלא להפך - יש כאן מחויבות יומיומית שלכל חלל יהיה קבר. כך אנחנו גם מעבירים מסר חשוב לחיילי צה"ל".